במבחני ריסוק למכוניות שמבצע מכון הבטיחות האמריקני IIHS, קיבלו כמה ממכוניות המיני הנפוצות בארץ (כמו "טויוטה יאריס" ו"קיה ריו") תוצאות מביכות למדי, ורמת הבטיחות שלהן הוגדרה כ"רעה". "יונדאי i10", גם היא אחת ממכוניות המיני הפופולריות אצלנו, כשלה בניסיון לזכות בחמישה כוכבי בטיחות של המכון האירופי NCAP. ב-2013 היא היתה אחת ממכוניות המיני הנמכרות בישראל. בטיחות ילדינו היא אמנם מרכיב חשוב בהחלטה על קניית מכונית, אך לא המרכיב היחיד. מכונית צריכה להיות גם נוחה, שימושית, חסכונית, ובעיקר לעמוד במסגרת התקציב שלנו.
כ-40 אחוזים מהישראלים מחזיקים בביטוח רפואי פרטי. רובנו (60 אחוזים) מוותרים על כך, אף שאם חלילה נזדקק לניתוח בחו"ל, זה יכול להיות ההבדל בין חיים למוות. גם לי אין ביטוח פרטי. העלות היא כ-200 שקלים לחודש. התקציב המשפחתי שלנו לא יכול לספוג זאת. אני קצת מגזים, הרי מתחבא בתקציב הזה איזה מקדונלד משפחתי פעם בחודש וסרט עם הילדים פעם בחודשיים. אבל צריך גם לחיות. אי אפשר לנהל את החיים לפי הסיכון המזערי (טפוטפוטפו מלחמים שוםבצל) שפעם אחד מהילדים יזדקק להשתלה בחו"ל.
תקציב התרבות לנפש בישראל הוא מהנמוכים בעולם המערבי. על כן מוצדק המאבק של מטה התרבות להגדלתו. תמיד אפשר לומר שתקציב לסל התרופות, לשיפור תשתית בכבישים מסוכנים ולעוד כיפת ברזל חשוב יותר, אבל האמת היא שכמו שכבר לימדנו סוקרטס, לא רק החיים חשובים, אלא החיים הטובים.
בכל המקרים האלה – אנחנו נוטלים מידה של סיכון על חיינו וחיי ילדינו. אי אפשר להשקיע הכל במיגון, בריאות ובטיחות. היה בטיחותי יותר אם לא היינו נותנים גם לילד בן העשר ללכת לבדו לחברים ולחצות את הכביש, ולא נותנים לנערה בת ה-15 לצאת לטיול שנתי במדבר החם. בטוח להם יותר לידנו, אבל אנחנו מבינים שמתישהו צריך לשחרר.
צילום: Brady Holt
אלה החיים. בכל יום אנחנו עושים בחירות כאלה, כעניין שבשגרה, לעתים בלי משים. מאזנים בין נטילת סיכונים לבין שיקולים אחרים. כולם עושים את זה. כולם כולל כולם. אבל מאז תחילת מבצע "צוק איתן" אני נתקל בתגובות של רבים שנדהמים מהמחשבה שאנחנו נימנע מפעולה כלשהי שלשיטתם עשויה להקטין את הסיכון לחיי ישראלים. אתמול כשנהרגו ארבעה ילדים בחוף עזה הגיב חבר פייסבוק לא טיפש שלי ש"עדיף שלהם מאשר שלנו". ההנחה המובלעת מאחורי הדברים האלה היא שאם לא נהרוג אותם – ניהרג אנחנו.
אבל האמת היא שהסיכון הנשקף לנו מאימת הטילים הוא נמוך. אני לא מזלזל בו לרגע. אסור לזלזל בו. יש גם סיבות לתקוף את החמאס ולפעול צבאית כדי להפסיק את ירי הרקטות שלא קשורות בסיכון לחיים. יש כאן גם עניין של ריבונות, של חוסן לאומי. וישנם הנזק הנפשי לילדינו ולנו, הפגיעה בשגרת החיים ובאיכות החיים. וכן, החלשת החמאס לקראת מערכות עתידיות. ומעל לכל – יש הטירוף הבלתי נסבל שחיים בו תושבי היישובים בעוטף-עזה.
אבל כשמדברים על זה שאנחנו מגינים על החיים שלנו, צריך לקחת את הדברים בפרופורציה: בעשרה ימים שעברו מתחילת המבצע נהרג ישראלי אחד. בשבועיים שקדמו לו נהרגו תשעה ישראלים בתאונות דרכים. אלה הפרופורציות. אומרים לי שאלמלא כיפת ברזל, הם היו הורגים אותנו בהיקפים גדולים בהרבה. אכן, כיפת ברזל מקטינה את הסיכון לפגיעה בחיי אדם, ומצוין שכך. העובדה היא שעכשיו הסיכון נמוך יותר.
השאלה שעליה צריכים להשיב אותם אנשים שחושבים שכדי להתגונן מירי הטילים מותר לנו לעשות הכל היא זו: האם חיי ילדים בעזה שקולים למושבי רכב נוחים יותר, שבשבילם נגדיל את הסיכון השולי לחיינו כשנקנה רכב קצת פחות בטיחותי? האם הם שקולים ליציאה חודשית לסרט וקפה, שבשבילם נמנע מביטוח פרטי נוסף שהיה מקטין במעט את הסיכון לחיינו?
מה האיזון הסביר? מתי הסיכון כבר באמת בלתי נסבל? אילו פעולות כן מוצדקות ברמת הסיכון הנוכחית? אלו שאלות חשובות. אין לי תשובות מלאות (אני חושב שהרבה ממה שנעשה עתה מוצדק, גם ברמת הסיכון הנוכחית, אבל ממש לא הכל). אני רק מציע שנתחיל בכך שנודה שאין שום דבר אצילי או מופלא או בלתי נתפש בכך שנסכים ליטול סיכון קטן כדי להציל אנשים חפים מפשע ממוות בטוח (למשל כשאנחנו מפציצים בית של מחבל על יושביו, או יורים פגזים לחוף הומה אדם, גם אם חשבנו שיש שם מחבל כלשהו). שלא מגיע לנו שום פרס על איפוק מהפגזות חסרות אבחנה כדי להתמודד עם איום לא גדול מאוד. שחייהם של חפים מפשע בעזה הם שיקול שתמורתו מותר ליטול סיכון ברמה כלשהי, בדיוק כמו שאנחנו נוטלים על דברים הרבה פחות חשובים.
רועי פלד הוא משפטן בתחום משפט ותקשורת, לשעבר מנכ"ל התנועה לחופש המידע
* תפסיקו להילחם עד טיפת דמי האחרונה: לחיים הר-זהב נמאס מכל הג'ובניקים שדורשים מלחמה