3 למרץ 2014
ביום חמישי האחרון הגענו קבוצה של פעילות ותיקות למען הדיור הציבורי בבאר שבע ומצטרפים חדשים לכנס של מועצת הנגב שבו התארחו פוליטיקאים מכל הקשת הפוליטית. כשתכננו את המחאה בכנס החלטנו כי במרכז תעמוד הדרישה להגמשת הקריטריונים לדיור ציבורי בפריפריה.
כיום, משפחות נאלצות לעבור כל שנה מסכת ייסורים כדי לקבל זכאות לסיוע, ואינן יודעות האם השינויים שעוברים עליהן – גירושים, ילד נוסף – יגרמו להענקת הזכאות או לשלילתה. בית לא יכול להיות בית אם כל שנה נאלצים לעבור.
כל כך מקומם שאין שום במה שיכולה להכיל אותנו כדי שנוכל לומר את מה שיש לנו על הלב. אנחנו דורשות שיאפשרו למשפחות שמתקשות להתקיים לקבל בית ריק של עמידר כדי שיוכלו לחזור לשפיות ולחיים נורמליים.
***
התיישבנו באולם שבו התקיים הכנס, וכשאחת מאיתנו נתנה את האות קמנו, הוצאנו את השלטים והתחלנו בהקראת הדרישות שלנו: "באנו לדרוש ולא להקשיב. החיים שלנו זה לא תשדיר בחירות! באנו לזעוק את זעקת המשפחות הנאבקות על קורת גג בפריפריה. עשרות משפחות משוועות לקורת גג קבועה. עשרות משפחות אינן מקבלות זכאות. עתידם של ילדים נהרס. משפחות מפונות באלימות ומשרד השיכון מוכר דירות בטענה שאין ביקוש! אנו קוראות לכל המפלגות ודורשות כבר עכשיו להגמיש את הקריטריונים לזכאות בפריפריה, לתת זכאות גם לאם חד הורית עם שני ילדים. דיור ציבורי נותן מענה למצוקה החברתית. דיור ציבורי מחזק את הפריפריה! בלי הבטחות, דורשות מפתחות!"
זעקנו את הדברים האלה מול אותו פוליטיקאי שקיבל זכות דיבור. המחאה הזו מושכת יותר תשומת לב מכל פעילות אחרת שעשינו בשנה החולפת, ולכן חזרנו עליה בלא מעט כנסים. היא מבוססת על קבוצה של אנשים שמחויבים להשמיע לכל הסובבים ולפוליטיקאים שמתעלמים מאיתנו את העוולות שאנשים חווים יום-יום.
***
אם לא נותנים לנו זכות דיבור, אנחנו לוקחות. ההזדמנות למשוך תשומת לב למאבק שלנו בתקופה כל כך רגישה לפוליטיקאים היא ממש כמו סוכריה מתוקה. אנחנו רואות אותם מתפתלים בכיסאות כשהם רואים אותנו, וזה רק מחזק אותנו וגורם להבנה כי הצדק איתנו, למרות התגובות המבזות והנמוכות שלהם.
אמנם עדיין לא הגמישו את הקריטריונים של הדיור הציבורי, אבל אני בטוחה כי בזכות הפעילות שלנו עוד כמה אלפים יודעים על מחאתנו ועל כמה שהיא צודקת.
30 לנובמבר 2014
זה פסל שפיסלתי לפני 10 שנים. כמו אז אפשר לראות שהאדם הזה כבול ברגליו, כבול לצרותיו אחריו אבל הראש למעלה.
27 לנובמבר 2014
95 אחוזים מבין 500 הנשים והגברים העניים שנשאלו על מצבם בסקר של הקרן לידידות על הדרת עניים בחברה ענו שהם פסימיים. אם לומר את האמת, כששמעתי את הנתון הזה – חוץ מלבכות לא יכולתי לעשות כלום. כל שאלה בסקר הזה חדרה עמוק לתודעה שלי – על מה אני וחברי עוברים יום-יום, בלי הנחות.
הנתון הזה ואחרים מתוך הסקר מציפים אותי מחדש, זה כמו סרט, כמו מסע אל הזיכרון שלי. כי הייאוש נראה בכל פינה. בשכונה שלי אני רואה ילדים מוכים ומכים ולא רואה ילדים משחקים – רק את המבטים שלהם לעבר הקניות של אלה שקונים ולא מקבלים תרומות.עיניים רעבות של ילדים. אלה ילדים שמאבדים את הארוחה המשפחתית ולא כי אין זמן ולא רוצים, אלא כי פשוט אין מה לאכול.
בואו נחשב שוב: 475 אנשים מבין ה-500 שנשאלו חשים מיואשים, מתוסכלים ושבורים. הם לא יכולים להרים את הראש. האם הסקר הזה יודע לומר לי כמה זמן ייקח – או באילו משאבים יהיה צריך להשתמש – כדי להרים את אותם 475 אנשים שנפלו לעוני? באותו יום שבו הוצג הסקר דיברו על כך שיש תוכנית שתיקח עשר שנים כדי לסייע לעניים. עכשיו אני חושבת על עצמי, איפה אני אהיה עוד עשר שנים? איפה אני אהיה עוד 20 שנים? מי ידאג לי כשאני אהיה בגיל פנסיה? האם גורלי יהיה כגורל כל הדור שלי שנדפק מהקיצוצים ומהמדיניות הקפיטליסטית שבה גם מי שעובד ומרוויח נשאר באותו המקום
יש לי עוד כל כך הרבה שאלות ומחשבות על העתיד שלי, על העתיד של ילדי, על האפשרות של דור שלם כמוני שלא יוכל להזדקן בשלום – כשברקע נשמעים דיבורים גבוהה-גבוהה שלא מביאים לי תועלת ורק נותנים לי לחשוב על הדומים לי.
אני גם חושבת על אלו שעוד אין להם את המודעות ללמידה והחשיבות של תואר אקדמי לא הגיעה אליהם כלל – והם גדלים ככה, וחושבים שאלה החיים, מסתפקים במה שנותנים ואף מכים את עצמם – כי זה מה שמגיע להם.
אני החלטתי לעשות מעשים ראשוניים ולספר לאנשים שאפשר גם אחרת. ביחד עם בנות הקבוצה שלנו של הנאבקות למען הדיור הציבורי בבאר שבע אנחנו מקיימות הרצאות לאנשים כדי להעלות את המודעות, כדי לתת לאנשים קצת להבין שכן, יש דרך, ושרק לא מזמן היה פה יותר טוב – גם אם היית עני . כי גם אם היית עני עדיין כיבדו אותך ודיברו אתך והסתכלו לך בעניים, ולא לטשו בך מבטים. אני מאמינה שיש עדיין המון אנשים שמתגעגעים למצב כפי שהיה פעם, ומאמינה שזה אפשרי לחזור אליו.
הייאוש הזה שהנשאלים מדברים עליו הוא לא הנתון העגום היחידי , והוא גם לא תלוי באוויר: 82 מהעניים חשים שלמדינה לא איכפת מהם; ו-61 אחוזים מביניהם מדווחים כי איבדו אמון מוחלט במוסדות המדינה.
כן, זה סקר שמדבר על זעם ועל הנכונות של העניים להשתתף בהפגנות; אנשים מדברים שם על זלזול כלפיהם, על כך שלמדינה פשוט לא איכפת מהם. כל כך הרבה תסכול נובע מתוך התשובות האלה.
ומה שאני לא מבינה זה איך זה שנבחרי המדינה לא מקשרים את האלימות, התסכול והזעם שרץ היום ברחובות לעוני.הלוואי שמישהו יקרא את הסקר ובאמת יפנים אותו ירים את הכפפה ויפעל לטובתנו. זה מה שאני רוצה – שאדם אחד יקום ויגיד "זהו. עוברים למשהו חדש".
23 לנובמבר 2014
כשילד נולד, הוא דף חלק. הוא לא יודע אם הוא עני או עשיר הוא רוצה שיאהבו אותו והרבה, שיחבקו אותו וידאגו לו לאוכל, מקלחת ומיטה חמה. מה שאנחנו כהורים ממלאים בתוך אותו ילד שלנו – זה מה שאנחנו מקבלים כשיגדל.
מצאתי את עצמי לא פעם אומרת לילדי שגם אם היום נשב לאכול טוסט עם חמאה ותה זו תהיה ארוחת ערב לתפארה, כי נעשה את זה יפה. כך החלטנו בעלי ואני שלוקחים את התנור ספירלה שלנו, מניחים אותו באמצע הסלון יושבים קרוב, מכינים טוסטים בתנור ותה חם – והנה לנו ארוחת מלכים. כולם נהנו מהטעם והניחוח.
כשגדלים ונזכרים בילדות ריח הרי הוא דבר שמעלה זיכרון של הבית: ריח של אוכל, ריח של ניקיון, ריח של חג עם תבשילים מיוחדים. אך היום המצב הוא שכל כך הרבה אנשים מצויים בעוני מחפיר, כשהממשלה שלנו גאה בכך שהיא הקימה מפעל הזנה. האם היא חושבת שככה אפשר לייצר ריח של בית? כי אם אתה עני אז הילד שלך אוכל ארוחה חמה בבית הספר או במועדונית. במלים אחרות, נעלמה הארוחה המשפחתית ואתה הריח של הבית.
נזכרתי בריח הבית הנעלם בשבוע שעבר כשנכחתי בהרצאה של שר האוצר יאיר לפיד בבאר שבע. השר סיפר שם על כל מה שעשה מאז שנבחר. כולם מחאו לו כפיים טפחו וניפחו לו את האגו. אני וחברתי חגית ישבנו שם ואפילו הקשבנו, חגית אמרה לי: "תשמעי, הבחור ממש נחמד. כן הוא באמת נחמד". ככה ישבנו לנו מקשיבות כשסביבנו עשירי העיר והסטודנטים שלה.
הגיע השלב שבו אפשר לשאול שאלות, היו שאלות שממש לא היו מהחיים שאני חיה, כמו ענייני מסים על חברות ואפס מע"מ בקניית דירה. ישבנו ושתקנו. ואז לאחר מספר שואלים הודיע לפיד שזו תהיה השאלה אחרונה. קפץ מישהו ושאל אותו על קצבאות הילדים. לפיד לא פחד לענות ואמר: "למה צריך לתת קצבת ילדים בשביל שההורים יבזבזו את הכסף? הקמתי מפעל הזנה! שילדים יאכלו ארוחה חמה!!" כל הקהל התקומם על אותו בחור שהעז לשאול את השאלה. אותנו – שקמנו כדי להגיב ולהגן על אותו בחור – הרוב השתיק. אשה אחת צעקה "מה אתה מדבר שטויות? אין ילדים רעבים במדינה שלנו!"
אני וחברתי היינו בהלם מן התגובות האלה. חגית שישבה לידי התחילה לצעוק לעבר מכחישי הרעב: "בואו אלי הביתה"; ואני אמרתי להם שהם מכסים את עצמם באגו שלהם ולא רוצים לדעת. אבל ההמון מחא כפיים לשר לפיד ואנחנו התיישבנו בשוק מוחלט.
אחרי כל זה חיכינו לסיום, מושפלות וכאובות, ניסינו להמשיך להתווכח עם האנשים בחוץ – וזה היה קשה. אבל לפחות החוויה הזאת סיפקה לנו מושג על המציאות, כפי שתופשים אותה אלה שלא מכירים אותנו. אלה שיש להם שכר שמן והם רק רוצים עוד; אלה שלא רוצים להיות משפחה אלא רק קופת חיסכון לחיים טובים; אלה שמביאים ילד אחד וכלב כי הקריירה חשובה להם יותר.
באמת שאין לי בעיה אתם. יש לי בעיה עם אנשים שחושבים שאם יש לי הרבה ילדים אז אני צריכה להיות ענייה וזו אני שלא רוצה ללמוד; יש לי בעיה עם זה שכולם מסכימים שמשפחות מרובות ילדים באות מרקע סוציו-אקונומי נמוך וצריכות להישאר שם; יש לי בעיה עם מי שיודע שצריך שינוי ומעדיף לדאוג לעצמו ולא לכלל.
למחרת אותה הרצאה היה לי קשה מאוד לקום. ממש לא רציתי לשמוע אף אחד. אלא שאז בדיוק נזכרתי שזה מה שהם רוצים – שאני אשתוק, אשב בחרא שלי ואבכה על מר גורלי. על כן קמתי ואמרתי לעצמי כי מר הוא גורלם שהם נולדו לחיים מצומצמים – חיים של כסף רודף כסף.
יאיר לפיד בבאר-שבע
16 באוגוסט 2014
טוב אז אנחנו אחרי? כמה זמן עוד יקח כדי להגיע לסבב הבא? זה הרי דבר שברור לכולם.
מה זה מה שנקרא פוסט טראומה? כי אני לגמרי שם.
אני יכולה לספר שחתכו לי את החופש של הילדים, כאילו עשו "גזור" ו"הדבק", רגע אחד היינו בתחילת החופש ופתאום נגמר. אני חייבת להסביר מה זה החופש הגדול אצלנו. אנחנו לא יוצאים לחופשה בהוואי או משהו, אני פשוט אני יכולה לקום בשקט לבד וללכת לעבודה. זה ההבדל. עכשיו חזרנו לחובות לגנים, לתשלומים מפלצתיים של כל דבר אפשרי, כי הכל עלה בגדול ורק המשכורת הצטמצה. לי באופן אישי נתנו 700 שקלים פיצוי על הימים שלא הייתי בעבודה, שילמו על ארבעה ימים של העדרות למרות שהיו יותר וההנהלה לא אישרה לשלם, גם לא לפדות יום חופש.
מה עושים עם זה ? סופגים. הרי יש יותר גרוע.
חגית שאיתנו בקבוצה חיה מהבטחת הכנסה. היא פתחה את הקיץ עם תשלום, בהנחה כמובן, לקיטנות לילדים, אבל לא היו קיטנות והוחלט שגם לא יהיה החזר. לי באופן אישי לא ברור מי שילם את המלחמה הזו, אזרחים או ממשלה. לא מבינה בזה אבל התחושה היא שמה שלא תעשה ואיפה שלא תהיה, אם אתה חי במינימום נותנים לך מכות כל פעם שלא תצליח לקום.
כן, חזרנו, אבל לאן? למלחמת היומיום של האם יש מה לאכול היום, ולא התירוץ שהיה איזה לחץ אז לא יכולתי להכין כלום או "אין לי תאבון".
אז למה בדיוק אני מתגעגעת ואיפה השפיות? למען האמת לא פה ולא פה. אבל איך אומרים, "זה מה יש", ואם "צוק איתן" היה מלחמה אז אני ניצחתי בה – כי חודש וחצי לא קיבלתי מכתב מפחיד וגם לא חשבון שלא שולם. נתנו לי לשכוח אבל זהו, עכשיו הכל קם. חזרנו לשגרה, לעבודה וללימודים, וחזרנו גם למאבק על הדיור הציבורי – עכשיו אנחנו יותר חכמות, נחושות ומלומדות, זה גם משהו. בימים אלו אנחנו מתכוננות לתחרות "סוכות מדברות" ששם כולנו תקווה שדגם הסוכה שאנחנו בונות יעלה את המאבק חזרה לתודעת הציבור, כי אני לא מוצאת דרך טובה מזו לשנות את המעוות.
שיהיה לכולנו בהצלחה!
חיים ילין, ראש המועצה האזורית אשכול, יודע שבלי הסדר מדיני הפסקת האש תתפוצץ לו, ולכולנו, בפנים
3 באוגוסט 2014
בתוך כל המהומה שבה חיי סובבים, הילדים בעזה, האזעקות, הקושי בפרנסה, אני נזכרת שבחודש זה אני חוגגת 22 שנות נישואין לאיש שלי. אצלנו לא קונים מתנות כי לא תמיד יש כסף, אבל ציון התאריך הוא חשוב אפילו יותר ומספיק בלון אחד או פרח כדי לומר שלא שכחת. זה אותו איש שהכרתי לפני 23, שאיתו אני חולקת את חיי באהבה גדולה משותפת, ואני שואלת את עצמי האם הייתי מוותרת על כל האהבה הזו כדי שיהיה בית או כסף או אוטו? אני יכולה לספר על כל הריון שלי ועל כל לידה, בכולן הוא היה איתי ואפילו לקח חלק פעיל. אני יכולה לומר שכל מה שיש לי יש גם לו וכל מה שהוא רוצה זה שיהיה לי טוב וגם לי בשבילו.
אבל כמו שיש לי נכות רגשית בשל חויות קשות, לו יש נכות אחרת. ככה התחברנו, שונים כל כך, אבל התחברנו בדברים המשמעותיים וזה קסם לי. הייתי בסך הכל בגיל 20, כבר גרושה עם ילדה, אישה מוכה שחפשה גבר שיכיל אותה ללא שאלות וזה מה שהוא עשה, האיש שלי, והוא יקר לי מאד. עד היום הוא מכיל אותי ועד היום יש לי רק אותו ולו יש רק אותי וזה הקסם הזה שעובד לעולם, ומקוה שגם לעולם לא יגמר. אז את הפעם הזו אני מקדישה לאיש הזה שלי, שנוסיף להעריך אחד את השני בכל מה שאנחנו עושים, ולא יותר מזה.
25 ביולי 2014
אצלי הבית הפך לתחנת כביסה ואוכל. הבן נמצא בעוטף עזה והבת בצאלים. לפני יומיים החייל שלי הגיע ואני הייתי בעבודה. הרגשתי מזניחה שלא זכיתי להביט בו לעומק כדי להכיל את מה שהוא עבר, אבל מה לעשות – את הפיצוי לא נקבל החודש אז צריך שתהייה משכורת. ביקשתי שיצלמו לי אותו. שאוכל לראות מה הוא עובר, כי די לי במבט קטן כדי לדעת. צילמו לי אותו אבל אחרי שהתקלח ואכל ככה שהכל כבר התערבב, ובכל זאת ראיתי. ראיתי את הגבר שהיה פעם ילד עם עיניים סקרניות והיום הוא גבר שחווה זכרונות קשים שיהפכו אותו למשהו חדש שאני פחות אכיר.
תחת כל המתח הזה בבית, אזעקות, ילדים מפוזרים בכל מיני מקומות, אני מוצאת את עצמי הולכת לכנסת. בשלישי היה יום הדיור הציברי בכנסת, יום שהרושם הראשוני שלו היה ממש טוב. נאבקים ופעילים הגיעו מכל הארץ וזה היה מחמם לב, ראיתי אנשים שרוצים בדיוק מה שאני רוצה, מצאתי את עצמי נודדת בין ועדה לוועדה ובכל ועדה דיברו אלה שניהלו אותה או אלה שהשתתפו בה על מצב הדיור הציבורי, איך משנים, איך מתייחסות החברות המשכנות, כמה הקריטריונים מקשים על אנשים להיות זכאים לדיור ציבורי. הרגשתי שייכת. הרגשתי שבמקום הזה מדברים על מה שאני נלחמת עליו, לא לבד אלא כחלק מקבוצת הנאבקות למען הדיור הציברי בבאר שבע, נשים כמוני שרוצות רק בית לילדים, שתהיה למשפחה זכות שהיא זכות יסוד לכל הדעות.
בכל ועדה דיברו ודיברו ודיברו, חשתי שהאנשים מכירים את העוולות שהם גורמים לאזרחים כמוני, חשבתי שהם כמוני רוצים גם לשנות את זה. ואז היתה ועדה שנהלה ח"כ מירי רגב, שהתחילה לא טוב. ראיתי בעיניה שהיא לא רוצה להיות איפה שהיא ושהיא רואה בנו נטל על החברה. ראיתי אותה דוחה את המבטים שלנו כאילו היא רוצה לחתוך את החלק הזה בחיים שלה כי לא כיף להיות בצד החלש, זה כואב, וזה כואב יותר כי גם אני לא רוצה. זה כואב כי גם אני מנסה לצאת ללא הצלחה. אני יודעת שהיא בת להורים שחיו בדיור הציבורי, ולנו היא נתנה להרגיש ממש כמו אותו פקיד בחברת עמידר שמבקש ממני טופס שאני לא יכולה להביא כדי להוסיף להנחה שאני רוצה לקבל. בסוף היא דחתה את הועדה לשעה שש ואני הייתי חייבת לחזור לבאר שבע כי בשעת החדשות חמאס אוהב לירות עלינו, ומפה שמעתי שלא נתנו להם להכנס. אז למרות כל הועדות האלה לא מצאתי את עצמי מועילה, וחזרתי למציאות הרגילה של הדרום.
14 ביולי 2014
מההכנסה שלי אחרי תשלומים שוטפים נשארים לי ביד אולי 600 שקלים. זהו. עבדת כל החודש וזה מה שיש לך לקנות בו אוכל, ולילדים ולחופש. ואז מגיע דבר כזה "צוק איתן" לאן זה לוקח אותי? רחוק מאוד.
הדבר הזה מונע ממני ללכת לעבודה. מה שאומר שהמשכורת הולכת להיות על הפנים. מה שמנחם זו העובדה שיש הבראה בחודש הבא. בעלי חושב שבזמן כזה יש הזדמנות לעשות כמה שעות נוספות כדי שאולי נגיע ל-1,000 שקל אחרי משכורת. ועם זה אני צריכה לחשוב על הבת שלי, שגרה בירושלים ואין לה כל כך כסף ואולי היא לא תבוא להיות אתי, כי היא מעדיפה לעשות עוד משמרת בעבודה. והבן החייל, מה יהיה אתו? ואחר כך הילדים הקטנים שבבית: יש לי ילדה בת ארבע וחצי שפוחדת מהצל של עצמה מאז "עמוד ענן" אבל אין לי מה לתת לה. היא סביבי כל היום, אולי אמצא משהו לקרוא לה כדי להפיג את המתח שבבית . הבן בן 14 יודע ומכיר את המצב, אם תשאלי אותו הוא יגיד לך שהוא מספר ארבע בתור, ועד שיגיע אליו קצת יחס הוא כבר ישכח מה הוא רצה. ויש עוד הבת שלהפתעת כולנו סובלת לאחרונה מחרדות, אז מה, תעמיסי עליה את הקטנה ותלכי לעבודה?
אנחנו חיים בסיר לחץ אחד בתוך השני: בימים האלה אנחנו מסיימים את פשיטת הרגל שנקלענו אליה, והורידה אותנו עוד כמה מדרגות בעוני, כי בית משפט חשב ש-1,000 שקלים בחודש זה מה שאני צריכה להחזיר, כי אני מרוויחה הרבה (8,000 שקלים ביחד עם בעלי). אז עד שאת רואה את הסוף עדיין יש עיקול על החשבון, ועורך הדין שלי בחופש והכונסת לא מוכנה לעזור בהסבר, ובית משפט נתן הוראה לשלם עוד 7,000 שקלים כי הרי לדעתו אני מדפיסה את הכסף בלילה.
לילדים הגדולים שלי כבר נמאס. יש שבועות שהם מעדיפים לא לבוא לפה בכלל, כי תמיד חסר ותמיד אין. ארוחות שישי רק הולכות ודועכות, כי האוכל דל יותר ככל שעומדים בתשלומים, ועכשיו תחת כל העומס הזה – יש לנו את האזעקות, לי באופן אישי ממש אין כוח. אני מאוד רוצה לצאת לאיזה מקום ולשכוח בכלל שאני אשה עם ילדים. אני אשה שרוצה רק לחיות, ולא נותנים לה.
איפה יש היגיון ואיך שומרים ככה על זוגיות ואהבה? לאיפה כל זה הולך? לפני 20 שנה התחתנתי עם אדם שהוא כל חיי, והיום אני לא יודעת אם טוב יותר שאני אתגרש או אברח, כי זה מה שכל הזמן אני שומעת – "עדיף להיות גרושה" ככה מקבלים יותר הטבות.
ולחשוב שאני המסודרת בחבורה שלנו של נשים שנלחמות על דיור ציבורי בבאר שבע, זה ממש לקרוע את השיערות. המלחמה האמיתית של חגית, למשל, היא לשמור באמת על הילדים שלה, וזה ממש-ממש מדאיג: היא לא ישנה כבר מתחילת המבצע. אותה מעבירים מפיקוד העורף לעיריה ולעמידר. כל אחד אומר שהוא אחראי על המקלט באזור הזה. בינתיים היא עם בעלה וחמישה ילדים קטנים מנסים להגן על עצמם בבניין שהמדרגות פרוצות בו ואי אפשר להתמגן שם, וגם הבית שלה לא ממוגן. כמה נסים צריכים לקרות כדי שהיא תאמין שלא יקרה כלום למשפחה שלה? אז היא נלחמה מול העיריה ומול עמידר ופיקוד העורף והיום אחרי שישה ימים של מלחמה הביאו מישהו שינקה את המקלט ליד הבית שלה, אבל עדיין אין שם חשמל – והמלחמה לא נגמרה.
עינב, שגם אתנו בקבוצה, מהיום הראשון היתה כל כך מבוהלת, כי אמנם המקלט שיש ליד הבית שלה משופץ, והכל טוב, רק שמישהו החליט שבמקלט הזה יפעל כולל, אז דתיים השתלטו על המקום ורק אחרי מריבות הם יצאו, ואז השכנים שגרים שם העדיפו את הכלב שלהם במקלט על פני עינב, שפוחדת מאוד מכלבים, אז האשה הזאת בחרה לוותר ולחזור הביתה, בית שממוגן אפילו פחות מזה של חגית.
עדן, שגם אתנו בקבוצה, כלואה בבית לבד עם שישה ילדים קטנים, שהגדול מביניהם הוא בן 11 והקטנה בת חודש. אז כשיש הזעקה היא מצליחה להגיע למקלט רק לפעמים.
איריס אוחיון. צילום: עינת פישביין
בכלל, גם חוץ מאתנו חברות הקבוצה, אני רואה את השכנים מתוסכלים. לא נראה שמעניין אותם מה יהיה בעתיד. כרגע הם נהנים מתשומת הלב שהם מקבלים, כי באים סטודנטים שמתייחסים לילדים ומעסיקים אותם, שמעתי בחדשות שהעבירו הרבה יותר מדי אוכל לחיילים – והם ידאגו שיתנו את זה לעמותות שיחלקו לנזקקים, אז כבר יש כאלה בשכונה שמחכים לזה.
קוראים לזה עוני בריבוע ולא חשוב איך, אתה תמיד נמצא בו ותמיד נלחם, גם בלי ארטילריה. וככה אנחנו קבוצת הנשים שנאבקות על דיור ציבורי בבאר שבע לא אמרנו די ולא נואש. נלחמות בכל הכוח ביומיום המזופט שנתנו לנו החיים: קושי יומי שלא נגמר. ממש ככה. ומה שזה אומר מבחינתי זה שבמלחמה כמו במלחמה – הראש תמיד עובד בלי סוף.
• לראות מבאר שבע את עזה: שירלי קרוואני קוראת למנהיגים להסתכל לה בלבן של העין
• תישארו בחוץ: צילומים מחוץ לעזה דקה לפני שעוד אפשר לבחור בין רע לגרוע