סגירת רשות השידור בידי השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, בגיבוי ועדת השרים לחקיקה של ממשלת ישראל, היא בעצם הכרזת ניצחון של הטוקבקיסטים. אותם מגיבים אלמונים השולפים תגובה מהמותן, בלי עובדות, על סמך תחושות בטן, שנאות עתיקות, יריבויות, מחנאות פוליטית וניסיון לשנות את המציאות מעכשיו לעכשיו בלי שום אחריות.
בשנים האחרונות מאז התפשטות הרשת החברתית ופייסבוק בפרט, אי אפשר לקרוא שום דבר על רשות השידור בלי הליווי של הביטויים הקשים הקוראים לסגירת הרשות. כל דיווח על גביית אגרה מצד משרד עורכי דין קבלני ואטום, משליך ישר על כל עובדי הרשות כאילו כולם עמדו בפתח ביתו של הנכה/ הקשיש/ החייב שבו התעמרו גובי האגרה. אלה שגם לקחו לעצמם עמלה שמנה.
השרים הממונים על הרשות התחלפו בקצב של אחד לשנה, לא למדו את התחום שעליו הם ממונים ובעיקר עסקו בתקופות הביניים במינויים פוליטיים למליאת הרשות לוועד המנהל ולתפקידי הניהול הבכירים. השר יולי אדלשטיין שניסה להביא מינוי מקצועי ולא קיבל את הסכמת ראש הממשלה – התפטר. אחרים לא נכנסו לסוגיות העקרוניות ולא בדקו האם הם מבצעים את תפקידם כאשר הרשות אינה עומדת למשל בחוק המחייב הוצאת 36 אחוזים מהכנסותיה להפקות מקור קנויות. הם לא בדקו גם אם החוק שנחקק אפשרי מבחינה מעשית לביצוע, בלי רפורמה ובלי מקור מימון ריאלי.
בנימין נתניהו למשל מחזיק את המקל בשני קצותיו. ב-2003 כשהיה שר אוצר, העביר חוק שמקצץ את אגרת רשות השידור ב-5 אחוזים כל שנה. מהלך שנועד למעשה ללחוץ על הנהלת הרשות ועל עובדיה להתייעל, אבל לא גוּבּה במציאת מקור מימון אחר (ראו ציטוט1 דבריה של היועצת המשפטית של ועדת הכלכלה בכנסת עו"ד אתי בנדלר).
שנים אחר כך, ב-2011, כאשר הוגש בג"ץ היוצרים נגד הרשות על כך שהיא לא עומדת בחוק ולא מוציאה מספיק כסף להפקות מקור, היה נתניהו ראש הממשלה והשר הממונה על הרשות והוא עצמו מחק לה חוב של מאות מיליונים.
מיותר לציין שמאות המיליונים הללו היו חסרים בשל קיצוץ האגרה בכ-40 אחוזים ללא מציאת מקור מימון אחר לשידור הציבורי.
בג"ץ העיר על כך ש"הרשות איבדה את חזקת התקינות המנהלית לעניין זה".
קיצוץ האגרה ב-2004 ובשנים שאחריה הביאו את הנהלות הרשות לחפש בדחיפות מקור מימון. כך נולדה יוזמת המחסומים של יוסף בראל שהביאה לכעס ציבורי אדיר על הרשות. כך נולדה בהמשך יוזמת הנהלת הרשות מ-2006 להעביר את הגבייה לעורכי דין חיצוניים ואלה גרמו לכעס עצום על שיטות הגבייה.
בשנים שבאו אחר כך, התנהלה הרשות בלי תקציב כלל. איש לא התרגש. שום שר לא מחה והכנסת שמעה ושתקה.
הנה ציטוט מדיון בוועדת הכספים 14 ביולי 2008: היו"ר חיים אורון: "קטונתי לדבר בשם הממשלה"; יו"ר הרשות, משה גביש: "בשנים האחרונות הרשות לא הכינה תקציב וממילא אי אפשר היה לדון בו. בשנת 2008הכנו תקציב כאשר לא היה תקציב לא ב-2007ולא ב-2006ולא ב-"2005.
*
האגרסיביות של גובי האגרה נענתה בזעם ציבורי, איש כבר לא שאל כיצד מממנים שידור ציבורי, מה הוא אמור לשדר, מהי תעודת הזהות הנדרשת ממנו, מי מנהל אותו והאם המינויים הם מקצועיים או פוליטיים. דוחות מבקר המדינה שפורסמו בשנים 2005, 2009, 2011 וכיום 2014 רק הגבירו את התסכול הציבורי ואת דרישות הטוקבקיסטים לסגור ולפטר את כל העובדים. לפי הטוקבקיסטים הרשות היא מקשה אחת – עובדים, הנהלה ומוסדות מפקחים. אין הפרדה בין תחומי האחריות ובין מי שמרוויח רק 6,000 שקלים לחודש בעבודת תחקיר או מזכירות, לבין מי שנותן הוראות ומאשר שכר של 60 אלף שקלים וחותם על חוזים במאות מיליונים. כולם הביתה דרשו הטוקבקיסטים והשר הממונה האחרון, אימץ את הקריאה.
כי מה יותר פשוט מלכנס מסיבת עיתונאים, להכריז על ביטול האגרה ופיטורי כל העובדים, סגירה ופתיחה של משהו חדש? נוצץ? מבטיח? מהלך פשוט "טוקבקיסטי", פופולרי.
אבל מממשלת ישראל מבוקש ללמוד את העובדות. ממשלת ישראל לאורך כל השנים היא הרי זו שהיתה אחראית באמצעות השרים הממונים על ניהול רשות השידור, על ביצוע החוק, היא שמינתה כאן את ההנהלות ואת המוסדות המפקחים והיא שסרבה לשחרר את אחיזתה ברשות. היא שהיתה אמורה לדרוש את ביצוע מסקנות וממצאי דוחות המבקר. אבל שום ממשלה ושום שר לא יעיד על כשלונו. אז כיום נדרשים כל עובדי הרשות לשלם את המחיר.
לא האחראים, אלא העובדים עצמם.
הנה לדוגמה כמה מאות מיליוני שקלים שעל הוצאתם אחראיות ממשלות ישראל והנהלות הרשות שמונו על ידן. לא עובדי הרשות. לא אלה שנשלחים כעת הביתה ועל שכמם מוטלת האחריות:
1. בשנים 2004-2002 הקימה ממשלת ישראל ערוץ תעמולה לשידור תכנים לארצות ערב. השר הממונה היה רענן כהן. הרשות הוציאה כ-80 מיליון שקלים בכל אחת מהשנים הללו על השידור הזה והמיזם הכושל נסגר לאחר שהכסף הלך לפח. 240 מליון שקלים נזרקו בהחלטת ממשלה לפח. אבל העובדים אחראים כמובן.
2. ב-1996 רכשה רשות השידור בהחלטת ממשלה את בניין שערי צדק (ראש הממשלה היה שוב נתניהו אם מישהו מתעניין). בניין שעלות רכישתו 150 מיליון שקלים, נעשתה באמצעות הלוואות מהבנקים. העברתו לידי הרשות שחררה את הממשלה מהערבות על הבניין. יו"ר הרשות אז, משה גביש, אמר ביושר לכנסת2 ש"זאת היתה עסקה, בעצם הממשלה סובבה את הרשות והרשות חילצה את הממשלה מערבויות". מאז משלמת הרשות בין 18-15 מיליון שקלים כל שנה על נדל"ן במקום על הפקות מקור. תכפילו את הסכומים הללו במספר השנים שחלפו מאז ותגיעו לעוד מאות מיליונים. אבל העובדים אחראים. לפטר את כולם ולסגור.
3. ב-1994 הוקם ערוץ 3 (לימים 33) כדי לשדר לאוכלוסיה הערבית, אך מהר מאוד ובניגוד להחלטות הפך למשדר של ישיבות הכנסת. ערוץ 33 הניסיוני. רשות השידור קיבלה 8 מיליון שקלים להפעלת השידורים, אבל עם השנים צמח תקציבו של הערוץ, ששידר גם תוכניות אחרות, והגיע עד 66 מיליון שקלים . יותר מתקציב חטיבת התוכניות של ערוץ 1 באותן שנים. מוסדות הרשות הודיעו על סגירת הערוץ במהלך 2005. שוב… תכפילו במספר השנים שהערוץ עבד… אבל התקציבים שהוזרמו לערוץ הבלתי נצפה כבר לא יוחזרו למשלמי האגרה. מקבלי ההחלטות של אותה תקופה כבר אינם. אבל העובדים אשמים. כמובן.
4. במשך יותר מ-30 שנים שילמה רשות השידור כ-150 מיליון שקלים לקבוצת מכבי תל אביב בכדורסל. קבוצה עסקית פרטית ש"ייצגה" לכאורה את המדינה באווירת אותם ימים. כסף שהלך לספורט, לא לקבוצה לאומית אלא פרטית, בזמן שתוכניות תעודה ודרמה יובשו.
5. ב-2005 פרשו כ-200 עובדי רשות השידור, במהלך שהוא מעין רפורמה קטנה. הכוונה היתה שתקציב שכרם יועבר להפקות מקור. ממש כמו הנחות הרפורמות של היום. לכאורה סדר גודל של כ-50 מיליון שקלים היה צריך לעבור להפקות. אבל הכסף נבלע בהחלטות ניהול שונות, בגירעון כזה או אחר ולא עבר ליעדו.
דו"ח מבקר המדינה האחרון מציג מספר סוגיות של בזבוז כספים על אולפן ה-HD החדש, והוצאות על הפקות שלא זכו לפיקוח ראוי. דו"ח קודם דיבר על 54 אתרי נדל"ן של הרשות שאינם מפוקחים ומנוהלים כנדרש, דו"ח שקדם לו קבע שמנכ"ל הרשות הטמיע "תרבות ניהול קלוקלת" ודו"ח לפניו הציג מינויים נפוטיסטיים של קרובי משפחה ומחדלי ניהול אחרים.
*
האם כל אלה מצביעים על אחריות עובדי הרשות? במהלך השנים הללו שידרו עובדי הרשות – עיתונאים, עורכים, כתבים, תחקירנים ובעלי מקצועות שידור אחרים – מאות תוכניות תחקיר, סרטי תעודה וסדרות תעודה, משדרי חדשות ומשדרים מיוחדים במהלך מלחמות, מבצעים וארועים לאומיים אחרים; ושעות רבות של משדרי מוסיקה, תרבות וחדשות ברדיו ובטלוויזיה. האם כל אלה לא עומדים לזכותם? ומדוע מחדלי הניהול עומדים לחובתם של עובדים שכלל לא היו מעורבים בקבלת ההחלטות הניהוליות? היכן אחריותם של השרים הממונים? של ממשלת ישראל?
יכולתי למנות כאן עוד מאות מיליונים של כספי ציבור שאפשר היה להשיבם לקופת הרשות ולבצע באמצעותם רפורמה מרחיקת לכת. אבל הטוקבקיסטים ניצחו. גם גביית האגרה היא מהלך שהממשלה יכולה לתקן באורח מקצועי, לשביעות רצונו של הציבור. כי הרי יש עדין בישראל ציבור רחב שלא כותב טוקבקים והוא מעוניין וצופה בשידורי "מבט שני", "הסיפור האמיתי", "יומן", "רואים עולם", תחרות רובינשטיין לפסנתר, "30 ש"ח לשעה" "שומרי הסף" ומשדרי קול ישראל בתחום החדשות, הכלכלה, הפוליטיקה והספורט.
במדינות שכנות גובים למשל אגרה דרך חשבון החשמל ואיש לא מתלונן. במדינות אחרות עיגנו בחוק את גובה האגרה ואת חובת מנהלי השידור הציבורי לעמוד בסטנדרטים של איכות , תקציב, כוח אדם ואמצעים. באנגליה מחדשים אחת לעשר שנים את הזיכיון של הנהלת הבי-בי-סי לנהל את השידור הציבורי, על פי עמידה בקריטריונים שנקבעו. מינוי מועצת המנהלים המנכ"ל והיו"ר נעשה שם בהליך שאינו כפוף לממשלה ותקציב בי-בי-סי הוא תקציב חמש-שנתי, מה שמנתק את התלות היומיומית ממשרד האוצר.
אבל "הוועדים החזקים של עובדי הרשות לא נותנים", צועקים בקול תומכי הסגירה. ובכן יש לומר עובדות: הוועדים החזקים הללו הסכימו לפיטורי 700 עובדים ברפורמה שהומתה לאחרונה עם הקמתה של ועדת לנדס. הוועדים החזקים שעיקר כוחם היה בשנים שבהן רשות השידור היתה משדר יחיד, הגיעו להסכמי עבודה מול האוצר והנהלות הרשות. שינוי בהסכמים מחייב בעברית "הסכמה" המושגת במו"מ.
כך מתנהלת מדינת חוק. כיפוף החוק, או חקיקה עוקפת הסכמים בידי הממשלה היא דרך מסוכנת שכן בעתיד ממשלה אחרת תוכל לנהוג בדיוק להיפך ומשם הדרך לאנרכיה סלולה.
רשות השידור לא זקוקה למהלך פופוליסטי טוקבקיסטי. היא זקוקה לניהול מקצועי. להגדרות ברורות של תעודת זהות, לקריטריונים של עמידה בלוח שידורים ראוי, איכותי ושונה מהערוצים המסחריים, ולפיקוח ציבורי ומקצועי לא-פוליטי על התנהלותה.
היענות לרחשי לבם של מי לא מוכנים לשלם 370 שקלים בשנה עבור שירות שידור ציבורי במדינה דמוקרטית שבה נדרש שידור שאינו תלוי בבעלי הון, היא כניעה למחנה ולמכנה הנמוך ביותר של מגיבים חסרי אחריות. האם ייתכן שאצבעותיה של ממשלת ישראל כתבו חלק מהטוקבקים הללו והיא שייכת למחנה הזה?
אפשר להתעלם מהעובדות, להבליט את החוליים ולבנות על בסיס ההסתה את הטענה שיש לסגור את השידור הציבורי ולבטל את האגרה. אבל האם מי שעושה זאת מבין מהי עיתונות במדינה דמוקרטית ללא שידור ציבורי? עיתונות שכולה תסתמך על בעלי הון ולא על כספו של הציבור? עיתונות שבה הבעלים יוכל למנוע מידע מהציבור בשל שיקולים כלכליים או אינטרסנטיים?
ומעבר לכל העובדות שפורטו כאן, עוד לא ערכנו את ההשוואה לטלוויזיה שמקבל הציבור מהערוצים המסחריים. תחרויות בין שמנים, זמרים חובבים, קוסמים וטבחים, שעשועוני טראש, תוכניות בידור וריאליטי שמבקרי הטלוויזיה עצמם מתחננים על נפשם שירדו מהאוויר ובנוסף לזה הערוצים הללו לא עומדים בתנאי המכרז שנתנה להם המדינה.
רשות השידור צריכה אכן לעבור רפורמה בתחום תנאי העבודה והסכמי השכר, היא צריכה להשקיע יותר בהפקות מקור ישראליות ולייעל את המערכת הביורוקרטית שלה מול היוצרים. היא צריכה תעודת זהות חדשה, ציבורית יותר איכותית ואמנותית, פחות התערבות של פוליטיקאים ויותר ניהול מודרני.
אבל מכאן ועד להתנפלות המכוערת על עובדי הערוץ וההסתה נגדם המרחק צריך להיות גדול.
רשות השידור לא זקוקה לעוד הליכים משפטיים, לא לעוד הצהרות בעיתונים על פיטורים והבטחות לעתיד של השקעה בהפקות ב-2023 או 2033 , הרשות זקוקה פשוט לניהול מקצועי, רעיונות, מקוריות, אווירה מעודדת של עשייה ויעילות בהליכי האישור של כל פעולה פשוטה.
הרשות זקוקה לאנשי מקצוע בתחום הניהול – המקצועי והציבורי. אם וכאשר יתמנו אנשים כאלה, אפשר יהיה להבריא את השידור הציבורי במהירות רבה לטובת הדמוקרטיה והציבור בישראל.
איתי לנדסברג נבו הוא מנהל מחלקת התעודה בערוץ 1