העצומה למען טריטון הפסים? ההפגנה נגד הכחדתו של כחליל הגליל? המאבק לשימור חומעת האווירון? נכון, אף לא אחת מהמחאות האלה התרחשה במציאות, למרות שלמדענים ברור ששלושת המינים האלה נתונים בסכנת הכחדה בישראל.
ולמה בעצם? ראשית, כנראה מפני שרובנו מעולם לא שמעו עליהם אפילו. מצד אחד, יכול להיות שאדם מעולם לא ראה מימיו את הדו-חי, הפרפר והצמח האלה פשוט כי הם נדירים. אלא שבמידה רבה, שלושתם נהפכו לנדירים בדיוק מפני שרובנו אפילו לא מודעים לקיומם.
כבר 41 שנה שבכל 5 ביוני מצוין "יום הסביבה העולמי". כמו "יום כדור הארץ" המצוין באפריל, וימים בינלאומיים אחרים עם נושאים ממוקדים יותר, מטרתו של היום הזה להעלות את המודעות הציבורית לחשיבות של אקטיביזם סביבתי. אבל כשלוקחים צעד אחורה, גם אם ברור שלמרביתנו באמת ובתמים איכפת מהסביבה, נראה שאנחנו הולכים ומתרחקים מהטבע.
זה אולי נשמע כמו קלישאה של מחבקי עצים, אבל האמת היא שמומחים רבים מאמינים שלירידה הדרמטית בחשיפה שלנו לטבע כבר בגיל צעיר יש מגוון השלכות, על היחיד ועל החברה כולה. בהתאם, פחות אנשים מכירים בתפקיד שממלא הטבע בחיינו, וכתוצאה מכך פחות אנשים מוכנים לקחת חלק בפעולה למען שימורו – לפחות ב-360 ומשהו הימים שהם לא "יום הסביבה העולמי" ודומיו.
קרדיט חשוב בגיבוש התובנה הזאת מגיע לסופר האמריקאי ריצ'רד לוב (Louv). ספרו מ-2005, “הילד האחרון ביערות", סוקר שורה של מחקרים במטרה לבחון את הירידה בחשיפה של ילדים אמריקאים לטבע ואת ההשלכות שיש לכך עליהם, במיוחד על התפתחותם הרגשית והפיזית, ועל החברה ככלל.
הספר נהפך לרב מכר בארצות הברית ותורגם מאז ליותר מעשר שפות, אם כי לא לעברית, אבל התרומה המוכרת ביותר שלו היא המושג שטבע, "הפרעת חסך בטבע" (Nature deficit disorder). לא מדובר באבחנה רפואית אלא בניסיון לבטא מגמה חברתית מסוימת, מטאפורה למחיר האנושי של ניכור מהטבע.
לוב מונה כמה מהגורמים לחסך בטבע. בדומה להנחה הרווחת, הדומיננטיות של הטכנולוגיה בחיי היום-יום שלנו – הטלוויזיה, המחשב, הסמארטפון ואחרים – היא אכן אחת הסיבות שהוא מציין לצמצום הדרמטי בחלקו של עולם הטבע בחיינו. עם זאת, הוא לא קורא להתנזרות מהקִדמה. "הטכנולוגיה לעצמה אינה האויב. אבל היעדר האיזון הוא קטלני", כותב לוב.
הדבר נכון גם בנוגע לתהליכי העיור. על פי נתוני האו"ם, ב-2008, לראשונה בתולדות האנושות, יותר ממחצית אוכלוסיית העולם חיה בערים. עבור הסביבה ייתכן שדווקא מדובר בחדשות טובות. אחרי הכל, פיתוח "מרוכז" יכול לצמצם השפעות שליליות על הטבע ועל השטחים הפתוחים שעוד נותרו. אלא שנראה שאל מגמת ההתכנסות האורבנית נלווית מגמה של התכנסות פנימה אל חללים סגורים – השתבללות. אבל לטענת לוב, אין זה תהליך בלתי נמנע אלא תוצאה של תכנון אורבני לקוי, שלא מותיר שטחים טבעיים פתוחים ליד הבית כחלק מהמרקם העירוני.
כך נראה כחליל הגליל. סתם, שתדעו צילום: עוז בן יהודה
בנוסף, מציין לוב גם מגמה של "פיחות בערכו התרבותי של הטבע". הכוונה היא שבילוי בטבע נחשב היום למשני בחשיבותו לעומת פעילויות אחרות, או אפילו כמותרות, וודאי שלא נתפש כדבר הכרחי להתפתחותם של ילדים.
אבל לטענתו אין כאן רק חוסר תשומת לב או זלזול בערכם של המרחבים הפתוחים, אלא גם התפתחותה של "תרבות של פחד". התפישה של השטח הטבעי כמלוכלך וכמאיים, אפילו מסוכן, קשורה לחשש הבלתי רציונלי מהשונה ומהבלתי מוכר. לדבריו של לוב, גם לכלי התקשורת יש חלק בהעצמה של מסרים כאלה. בהתאם, הורים המבקשים לגונן על ילדיהם ימנעו מהם מלהתקרב לטבע ובכך הם תורמים לביסוס של ניכור כלפיו.
אל אלה, טוען לוב, מצטרפת "תפישה פוסט-אפוקליפטית של העתיד". לטענתו, במקום לדמיין את העתיד שהיינו רוצים, וגם לפעול למימושו, רבים מאתנו, המודעים לאתגרים הסביבתיים שמולם ניצבת האנושות – למשל, אובדן המגוון הביולוגי ושינויי האקלים – שותפים להנחה שלכאורה "מאוחר מדי מכדי לשנות כיוון".
כל אלה, הוא מסביר, תורמים להתנתקות מהטבע, בעיקר בחברה המערבית. "הילדים כיום יכולים לספר לך על יער הגשם באמזונס, אבל לא על הפעם האחרונה שבה היו ביער בעצמם", אמר לוב בראיון ל"גרדיאן" הבריטי ב-2010.
זו כנראה תהיה קלישאה לומר שפעם היה אחרת, אבל יש יותר ויותר נתונים המעידים על קיומה של הבעיה ועל ההשלכות שלה. מחקר בריטי שפורסם באוקטובר 2013 ביקש להמחיש עד כמה מרוחקים הילדים של היום מהטבע. המחקר, שארך שלוש שנים והתבסס על סקר בקרב 1,200 ילדים בני 8 עד 12, מצא שרק 21 אחוזים מהמשיבים "מחוברים לטבע". על פי הגדרת החוקרים, מדובר בתערובת של תחושות ועמדות כלפי הטבע כמו אמפתיה כלפי יצורים חיים, הנאה מהטבע, ותחושת אחריות כלפי הסביבה. בקרב בנות, אגב, נרשם שיעור גבוה משמעותית של חיבור לטבע מאשר בקרב בנים (27 אחוזים לעומת 16 אחוזים).
על פי לוב, כשמונעים מילדים מלטפס על עצים, לשוטט בשדות, להתרוצץ על חוף הים או לשחק על גדת הנחל יש לכך מחיר. בין יתר ההשלכות הוא מונה עלייה בתחלואה באסטמה, השמנת יתר וירידה כללית בכושר הגופני ובתפקודי לב-ריאה. בנוסף, צמצום בחשיפה לטבע קשור גם להפרעות קשב לסוגיהן.
הקשר בין בריאות הנפש וחשיפה לטבע עומד במרכזו של התחום המדעי הצעיר יחסית הקרוי אקו-פסיכולוגיה. במאמר שפרסם ב-2002 הסביר אוהד שפריר, פסיכולוג קליני ומרכז התוכנית לאקו-פסיכולוגיה בסמינר הקיבוצים בזמנו, כי תחום זה מתבסס על שני כיווני התייחסות עיקריים:
האחד מתמקד באדם ורואה בסביבה הטבעית צורך אנושי בסיסי, ולכן פיתוח הקשר עם הטבע מיטיב עם בריאותו הנפשית של האדם. הגישה הזו, שבבסיסה ההנחה שישנה אבחנה בינארית בין "אדם" ל"טבע", מתיישבת עם המושג "שירותי המערכות האקולוגיות"– אחד הכיוונים הבולטים בשנים האחרונות בתחום של שמירת טבע והגנה על המגוון הביולוגי בעולם. המונח הזה מבקש להבהיר את התלות הקיומית של האדם בשורה של "שירותים" שמערכות אקולוגיות מתפקדות מספקות לנו – ממניעת שיטפונות, דרך האבקת גידולים חקלאיים, ועד מקור לתרופות. התרומה של בילוי בחיק הטבע לבריאות הנפש גם היא תועלת שמספק הטבע לאדם. ויש גם מי שמבקשים לאמוד את הערך הכלכלי של השירותים האלה, שמהם אנחנו נהנים למעשה בחינם.
כיוון ההתייחסות הנוסף באקו-פסיכולוגיה תופש את האדם כחלק אורגני מהמארג הטבעי. בהתאם, תחום זה מתייחס גם לאחריות שלנו כלפי הסביבה ולאפשרות של שינוי עמדותיהם של אנשים כלפי סביבתם הטבעית באופן שיכול למנוע, או לפחות לצמצם, את הפגיעה של בני האדם בטבע.
ואולי פה, למעשה, קבור הכלב. הרחקתם של ילדים מהטבע משקפת משבר סביבתי בפני עצמו, כתב ג'ורג' מונביו, פרשן הסביבה של ה"גרדיאן": "מרבית האנשים שאני מכיר שנאבקים למען הטבע הם אנשים שבילו את ילדותם בתוכו".
אז לא בטוח שמוגלי ילד הג'ונגל נהפך בבגרותו לאקטיביסט, אבל די ברור שהילדים של היום מכירים שמות של רחובות באזור מגוריהם אבל לא את בעלי החיים או הצמחים שעל שמם הם נקראים. ולכן, כפי שטוען גם מונביו, כנראה שיהיה קשה לצפות מהם להתגייס להגנה על הטבע.
באופן ספציפי, הסיבה שהעתיד נראה פחות ורוד, או פחות ירוק, קשורה במה שכינה חוקר הדגה דניאל פולי (Pauly) "סינדרום נקודות הפתיחה המשתנות" (Shifting baseline syndrome). הכוונה במושג הזה היא שכל דור נוטה לקבל את הסביבה הפגועה שהוא מכיר כמצב הנורמלי, כנקודת פתיחה שההתדרדרות ממנה נראית פחות דרמטית פשוט מפני שקשה לנו לדמיין את המצב הקודם. הדור שלאחר מכן יקבל סביבה פגועה עוד יותר, אך כאמור יקבל זאת כמצב נתון, והתוצאה היא שינוי בנקודות הפתיחה – או במלים אחרות, הסתגלות לאסון סביבתי מתמשך.
הנה דוגמה: הילדים שמבקרים היום בים המלח רואים ימה שמפלס המים בו נמוך ב-20 מטרים או יותר מכפי שהיה כשהוריהם ביקרו באותו מקום בילדותם. 20 מטרים. קו המים רחוק עשרות או אף מאות מטרים מהמקום שבו נכנסו המבוגרים לטבול במים. אבל עבור הילדים, זה המצב הנורמלי, כי קשה להם לדמיין אותו אחרת. ואם לא נפעל לעצור את ההידרדרות, הדור שאחריהם יראה את ים המלח במצב עגום עוד יותר – ויקבל אותו כמצב הטבעי.
את האצבע המאשימה אפשר כמובן להפנות, ובצדק, אל נציגינו בכנסת ובממשלה. יוזמת משרד הפנים לבטל את נציגות ארגוני הסביבה בוועדות התכנון היא הדוגמה המוחשית ביותר מהזמן האחרון לקוצר הראיה של מקבלי ההחלטות במדינה.
אבל בעוד שמוסדות התכנון ממלאים תפקיד מרכזי בעיצוב פניה העתידיים של הארץ, גישה אסטרטגית מצריכה בחינה רחבה עוד יותר של ההשפעה של קבלת ההחלטות של היום על ישראל של עוד 20, 30 וגם 50 שנה.
נציבות הדורות הבאים בכנסת, שהוקמה ב-2001, אמורה היתה להיות אמונה בדיוק על זה. במהלך תקופת חייה הקצרה עסקה הנציבות בנושאים הנוגעים למשאבי טבע, איכות הסביבה, מדע, חינוך, בריאות, דמוגרפיה ואחרים. ואולם, תשע שנים לאחר שהוקמה החליטה הכנסת לבטל את הנציבות בצעד יחסית חריג שנתפש כמונע משיקולים פוליטיים, ושהצליח לעורר לא מעט תרעומת.
בנובמבר 2013 הגישה קבוצת חברי כנסת הצעת חוק להקים גוף חדש, "מועצת הדורות הבאים". אם וכאשר תוקם, מיועדת המועצה לשמש כגוף מייעץ לרשויות המדינה השונות, כולל ראש הממשלה ובית המשפט העליון, המייצג את האינטרסים של הדורות הבאים. הצעת החוק הזאת טרם הובאה לדיון בפני ועדת השרים לחקיקה או לקריאה טרומית.
ענייני סביבה יהיו כמובן רק חלק מהנושאים שבהם יעסקו חמשת חברי המועצה כשתקום, ואף שמדובר ביוזמה חשובה, זו תהיה טעות לצפות מהמועצה הזאת לשאת לבדה באחריות לעתידה של הסביבה. החסך בטבע שעליו מדבר ריצ'רד לוב הוא מגמה חברתית, ותיאוריית "נקודות הפתיחה המשתנות" מתארת את אפקט הדומינו הבין-דורי שמתרחש כתוצאה מכך. לכן, הדרך להתמודד עם אובדן הקשר שלנו עם הסביבה, ובהתאם עם הפגיעה המתמשכת בה, היא באמצעות שינוי נורמות חברתיות – כאלו שמעודדות אנשים, בעיקר ילדים, לצאת אל הטבע, לא לפחד ממנו, אם אנחנו רוצים שהוא יישאר גם עבור הדורות הבאים.
עידו ליבן הוא עיתונאי עצמאי המסקר נושאי סביבה וחדשות חוץ עבור כלי תקשורת בישראל ובעולם. בשנים האחרונות עידו כותב גם את המדור הסביבתי של המגזינים מסע אחר וגליליאו