תמונה קצרה: "ביום 10.12.2013 נלקח העותר 1 לראיון במשרד הפנים. הוא סבר שישתחרר, אך פשר הראיון לא הוסבר לו, ולא נמסרה לו כל החלטה. הוא נשאל בראיון כמה שנים יסכים לבלות בכלא, לפני שיבקש לחזור לאריתריאה".
האיש הוא אזרח אריתראי שהגיע לישראל באוגוסט 2012. הוא הגיש בקשה למקלט, אבל הוחזק במשך יותר משנה בבית הכלא סהרונים. המדינה אינה רוצה בו אבל אין דרך חוקית להחזירו לאריתריאה אלא בהסכמתו. התיאור מופיע בעתירה שהגישו האגודה לזכויות האזרח וארגונים אחרים לפסילת התיקון הרביעי לחוק למניעת הסתננות.
זו תמונה אופיינית של סחיטה: אנחנו מזהים אותה מסרטי פשע. במקום לכפות על אדם לעשות משהו בניגוד לרצונו, משתדלים לגרום לו "לרצות" בעצמו: מוודאים שכל החלופות יהיו גרועות עד כדי כך שהוא ירצה בהן פחות. רק שהפעם הרמיזות המאיימות באות לא מארגון פשע כלשהו אלא מפקידי מדינה.
פתרון קר ובנאלי
סעיף 428 לחוק העונשין מגדיר סחיטה באיומים: "המאיים על אדם בכתב, בעל-פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם… או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכל כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו – מאסר שבע שנים…".
מקובל להאשים את ממשלת ישראל שאין לה מדיניות מסודרת לטיפול ב"בעיית המסתננים". זה לא נכון. לממשלה יש אסטרטגיה שיטתית ומוצהרת לטיפול במבקשי מקלט, ולשיטה הזאת יש שם: סחיטה באיומים. הממשלה נגררת לשיטה הזו מכיוון שהיא דבקה בשני שיקולים יסודיים. מצד אחד, היא נמנעת מגירוש כפוי של עשרות אלפי מהגרים שאמנות בינלאומיות מקנות להם הגנה (מדוע ממשלה הנוטה לזלזל בגופים בינלאומיים ובארגוני זכויות אדם אינה מרשה לעצמה להפר את האמנות האלה בגלוי? זו שאלה מעניינת שלא ניכנס אליה כאן); מצד שני, הממשלה מאמינה שיש למנוע בכל מחיר את נוכחותם של מבקשי המקלט כאן. הגירה של גויים לתוך ישראל שאינה תחומה בזמן – כמו במקרה של מהגרי עבודה בעלי אשרות – היא אולי האפשרות המבהילה ביותר בעיני רוב-רובם של היהודים בישראל ובעיני ממשלתם.
ככה זה עבד, רגע אחרי רגע: חוק המסתננים עבר תוך שבוע אחד
הפתרון הקר והבנאלי למערכת האילוצים הזאת הוא לאיים על מבקשי המקלט בקשיים שונים ומשונים עד שיחפצו ויחתמו. לאיים לפגוע בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב, עד שמאזן החשבונות שלהם יוביל אותם לבחור בעזיבה. ומאחר שמחיר העזיבה כבד (בין שמבקשי המקלט עזבו את ארצם בגלל רדיפה או גיוס כפוי, ובין שעזבו אותה בגלל מצוקה כלכלית חריפה), הרי המאיימת, ממשלת ישראל, נדחקת להעלות את הרף שוב ושוב.
חולות, פברואר 2014. צילום: יותם רונן ואיתי זיו/ אקטיבסטילס
אמאיס עליהם את חייהם
מתקן הכליאה "חולות" – שהיום החליטה הכנסת על המשך הפעלתו במסגרת התיקון ל"חוק המסתננים" – הוא הדוגמה המובהקת ביותר לסחיטה באמצעות שלילת החירות. המתקן, שהחל לפעול לפני כשנה, מסוגל להכיל על פי הפרסומים כ-9,000 בני אדם. בפועל שוהים בו הרבה פחות. מכיוון שהמתקן מוצג כאמצעי להרחקתם מערי ישראל של יותר מ-50 אלף בני אדם, נוהגים המבקרים לטעון שהוא מיותר כי ממילא אינו הולם את מטרתו: אי אפשר לשכן בו את כל האפריקאים השוהים בתל אביב ובאילת.
הביקורת נובעת מאי הבנה. מטרת המתקן אינה לכלוא את כולם בבת-אחת. לקראת פתיחתו, בסוף 2013, הצהירשר הפנים אלי ישי: "עד שתהיה לי אפשרות לגרש אותם אני אכלא אותם ואמאיס עליהם את חייהם". חזונה של הממשלה הוא להפוך את המתקן לתחנת מעבר – אנשים יישלחו אליו מדי פעם, יאבדו את חירותם, את האפשרות להתפרנס, את הקשר עם משפחתם (לאחר שהתוכנית המקורית לכלוא במתקן משפחות ירדה מהפרק), יסכימו כעבור זמן ל"עזיבה מרצון", ומשלוח חדש יתפוס את מקומם.
לכן כל ציפייה שהממשלה תדאג לשיפור תנאי השהייה במתקן הכליאה היא מופרכת. שיפור התנאים סותר את תפקידו של המתקן. אף על פי שהנוסח החדש של התיקון לחוק למניעת הסתננות, שאושר היום, קובע כי "מטרת הקמתו של מרכז השהייה היא לספק למסתנן את צרכיו מחד גיסא, תוך מניעת השתקעותו במרכזי הערים בישראל ועבודה בהן, מאידך גיסא" – ברור שאם יסופקו למסתננים יותר מאשר הצרכים ההכרחיים ביותר תיפגע התוכנית "להמאיס עליהם את חייהם".
התיקון החדש לחוק למניעת הסתננות אינו כולל את הביטוי "להמאיס עליהם את חייהם". הוא מעדיף לנקוט לשון כלכלית של תמריצים: "ההסדר בכללותו נועד לשנות את מערך התמריצים של כל אותם מסתננים אשר שוקלים להסתנן למדינת ישראל ולצמצם את התמריץ לכך". כאילו היה מבקש המקלט הוא יזם ששוקל אם להעביר את עסקיו לישראל, והממשלה דואגת לשנות את "מערך התמריצים" שלו כדי לעודד אותו להחליט את ההחלטה הנכונה.
התמריץ הוא שחרור מכליאה, וככל שהכליאה ממושכת יותר וקשה יותר, כך התמריץ גדל. הגדלת התמריץ אינה שונה, כביכול, מהגדלה של תמריצי המס המוענקים ליזם, וההסכמה לגירוש היא ביטוי להחלטה חופשית בדיוק כמו החלטתו של היזם לבחור באפשרות המשתלמת ביותר.
התיקון בנוסחו המקורי לא עסק ב"תמריצים", אלא דיבר במפורש על הרתעה. גם בדיונים שנערכו על התיקון בכנסת הוברר שהוא נועד למסד אמצעי הרתעה, כלומר לאיים: "בלי ממד הרתעתי, כל שאר האמצעים לא יהיה להם ערך", הסביר שר הפנים אז, גדעון סער. אבל בנימוקים לפסילת הנוסח הראשון של התיקון מתחו שופטי בג"ץ ביקורת חריפה על ההצדקה המוסרית להרתעה: "אדם מושם במעצר לא מפני שהוא מהווה באופן אישי סיכון כלשהו, אלא על מנת להרתיע אחרים. ההתייחסות אליו אינה כאל מטרה אלא כאל אמצעי. התייחסות זו ללא ספק הינה פגיעה נוספת בכבודו כאדם". בעקבות הביקורת קירצפו המשפטנים את התיקון מכל אזכורי המלה "הרתעה" ובמקומם כתבו 15 פעמים את המלה "תמריץ".
חולות, פברואר 2014. צילום: יותם רונן ואיתי זיו/ אקטיבסטילס
שיספרו כמה רע פה
יש לשים לב לדבר נוסף. רוב הציטוטים שהזכרתי עוסקים בהרתעתם של מהגרים פוטנציאלים, ולהרתעה כזו התייחסו גם שופטי בג"ץ. פירושה האכזרי של הרתעה כזו הוא שהמדינה "ממאיסה את החיים" על מהגרים שכבר שוהים בארץ כדי לשכנע את בני ארצם לא להגיע. האסטרטגיה הזאת מנוסחת לעתים קרובות בדרך פחות מעודנת: לגרום לזרים להתקשר הביתה ו"לספר לקרובי משפחתם כמה רע כאן". אבל הנוסח הטרי של התיקון ל"חוק המסתננים" מציין שתי קבוצות שהחוק פונה אליהן: "נבחין בין שתי הקבוצות השונות אליהם מופנה התיקון. הקבוצה הראשונה היא ציבור בלתי מסוים המצוי מחוץ לגבולות המדינה ושוקל האם להסתנן אליה, עמה מתמודד בעיקר סעיף 30א לחוק. הקבוצה השנייה כוללת מסתננים אשר הסתננו לישראל באופן בלתי חוקי זה מכבר והשתקעו בה".
סעיף 30א עוסק בהחזקה של מבקשי מקלט במשמורת במתקן סהרונים, והוא חל רק על נכנסים חדשים. מכאן ברור מדוע הוא הסעיף היחיד שהחוק מציג ככזה שנועד להרתיע "ציבור בלתי מסוים". בג"ץ הרי ביקר נוסחים קודמים שהציגו את כליאתם של מבקשי מקלט ותיקים כאמצעי להרתיע אחרים. ובצדק: האם יש הבדל גדול בין זה ובין סחיטת שיתוף פעולה מבני משפחתו של אדם בתמורה לשחרורו?
שעון חולות: סופרים את הימים, סופרים את האנשים
אבל אפילו הצגת הכליאה כאמצעי לבלימת הגירה נוספת חוטאת היום לאמת. כידוע, מהגרים חדשים כמעט שאינם מגיעים היום לישראל, ומתקן הכליאה מתמלא בפועל במהגרים שבלשון החוק "כבר השתקעו" בארץ. עיקר תכליתו היום היא לסחוט הסכמה לגירוש מהם.
למנוע תחרות עם ישראלים, עאלק
היגיון הסחיטה מנחה את רוב סעיפי התיקון ל"חוק המסתננים". דוגמה בולטת לכך מצויה בסעיף 30א העוסק בהחזקה במשמורת. ממונה ביקורת הגבולות (פקיד ממשלתי ולא שופט!) רשאי לשחרר מבקש מקלט בערובה, אבל לא במקרה ששוכנע כי "גירושו מישראל נמנע או מתעכב בשל העדר שיתוף פעולה מלא מצדו, לרבות לעניין הבהרת זהותו או הסדרת הליכי גירושו מישראל". במלים אחרות, אותו פקיד מוסמך על פי חוק להציע לעצוּר עסקה – "שיתוף פעולה מלא עם הליכי גירושו" תמורת קיצור מעצרו. האם העסקה הזאת תוצע רק כשברור שהעצור אינו פליט אמיתי? החוק אינו מתעניין בזה. המסקנה המתבקשת היא שהמעצר אינו מיועד אלא "לשנות את מערכת התמריצים" העומדים בפני העצור בכוונה לסחוט ממנו השלמה עם גירושו.
"המאיים על אדם… בפגיעה… בחירותם, ברכושם, בפרנסתם…". הגבלת האפשרות של מבקשי המקלט להתפרנס משמשת גם היא כמגנון סחיטה. התיקון החדש ל"חוק המסתננים" מבהיר שמשלוח מבקשי המקלט למתקן חולות נועד לשנות "את מערך התמריצים של כל אותם מסתננים אשר שוקלים להגיע למדינת ישראל על מנת להשתקע במרכזי הערים בישראל, ובכלל זה להשתכר בה" – כלומר מבקשי המקלט הנמצאים בישראל נידונים להישאר מובטלים כדי להרתיע אחרים שכלל אינם נמצאים כאן. אבל למעשה אין כאן אלא כלי נוסף להמאסת החיים על השוהים במתקן. עו"ד עודד פלר, שניסח את עתירת הארגונים נגד התיקון לחוק, מתאר את המצב כך:
"מי שמוחזק במתקן המרוחק עשרות קילומטרים מבאר שבע, העיר הקרובה ביותר, אינו רשאי לעבוד. משום כך, אין לו הכנסה זולת אותם 'דמי כיס'… כתוצאה, אין משמעות של ממש לעובדה שעליו לשהות במתקן רק בלילה, ולהתייצב בין השעות שמונה לעשר בלילה… בהיעדר הכנסה אין לאדם המוחזק אפשרות לצאת את המתקן מדי יום ולהתרחק ממנו. אין לו אפשרות לעמוד בעלות הנסיעה מדי יום בתחבורה ציבורית מן המתקן ובחזרה אליו… אין לו אפשרות לכלכל את עצמו במהלך היום מחוץ למתקן. אין לו מה לעשות בלי כסף ובלי אפשרות לעבוד מחוץ למתקן מדי יום. וכי מה יעשה? יעזוב את המתקן מדי בוקר, ייסע למקום כלשהו וירבוץ בבטלה עד לשעות הערב? לשם מה? כיצד תשתפר איכות חייו בדרך זו?"
גם זה "תמריץ" המיועד לשכנע את מבקש המקלט לעזוב "מרצון".
שלילת הפרנסה היא אחת התכליות העיקריות שנזכרות שוב ושוב בתיקון לחוק. לעתים נשמעת הטענה שהוצאת מבקשי המקלט משוק העובדה נועדה למנוע תחרות עם עובדים ישראלים, ודברים דומים נאמרים בתיקון עצמו. אלה הבלים: הממשלה ממשיכה להעניק אישורי עבודה לעשרות אלפי עובדים זרים בחקלאות, בבניין ובסיעוד. כל הצעה להחליף את העובדים האלה במבקשי מקלט נדחית על הסף. בזמנו הסביר לי עוזרו של אחד מחברי הכנסת של ש"ס: לעולם לא נסכים לתוכניות האלה, משום שלעובדים המיובאים יש "תאריך תפוגה" שאחריו הם חוזרים הביתה ומוחלפים באחרים. איסור העבודה על מבקשי מקלט אינו מובן אלא מתוך היגיון הסחיטה.
זו הסיבה שברשימת העונשים שניתן להטיל על השוהים במתקן חולות מיוחסת חומרה מיוחדת לעבודה בשכר: "מצא ממונה ביקורת הגבולות כי שוהה עשה אחד מאלה, רשאי הוא להורות בצו על העברתו למשמורת…עבד, בניגוד להוראות… לראשונה בשל אותה עילה – 30 ימים; בשנית בשל אותה עילה – 45 ימים; בכל צו נוסף הניתן לשוהה בשל אותה עילה – 60 ימים". העברה למשמורת פירושה כליאה מלאה, והיא מוטלת על השוהים במתקן כפי שעונש מחבוש מוטל על חייל שסרח.
חולות, פברואר 2014. צילום: יותם רונן ואיתי זיו/ אקטיבסטילס
ועכשיו נעבור לעושק
ראינו שכדי לסחוט אדם אפשר לאיים גם על רכושו. ואמנם, המשפטנים שניסחו את התיקון החדש לחוק לא פסחו על האפיק הזה. אמצעי לחץ חדש, ודרקוני במיוחד, מבוסס על הפקעת חלק גדול משכרו של מבקש מקלט שעובד – כלומר שאינו שוהה במתקן חולות – והחזרתו לו רק אם יסכים לעזוב את הארץ. להפקעה זו שני מרכיבים. הראשון נוגע לכל העובדים הזרים, ובמסגרתו מחויב המעסיק להפריש 20 אחוזים ממשכורתו של העובד כדמי פנסיה שנשמרים בקרן מיוחדת, ומוחזרים לו רק כאשר הוא עובר בנתב"ג בדרכו החוצה מישראל. איחור ביציאה עולה לעובד בניכוי חלקים גדלים והולכים מן הפנסיה, עד שכעבור חצי שנה היא מופקעת כולה לאוצר המדינה. האמצעי מוצג כאילו בא להעניק לעובד זכויות סוציאליות, אבל הזכויות נעלמות כלא היו במקרה שהעובד לא יוצא מישראל בזמן.
במקרה של מבקשי מקלט הסנקציה הזאת נהפכת לאמצעי סחיטה מובהק. נוסף על 20 האחוזים שמפריש המעסיק, נלקחים מן העובד 20 אחוזים נוספים "על חשבונו". מבקש המקלט לא יראה את הסכום הזה, למעלה משליש מהשכר הדל שניתן לו על עבודה שכבר עבד, עד שייצא את ישראל. מבקש מקלט שנקבע לו תאריך גירוש ושאיחר ולו ביום אחד, מאבד אוטומטית 55 אחוזים מהכספים האלה. בכסף הזה, קוראים וקוראות, הממשלה תבנה לכם מחלפים.
המעניין והמטריד ביותר בהסדר הזה הוא מה שאין בו: החוק אינו קובע כלל מה ייעשה בכסף הזה במקרה שהעובד הוכר כפליט הזכאי להגנה. האם הוא יקבל בחזרה את 40 האחוזים שנלקחו ממנו? החוק ממלא פיו מים. למעשה נראה כי הכסף יישאר בקופת המדינה עד שאותו אדם – יהיו אשר יהיו הנסיבות שמונעות את יציאתו – יסכים לעבור "את ביקורת הגבולות בנמל התעופה בן גוריון… שלא לצורך יציאה זמנית, ובלבד שלא הורשה מראש לחזור". זו דרכה האלגנטית של המדינה לסחוט הסכמה בחסות החוק, או בלשון פורמלית: לאיים על אנשים "בפגיעה… ברכושם… כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו", דהיינו, לחזור למדינה שאליה אסור לגרשו.
נתייחס אליהם כטרוריסטים
מדינת ישראל שקועה בטראומת הטרור שלה עד כדי כך שהיא אינה מסוגלת לראות שום בעיה אלא במונחים של טרור. לכן היא גם מגיבה לה באמצעים של טרור. סחיטה באיומים כדי להשיג "הסכמה מרצון" היא טרור. כשמגלים שאיומים כאלה הופעלו על נחקר, הם מביאים לפסילת הראיות במשפטו.
הגירה בלתי חוקית היא אתגר כלכלי-חברתי ברבות ממדינות העולם. היא נובעת מסיבות כלכליות וחברתיות והשלכותיה הן כלכליות וחברתיות. הטיפול היעיל בה יכול להיות אפוא רק כלכלי וחברתי: שיפור המצב במדינות שמהן המהגרים באים, והתמודדות עם קליטתם במדינות שאליהם הם מגיעים. הקשיים הממשיים שההגירה מעוררת אינם שונים באופן מהותי מאלה שנלוו בישראל לעלייה ממדינות מצוקה – צפיפות בדיור, השתלבות בשוק העבודה, עבריינות נוער, פשיעה זעירה. לפי כל היגיון בריא, גם הטיפול בה צריך להיות באפיקים האלה. כמו בגלי הגירה קודמים, טיפול נכון עשוי לשפר את הבעיות בתוך עשור או שניים.
אבל השלטון הישראלי עיוור לטיבן האמיתי של בעיות חברתיות. חברי ממשלה מתארים את מבקשי המקלט במונחים הלקוחים משדה המאבק בטרור, ופוליטיקאים עירוניים מציגים תהליך דמוגרפי מובן מאליו – נטייתם של מהגרים עניים להשתקע בשכונות העניות והזולות – כפעולת השתלטות עוינת. אפילו השכנה החביבה ממול בבית הדירות בנווה שאנן, שמתלוננת "אני כבר מתה שילכו מפה. איך אני שונאת אותם!" מנמקת את העוינות הזאת לא בפגיעות אישיות או בעומס הכלכלי שהזרים מטילים על השכונה, אלא בהבטחה שבעוד 20 שנה ילדיהם יצטרפו לשורות החמאס.
התיקון לחוק למניעת הסתננות והיגיון הסחיטה שביסודו מוכיחים שכאשר הממשלה רואה כל בעיה במונחים של כוח, היא אינה מסוגלת לטפל בה אלא בכוח. וכשמבקשי מקלט ומהגרי עבודה נתפשים כאיום ביטחוני, הטרור האמיתי היחיד בא בסופו של דבר מידי המדינה עצמה.
יפתח בריל הוא משקיף במשמר החברתי, מתגורר בשכונת נוה שאנן