ההפרדה המוחלטת והשרירותית בין "נשים" ל"גברים" טבועה בחברה כבר אלפי שנים. החל מהמאה ה-20, עם צמיחתה והשתרשותה של התיאוריה הפמיניסטית החלה החלוקה הזאת להתבטל. היום ברור שרוב ההבדלים בין נשים לגברים לא קשורים לסממנים ביולוגיים, אלא שהם תוצאה של הבניה חברתית מבוססת תרבות ותקופה. מין ומגדר הן לא מלים נרדפות. יש נשים גבריות וגברים נשיים ובכלל זה תחום עם הרבה אפור בין ה"שחור" ל"לבן".
כמובן שכל הרעיונות היפים האלה לא רלוונטיים כשמדובר בשיעורי ספורט לילדים בכיתות ז' עד י"ב. ולמה שיהיו? בנים הם בנים ובנות הן בנות. למה שלחבורת תיכוניסטים זבי חוטם יהיה איכפת מההפרדה? למה שלבתי הספר יהיה איכפת? למה שלמשרד החינוך יהיה איכפת? זה כל כך ברור ומובן מאליו שכך הדברים אמורים להיות – הרי בנים יותר חזקים מבנות ובנות מתביישות להזיע ליד בנים, ובכלל איך אפשר לגשר על המתח המיני ביניהם כשכל ההורמונים האלה עפים באוויר במהלך פעילות גופנית מאומצת?
החלוקה לקבוצת בנים לחוד ובנות לחוד בשיעורי חינוך גופני היא עד כדי כך מובנת מאליה שאיש מעולם לא העלה בדעתו שאפשר אחרת. מעולם לא נשמע קול שהעז לערער על הקביעה הזאת, עד שלאחרונה התארגנה קבוצת תלמידים מבית הספר "תלמה ילין" בגבעתיים בקריאה משותפת נגד הנוהל הזה במכתב שנשלח מטעמם למשרד החינוך, ובו נכתב בין היתר כי "אף אחד לא יעז להפריד בנים ובנות בשיעורי מתמטיקה, בטענה שבנות ובנים חושבות אחרת ולכן יש ללמדם באופנים שונים ובנפרד. אם כך, מדוע דווקא בשיעורי החינוך הגופני עדיין מתעקשים שנכון ללמד בנים ובנות בקבוצות נפרדות ולבחון אותם בצורה שונה?…
"החלוקה יצרה מצב בו תלמידות על הרצף הטרנסג'נדרי, תלמידים המתלבטים במגדרם ובני/בנות ברית נוספות שהחלוקה נוגדת את תפישת עולמם, נותרו ללא קבוצה. מכאן שבית הספר ייאלץ לשבץ אותם בהתאם למינם הביולוגי, ובכך למנוע מהם את הזכות להזדהות בצורה הנוחה להם ביותר ולמעשה – לכפות עליהם מגדר, לכפות עליהם זהות. כפייה זו להתאים לתפישת עולם של אדם אחר הינה אקט אלים, משפיל ומבטל. לא רק שהיא מוחקת את הלגיטימציה לקיומן של זהויות ביניים, היא מכניסה תלמידות למצב מתמשך של מצוקה, בו הן מצופות להשתייך לקטגוריה שזרה להן ולהזדהות עם ציבור שלא מייצג אותן… נושא זה הופך להיות מודגש אף יותר כיוון שמדובר במקצוע החינוך הגופני. דימוי גוף וביקורת עצמית הקשורה בנושא מועצמת מאוד בטווח הגילאים של התיכון. לכן מדובר בנושא מאוד רגיש, שיש לבחון בכובד ראש באופן פרטני ולהכיר בשוני בין התלמידים. דווקא במקום הזה, אסור שייעשו הכללות גורפות… השוני האנושי, ולא המיני, בין חברי וחברות הכיתה צריך להיות זה שמכתיב את הצורך בהקלות או ביחס שונה".
*
אפשר להבין שהדיון סביב הנושא הוא ברובו ברמה האינטלקטואלית. עם זאת, בתור אחת ממנסחי המכתב, אני יכולה להעיד כי המהלך הזה מול הנהלת בית הספר, ואחר כך מול משרד החינוך, נבע בשלב הראשון ממניעים רגשיים ראשוניים ובסיסיים, הרבה יותר מכל אידיאולוגיה, תיאוריה או אג'נדה. את המהלך הזה קידמנו מתוך כעס, אכזבה וכאב – הרבה לפני שפעלנו למען עקרונות חברתיים, שהם כמובן חשובים ומהווים חלק לא מבוטל מתוך הטענות שלנו, אך הם אינם מהווים את מהות המאבק שלנו. הם נועדו לחזק אותנו, לתת לנו תוקף, אבל בבסיס המחאה נמצאת אמת אישית ועמוקה הרבה יותר.
מאז פרסום המכתב המלא בפייסבוק ועד היום עלו קולות שלא הסכימו אתנו, או שביקרו את המחאה שלנו על רקע סיבות שונות. לכל טענות הנגד הללו ענינו גם באמצעות טיעונים רציונליים, אך השורה התחתונה תמיד נכתבה מדם לבנו: זה מאבק שמונע מתחושות אישיות של תלמידים. רגשות סובייקטיביים של אדם פרטי הן לא מצע אידיאולוגי שאפשר לתווכח עליו. הגורמים הרלוונטיים במשרד החינוך צריכים להפנים את זה שבעבור חלקנו, שיעורי ספורט הם מלחמה קיומית. זה מרחב בעל פוטנציאל מסוכן והרסני שקבוצות אוכלוסייה מוחלשות, חריגות, סובלות ממנו. ההיסטוריה מלמדת שעד שלא קמים קולות מחאה, אלה שבשוליים ימשיכו להיות בלתי נראים בעיני המשטר. כרגע עושה רושם שמשרד החינוך מעדיף אותנו בלתי נראים, כפי שהבנו מהדחייה הממושכת של הפגישה שלנו עם הפיקוח על החינוך הגופני האחראי על בית הספר. זאת שהיתה אמורה להתקיים אחרי החגים לשנת תשע"ה – כלומר, עכשיו.
שיעור התעמלות נשים, 1925. צילום: ארכיון בית הספר המחוזי במערב וירג'יניה
המכתב המלא הוא אמנם מאוד ארוך ומעלה הרבה סוגיות חברתיות קשות שמגולמות בההפרדה בין בנים לבנות בשיעורי ספורט, אבל בסופו של דבר אנחנו באמת לא דורשות הרבה. בפועל, לכל המחאה הזאת יש מטרה מאוד מסוימת ונקודתית. אנחנו גם מציעות פתרון הולם שכבר הוכיח את עצמו בעבר, כשהמשפט המנחה אותנו הוא "לא במקום – בנוסף".
כך שאפילו אין כאן איזו הצעה רדיקלית או אנרכיסטית באופייה. להפך, אנחנו השתדלנו להיות מאוד מנומסים ורהוטים לאורך כל התהליך. לא מתוך הצטדקות או חנפנות, אלא פשוט כי לא הרגשנו צורך בהפגנת אלימות. לא לשם כך התכנסנו, כמו שאומרים. אין שום דבר לא לגיטימי בבקשה שלנו, בפרט כשהיא מנומקת מכל כך הרבה כיוונים שונים – בניגוד לסעיף 9.3-7 בחוזר המנכ"ל של משרד החינוך, שמורה על ההפרדה הזו כבר יותר מ-15 שנים, ומעולם לא טרח להסביר או לנמק את עצמו.
דווקא בגלל שהמטרה שלנו מאוד מוגדרת ופשוטה, היא פותחת פתח לדיון רחב יותר בנושאים חברתיים מגוונים שנלווים אליה. מבחינה טכנית אנחנו לא מוחים למען השוויון ונגד הסקסיזם, אבל זה נוכח בין השורות: בדומה למחאת הקוטג' של 2011, אנחנו מבקשות לקדם נושא פעוט לכאורה, כשעל הדרך, מתחת לרדאר, אנחנו מעלות סוגיות חברתיות בוערות מעל לפני השטח ולמודעות הציבורית. זו קריאת נגד מול המערכת, שבניגוד למחאות מפוזרות העוסקות בנושאים כלליים יותר באמת יכולה לשנות משהו בתפישה החברתית בעתיד; אם משרד החינוך יפנים שזה אבסורד לכפות באופן גורף הפרדה על פי סעיף המין בתעודת הלידה של התלמידים, מי יודע, אולי יום אחד גם אונס ייחשב לאבסורד?
*
כרגע הנושא שוכב עזוב על שולחן תלונות כלשהו באגף הפיקוח על החינוך הגופני בישראל. תופעת הסחבת הנפוצה אצל גופים ממשלתיים תקפה גם כאן, כך שעד שיקרה משהו, אם בכלל, רוב מובילי המחאה כבר יסיימו את לימודיהם במערכת החינוך. עד אז, כדי להיות זכאים וזכאיות לתעודת בגרות, הפצירו בנו להיכנס לשיעורי ספורט במתכונת הנוכחית שלהם, לבלוע את הצפרדע ולסבול בשקט.
השכבה שלי, המורכבת מבנים, בנות וג'נדרקוויריםיות, מצליחה בינתיים להתמודד בצורה מעוררת התפעלות. נכון, יש בנים שטוב להם בתוך הדיכוטומיה ובנות שנוח להן עם האפליה וזה בסדר לגמרי. אלא שמדי פעם בפעם יוצא לי לראות את הילד הזה שלא טוב בכדורגל כמו שאר הבנים, או את הילדה ההיא שתרגילי המתיחות הפסוודו-אירוטיים שלפני הריצה גורמים לה לגחך גיחוך אירוני וכואב מרוב השפלה. כל הילדים והילדות שבשוליים, שבתחילת השנה הפגינו בלהט מול המזכירות למען זכות הקיום שלהן ושלהם, מפוזרים עכשיו בין הקבוצות המחולקות כשהן והם כבויים. נחרדים כל פעם מחדש כשצעקת ה"קדימה, בנים!" שנשמעת מפיו של הגבר השרירי עם המשרוקית שמהדהדת במסדרונות בית הספר, מפנה מקום רק לקריאת ה"בנות, בזריזות!" של האשה החטובה שהתאימה את הטייץ לנעליים שלה היום. הרוב ודאי לא שמים לב להתקפי הפאניקה הקטנים שלנו. אני בכל אופן רואה אותם סביבי כל הזמן. האפקט של זה הוא הרבה מעבר לתחושת ה"זה לא כל כך נעים לראות מאבק סגור" המרחפת באוויר, זה מרוקן אותי מנטלית בצורה כל כך קיצונית שזה נס שבכלל נותרה לי אנרגיה לרוץ 2,000 מטר אחרי זה.
נכון לעכשיו אולי זאת באמת דרך ההתמודדות היחידה שיש. לרוץ כמה שיותר מהר. לשחוק את עצמינו פיזית כדי שנשכח מכל הקטע הזה עם ביטול הזהות האינדיבידואלית ומחיקת העקרונות שלנו על ידי בעלי הסמכות. להתאמץ עד שהכאב בשרירים יגבר על הכאב שבתחושת זרות בתוך קבוצה, ובכלל – להתאמן כל כך חזק עד שבכלל לא נרגיש שיש לנו גוף. בכל זאת, הוא זה שהכניס אותנו לבלגן הזה מלכתחילה.
רותם זוסמן היא תלמידה בתיכון תלמה ילין בגבעתיים, ומיוזמות העצומה