מסע ההפחדה שנוהל נגד האלוף יאיר גולן בעקבות דבריו בערב יום השואה, לא פסח על שורה של עיתונאים ש"הצדיקו" אבל מייד התנערו, וסייגו, וניסחו עבור גולן פתחי מילוט ופרשנות ובלבד שלא ייאמר שהם תומכים בדבריו וכי ההשוואה הייתה מדויקת.
נחום ברנע, "ידיעות אחרונות", 13.5.16: "כולם, מנתניהו ומטה נזפו אחר כך באלוף גולן בגלל המקום והעיתוי. בעיניי המקום והעיתוי היו בסדר גמור. הבעיה הייתה במדים. אני לא מבין מדוע צריך אלוף בצה"ל לנאום בטקס שאין לו שום שייכות לצבא. צה"ל צריך לעסוק בביטחון, במובן העמוק ביותר והרחב ביותר…את תקנתה של החברה הישראלית, את ערכי הדת והמוסר שלה, בכלל זה גם את לקחי השואה, מוטב שישאירו לאזרחים".
עמוס הראל, "הארץ", 9.5.16: "גולן רמז לתופעות אמיתיות, שהסעירו אותו כמו רבים אחרים בצמרת הצבא: רצח בני משפחת דוואבשה והנער מוחמד אבו־חדיר, התלהמות גזענית בהפגנות וברשתות החברתיות, רדיפת פוליטיקאים מהשמאל והתנכלות לערבים. האזהרה מפניהן והקריאה לחשבון נפש היו מוצדקות; ההשוואה עם הנאצים הייתה מופרזת, אולי אף מיותרת. אפשר להרהר גם על זהות הדובר (קצין צבא אינו מחנך או איש רוח וגם לא אישיות פוליטית) ובוודאי על העיתוי, ערב יום השואה".
אלו שתי דעות מייצגות דווקא את התומכים בדבריו של גולן. דעות המתנגדים ידועות, שקופות וממוחזרות. על פי המתנגדים – רק לנתניהו מותר להשתמש בשואה לצרכיו. פוליטיים או הסברתיים. וגם כשהוא טועה ומטעה באופן שמסעיר את כל חוקרי השואה, הוא לא נדרש לשלם מחיר. ראה פרשת המופתי והיטלר.
"רוח צה"ל", איור שמסתובב ברשת
אבל התגובות הללו על דברי גולן מחייבות דיון בתפקידו הערכי-מוסרי של הצבא בחברה הדמוקרטית. "צה"ל צריך לעסוק בביטחון" אמר ברנע, ועמוס הראל קובע ש"קצין צבא אינו מחנך או איש רוח, גם לא אישיות פוליטית".
הדברים הללו מעמידים את מפקדי צה"ל בעמדת המצייתים לפקודות הדרג המדיני ותו לא. לא ניגרר כאן להשוואות היסטוריות בעניין מי ש"רק מציית לפקודה" וממלא פקודה בלי להרהר בה או לערער עליה, אבל הנה מכל חייל בישראל נדרש למשל, לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל. זוהי החלטה ערכית מוסרית כפי שקבע בג"צ "אם העין לא עיוורת והלב לא אטום". האם פקודה בלתי חוקית בעליל היא עיסוק "בביטחון"? האם מי שמסרב לבצע פקודה כזאת הופך את עצמו ל"איש רוח"?
צבא בכלל וצה"ל בפרט, הוא גורם מפעיל כוח. הפעלת כוח מחייבת שיקולים מוסריים. הפעלת כוח בחברה דמוקרטית, בעלת ערכים הומאניים אוניברסאליים על אחת כמה וכמה. מפקד לא צריך להיות פוליטיקאי כדי לשכנע חיילים לצאת לקרב, הוא צריך להיות אדם מוסרי, ערכי ולדעת להסביר את מטרות המלחמה שבה עלול החייל למסור את חייו. התכונות הנדרשות ממפקד מחייבות אותו לעסוק יום יום בערכים.
הוראות הפתיחה באש הן סל של ערכים. מדוע קוראים לחשוד לעצור, ואחר כך יורים באוויר? כי אולי הוא לא שומע וחוששים שיירה מישהו נכה או חירש שאין שום איום מצידו. מדוע השלב הבא הוא ירי לכיוון הרגליים, כדי לא להרוג? כי יש משמעות להרג. גם ליורה וגם לירוי. אבדן חיים לא מוצדק הוא סוגיה ערכית. לא רק משפטית. זו סוגיה מדינית ולאומית כפי שראינו בימים אלה בפרשת החייל היורה בחברון.
פגז טועה אחד בלבנון, שגרם להרג עשרות אזרחים ובהם עשרות ילדים (כפר כנא במלחמת לבנון השנייה וכפר כנא במבצע דין וחשבון) מוכיחים שהצבא לא עוסק רק בביטחון. המשמעות של מלחמה חודרת למדיניות ולפוליטיקה והדוגמאות מההיסטוריה של ועדות החקירה יוכיחו. ועדת כהאן הדיחה את שר הביטחון שרון על שלא היה רגיש דיו ומודע למשמעות של הכנסת הפלנגות למחנות הפליטים תחת אפו של צה"ל.
סגן הרמטכ"ל עוסק אם כן יום יום בסוגיות פיקודיות שיש להן משמעויות ערכיות חינוכיות ציבוריות ומוסריות. פינוי רצועת עזה היה מהלך ששבר חלקים בחברה הישראלית והיה עלול לגרום למלחמת אזרחים. האם יש מישהו שחושב שזו הייתה רק סוגיה ביטחונית?
כניסתה של "השואה" לשיח הישראלי על מוסר וערכים, היא שמציתה לכאורה כעת את האש הציבורית באשר להצדקת דבריו של סגן הרמטכ"ל ודווקא בערב יום השואה. אבל השואה נוכחת יום יום בחיינו ובהשוואות שאנו עורכים מול המתרחש במציאות. חרדים מכנים את השוטרים המפנים את ההפגנות שלהם "נאצים", במגרשי הכדורגל שרים אוהדים לקבוצה היריבה "שתבוא שואה עליכם", הסתה חמורה ברשתות החברתיות ובעיתונים מיד זוכה להשוואה לדר שטירמר הגרמני ולגבלס, רבין הולבש במדי אס. אס. בהפגנות המפורסמות נגד הסכמי אוסלו וראשי הליכוד ובהם נתניהו עמדו אז על המרפסת וצפו. ראש הממשלה עצמו לא נזהר כלל כאשר הוא משווה בכל הזדמנות את האיום האיראני לאיום ההשמדה בשואה, או כעת את האיום של האיסלאם הקיצוני לאיום על היהודים בשנות ה-30 וה-40.
הנה נתניהו בפתיחת אירועי יום השואה השנה: "במעמד זה, בבירתנו הנצחית ירושלים אני חוזר ומתחייב: לא תהיה שואה נוספת. מה הכשיר את הדרך לשואה? מה שימן את גלגלי מכונת הרצח הנאצית? התשובה היא: השקר. התעמולה הנאצית ציירה את היהודים כמקור כל הרוע בעולם, כמרעילי בארות, כטפילים, כאויבי האנושות. ההשמצה קדמה להשמדה. לפני 71 שנים מוגר השלטון הנאצי בגרמניה, אבל האנטישמיות ושקריה, אלה לא מתו עם היטלר בבונקר בברלין. כי כיום מיליוני בני אדם בעולם המוסלמי קוראים ושומעים כזבים איומים על העם היהודי. אומרים להם שהיהודים הם צאצאים של קופים וחזירים, אומרים להם שהיהודים, אני מצטט, "שותים בגביע את דם אויביהם", והשקרים הללו ואחרים מתפשטים ברשתות החברתיות, באמצעי הפצה שהיטלר וגבלס לא היו מעלים בדמיונם".
אז על מה נזעקים העיתונאים הזהירים? כשחיל האוויר טס מעל אושביץ ומשלחות של מאות חיילים נכנסות כל שנה למחנה כשהן צועדות שמאל ימין במדים ועם דגל ישראל, האם אין כאן אמירה מוסרית? חינוכית שלא לומר מדינית פוליטית?
אין ויכוח שהתופעות שאותן פירט האלוף גולן הן תופעות בעלות סממנים גזעניים אלימים חמורים. אין ויכוח על כך ששריפת בני משפחת דוואבשה בכפר דומא והנער מוחמד אבו חד'יר, הם מעשים מזעזעים דומים למה שהתרחשו בפוגרומים הראשונים באירופה. שריפת כנסיות ומסגדים דומה לשריפת בתי כנסת.
וגולן הרי הדגיש "כי אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט, לפני 70, 80, 90 שנה ומציאת עדות להם כאן, בקרבנו היום ב 2016."
"מציאת עדות להם". זה מה שהוא אמר. חזקה על סגן הרמטכ"ל שכתב וקרא והבין את דבריו לפני שנתן להם פומבי. עכשיו צריך להתמודד עם הדברים, לא עם הדובר.
איתי לנדסברג נבו הוא מיוזמי פורום מג"דים, מח"טים, וטייסים במילואים