1. סמל ההתחדשות של השמאל צמחה באצ"ל
במרס 2012 ניצח שאול מופז את ציפי לבני בפריימריז לראשות מפלגת "קדימה", במה שנתפס בזמנו לא רק כהפתעה ענקית (בעיקר בזכות הפער) אלא גם כסופה המסתמן של הקריירה הפוליטית המטאורית של מי שהביאה אך 3 שנים לפני כן תוצאה מרשימה של 28 מנדטים למפלגה. בדיעבד, נדמה שדווקא אותו הפסד שחרר את לבני סופית מכבליה של פלטפורמה פוליטית שנבנתה לפי טעמו והעדפותיו של אריאל שרון ז"ל, על בסיס שלד של יוצאי הליכוד ומתוסכלי העבודה. כעת, במקום לפרוש מהחיים הפוליטיים כמו נתניהו, מופז, ברק ועוד פוליטיקאים ישראלים שהפסידו מערכת בחירות (כללית או פנים-מפלגתית) בחרה שרת החוץ לשעבר לבנות מפלגה חדשה: בצלמה, בדמותה, בטעמה.
לבני, שהובילה את קדימה לקרב על הנהגת המדינה בבחירות 2009, מצאה עצמה עומדת בראש מפלגתה המצומקת ובעלת השם המאולץ "התנועה", כאשר מאחוריה ברשימה נשרכים, עדיין, פליטים. כך, מתוך ניסיון עיקש להישאר רלוונטיים, חברו להם לרשימה אחת נסיכת האצ"ל לשעבר שהפכה לתקווה הלבנה הגדולה – והאכזבה הלבנה הענקית – של השמאל; מנהיג הפועלים שהביא 19 מנדטים למפלגת העבודה תוך שינוי דפוסי ההצבעה המגזרית המוכרים בישראל (לטוב ולרע); קודמו בתפקיד שהשיג תוצאה זהה והועזב בשל כך, פליט הליכוד שכוכבו הועם מאיר שטרית וראש אכ"א הדעתן ודתי-המחמד אלוף במיל' אלעזר שטרן (כן השתתף: דוד צור).
אלא שבניגוד להתנהלותם של שני ראשי העבודה לשעבר, כמו גם של שטרן, שטרית וצור בתקופה שלפני חבירתם ללבני, קמפיין המפלגה התרכז באופן בלעדי וכמעט מביך ביושבת הראש. זכורה לרעה הסיסמא הפשטנית "ביבי וליברמן – אסון; לבני – שלום" על גלגוליה. גם התוצאה, 6 מנדטים, יוחסה ישירות ללבני ובמידה פחותה ליו"ר העבודה יחימוביץ' ובריחתה מאמירה מדינית. גם הפעם, היו מי שטענו שלבני '"גמרה את הקריירה": ההישג של יאיר לפיד ששתה מצביעים ממנה כמו גם מנתניהו, בנט ויחימוביץ' בשבוע שלפני ההצבעה, כמו גם הצטרפותה המהירה-מדי לממשלת נתניהו כשרת המשפטים, סימנו את לבני בדעת הקהל כזגזגנית וכמי שתעשה הכל כדי להישאר בתודעה, גם במחיר זניחת העקרונות.
ציפי לבני. צילום: סנדי טפרסון ,CC BY-SA 2.0
רצה הגורל ודווקא הצטרפותה של לבני לממשלה כשרת המשפטים הייתה לשלב השני בהפיכתה לסמל ההתחדשות של השמאל. במקום להינמק ולהישכח באופוזיציה יכולה הייתה לבני לשדרג את הדימוי החד-מדדי שלה בציבור כיונה מדינית באמצעות טיפוח תדמית של ממד נוסף. כך מיצבה עצמה לבני כשומרת סף של זכויות האדם והאזרח בישראל, לוחמת למען זכויות הקהילה, לשון מאזניים וקול ההיגיון במאבק על הרכב בתי המשפט ופוליטיקאית פרוגרסיבית וחשובה בהרבה מכפי שהתרגלנו (ודאי ביחס לשמרנות האופפת את מי שהתיימר ומוסיף להתיימר לייצג את מעמד הביניים החילוני, לפיד). גם פיטוריה מהממשלה ביחד עם לפיד נתפסו עבורה – בניגוד ללפיד, אגב – דווקא כמסמלים את סוף ההיתכנות לישיבה משותפת שלה עם נתניהו בממשלה ולפיכך השלמת המהפך האידיאולוגי האישי שלה: ממי שהייתה עלה תאנה מתון אך נדחק-לפינה של הליכוד, למי שמובילה בראש מורם מחנה קטן אך נוכח בשמאל-מרכז הישראלי.
2. הגץ שהיה אמור להצית את אש המהפך
לקראת בחירות 2013 כבר מוצבה "התנועה" של לבני בגוש השמאל ע"י האנליסטים של אתר "בטל בשישים", שניסה לייצר מודל סטטיסטי של הבחירות. ואולם, במסיבת העיתונאים בדצמבר 2014 שבה הכריזו היא ויצחק הרצוג על ריצה משותפת, טענו השניים להיותם "מרכז ציוני מול ימין קיצוני". המטרה הייתה כפולה: (א) מיצובם כרשימה מרכזית, במהלך קניבליסטי כלפי רשימתו המדממת-מנדטים דאז של לפיד; (ב) החדרת הנראטיב לפיו ביבי-בנט ושות' הם כבר לא "ימין" כפי שהיו למשל בגין ושרון, אלא ימין קיצוני.
במבט לאחור, נדמה שאפשר להצביע על המקור הרעיוני ששימש השראה לכל אחד משני חלקי המשוואה שמייצרת הסיסמא הזו: בעוד שלבני זוהתה זה מכבר עם המרכז-שמאל, הרצוג רצה ועדיין רוצה למצב עצמו כמרכזי ככל האפשר. מאידך, לבני – ולא הרצוג, שנמנע בעקביות ממסרים חד משמעיים – חתרה להרחיק את נתניהו ובנט מכור מחצבתה האצ"לניקי ולסמל את עצמה כסכום שני החלקים: בגין ושרון שבצל תורתם והקריירה שלהם גדלה מחד, ומחנה השמאל שהיווה את המסה הרצינית של מצביעיה, מאידך. השילוב הזה בין שרון ורבין, בין בן-גוריון ובגין, היה אמור לספק את הגץ שיצית את אש המהפך. ברמה האישית השיגה לבני לגיטימציה מחודשת למעמדה כמנהיגה רלוונטית וכחלק קריטי במפלגה שמתמודדת על הנהגת המדינה, לראשונה מאז 2009, וגם קיבלה חופש פעולה לבנות את רשימת מפלגתה המשוריינת בתוך רשימת "המחנה הציוני" כראות עיניה, כשעמיר פרץ משמש זכר יחיד לרשימת "התנועה" שרצה לכנסת ה-19.
לבני בחרה לשריין אישים יוצאי דופן לרשימה, כאלה שיהיו מאוד לא-מזוהים עם מפלגת העבודה אך מאוד משקפים את האג'נדה האזרחית והמדינית שביקשה לקדם מאז שהפכה לשחקנית משמעותית בפוליטיקה הישראלית. כך, זולת פרץ, שנעזר בה כדי לחזור למפלגת האם שלו (ועזר לה לקבל לגיטימציה בקרב חבריה), בחרה לבני את יואל חסון, שערק איתה מקדימה אחרי בחירת מופז; את קסניה סבלטובה, שהייתה מוכרת עד אז כגרסה הנשית והלא פחות נועזת של ערוץ 9 לאיתי אנגל, ואת איל בן-ראובן, אלוף במיל' ואיש מרצ לשעבר. לבסוף, כמו כדי להשלים את המצע העגול והמגוון של מפלגתה בעניינים שאינם קשורים לזירה המדינית, צירפה את יו"ר התנועה הירוקה, יעל כהן-פארן לרשימה במקום ה-25, ממנו נכנסה בהמשך לכנסת.
אחרי מצנע, שטרית וצור העייפים והמבולבלים ושטרן שהתרחק מהמילה 'שמאל' כמו מאש עד שמצא את עצמו מחוץ לכנסת ה-20 עקב שריונו במקום ה-12 בלבד ב"יש עתיד" – נדמה שלבני בנתה, סוף-סוף, מפלגה בצלמה ובדמותה האידיאולוגי: מפלגה שדוגלת בשלום ובתקווה בהיבט המדיני ושמחזיקה באג'נדה אזרחית רחבה. למעשה, הפגם היחיד בסדר היום של המפלגה היה ונשאר היעדר בהירות בנושא הכלכלי. לבני נתפסה כקפיטליסטית ופרץ שאיזן אותה עם סוציאליזם של ועדי עובדים, בחר לעזוב ולחבור מחדש ל'עבודה'. להערכתי, לבני לא תידרש לעניין זה מאחר שלא תרוץ שוב בגפה ואולם, הזמן יגיד. אשר ליושבת הראש עצמה, נדמה שגם המהלך של הסרת מועמדתה לראשות הממשלה במסגרת הרוטציה נתפסה בציבור (שמשמאלה לליכוד) כמהלך חיובי ונטול-אגו, למרות שלא הביא לתוצאה המיוחלת.
3. צעירים, נמרצים, דעתנים ופעלתנים
מאז שהורכבה הממשלה החדשה ומבלי להתעכב על ביצועיה בפועל, ניכרות שלוש מגמות מרכזיות בסקרי דעת הקהל: ראשית, הליכוד מאבד לאט ובזהירות 4-5 מנדטים שזולגים, כמו עוד 3-4 מנדטים מ"כולנו" של כחלון, היישר למפלגות מהן נלקחו בבליץ הערבים-נוהרים-לקלפי של הימים האחרונים לפני הבחירות: "הבית היהודי "של בנט ו"ישראל ביתנו" של ליברמן ששרדה, כמסתמן, את פרשת השחיתות ופרישת הפוליטיקאי-לרגע, שרון גל. שנית, המחנה הציוני הולך ונעלם, מ-24 מנדטים ב-17 במרס 2015 לכדי 15 מנדטים בלבד כחלוף שנה, על פי הסקרים העדכניים.
"יש עתיד" של לפיד ממשיכה במסע ההיחלצות שהחל ב-7 מנדטים ובזעם ציבורי עצום על יו"ר המפלגה כשפוטר מתפקידו כשר האוצר בשלהי 2014, עד לכ-21 מנדטים בסקרים העדכניים שנערכו בצל מינויו מטעם עצמו לשר החוץ בפועל ובפייסבוק של מדינת ישראל.
על פניו, לא סיבה לחגיגה: "המרכז הציוני" של הרצוג ולבני הולך ונעלם אט-אט, מפנה את מקומו למרכז הקיצוני של לפיד, שלא מחמיץ הזדמנות להכניס ל"קיצונים משני הצדדים", כאילו אין הבדל בין האריות של הצל, להב"ה וכ"ך ל"שוברים שתיקה", "שלום עכשיו" או יוזמת ז'נבה. אלא שמתחת לפני השטח, הסיבה המרכזית לאובדן המנדטים המדובר היא בהכרח התנהלותה של מפלגת העבודה ולא זו של התנועה. המאבק הפנימי המדיף מריח אופורטוניזם ובהלה, שמתחבר לתפיסה הציבורית של הישראלים את המפלגה כאוכלת-ראשיה, מייצר לה דימוי מזויף, מבוהל ושאינו-ראוי לאמון הציבור: הרצוג נתפס לא אחת בנטייתו לזיגזג לא אחראי ולא שקול (בעיקר ביחס לסוגית המהלכים החד-צדדיים), המאבק הטרחני בנושא הקדמה ו/או דחייה של הפריימריז לראשות המפלגה נתפס כפארסה, ודאי לאור המחסור הבולט במועמדים חדשים ומעניינים והקרבות התקשורתיים שמנהלים חברי כנסת כמו חיליק בר או איתן כבל עם אנשי 'שוברים שתיקה' או בעלי טורים ב"הארץ" מצטיירים כניסיון נואש לעקוף את נתניהו מימין.
לכל זה מצטרפות התמונות הבלתי נשכחות מועידת המפלגה, שבה מיהרו שלל מתפקדים להצהיר קבל עם ומצלמה על היותם של שרון ובגין "מפא"יניקים" ועל היותה של מפלגת העבודה מפלגת ליכוד ב' הלכה למעשה. כך, בזמן שהעבודה במשבר זהות דרמטי (בדומה לזה שחוותה עם הקמת "קדימה" ב-2006) היא נדחקת הצידה לטובת מפלגת שלטון פוטנציאלית חלופית מאותו המחנה – כשאת מקומה של "קדימה" של אולמרט, תופסת "יש עתיד" של לפיד.
יאיר לפיד. צילום: המכללה האקדמית ספיר CC0
חברות הכנסת הבודדות במפלגת העבודה שמתבלטות כעת הן אלה שהצטיינו גם בכנסת הקודמת: שלי יחימוביץ', שהופכת אט-אט לקונצנזוס של מספר 2 (דעתנית, מובילה, אידיאולוגית אך גם יו"ר לשעבר כושלת למדי), סתיו שפיר שמובילה את המפלגה לא רק בכמות העוקבים ברשתות החברתיות אלא גם בניקוז החששות, השנאה והתשוקה המודחקת, המביכה והילדותית של חברי הכנסת, העיתונאים, האקדמאיים ובעלי הטורים בימין מעומר מואב דרך נחמיה שטרסלר, בואכה נפתלי בנט ואראל סג"ל; וכמובן מירב מיכאלי שפועלת בכנסת, בתקשורת ובחוגי בית, ובמידה פחותה גם ח"כ רוויטל סוויד. אלא שבמפלגה שלה 19 חברים בכנסת, לא כולל חמישיית התנועה, זה לא מספיק. הציבור מביט בעבודה ורואה את דני עטר שנבחר רק כדי להתרווח בכיסא יו"ר קק"ל, את אראל מרגלית שאמנם פועל, אך עדיין נתפס כיזם אלמוני למדי שקונה את דרכו לצמרת, את איציק שמולי שפועל למען שכבות חלשות ללא לאות אך נכנע לנראטיב המתמרכז בקלילות, את נחמן שי העתיק, איתן ברושי המתנשא, איתן כבל שעבר את השיא, איילת נחמיאס-ורבין שזכורה בעיקר בגלל סרטוני וידאו שלה מתכסחת עם אורן חזן ועוד כהנה וכהנה פוליטיקאים שאיש לא בטוח מה פועלם הפרלמנטרי ועוד.
מצד שני, ישנה "התנועה". אנשי "התנועה" מסמלים, במידה רבה, את כל מה שהעבודה כתנועה, המחנה הציוני כמפלגה וגוש השמאל-מרכז כאלטרנטיבה שלטונית היו צריכים לסמל. הם אידיאולוגים, צעירים, נמרצים, דעתנים ופעלתנים. הם יודעים לנאום – וגם ליחצן את הנאום. הם יודעים להשתמש במדיה החברתית. הם יודעים להתנפל על אג'נדה ולקדם אותה. קחו לדוגמה את ח"כ סבטלובה: בזמן שאיתן כבל מהעבודה מיהר להכריז ש"שוברים שתיקה חצו קווים אדומים" היא ראתה הישר מבעד לספין של הימין ויירטה אותו. או יעל כהן פארן (מקום 25 מהתנועה הירוקה, זוכרים?) שהייתה לאחת מחברות הכנסת הראשונות שעסקה בפתיחות ובלי פחד בשקיפות ומידע פתוח עם פרסום הלו"ז שלה ללא מחיקות ועכבות, ושנלחמה ללא לאות לקידום נושאים סביבתיים הרבה לפני שמישהו חשש לגודל ראשי הילדים במפרץ חיפה. ומה לגבי יואל חסון, שלא מתבייש להעמיד את הימין על כישלונותיו תוך קריאה לאיחוד מחנה השמאל-מרכז פנימה? על כל אלה מנצחת לבני, תוך שהיא מקפידה שלא להתערב בסכסוכים הפנימיים של מפלגת העבודה שבה היא "אורחת", שומרת על תדמיתה נקיית הכפיים ומחזקת את מעמדה כחלק אינטגרלי בהנהגת המחנה גם לעתיד.
לבני, חסון, סבטלובה וכהן פארן (בולט בהיעדרו דווקא חבר ועדת חוץ וביטחון והאלוף במיל' ח"כ בן-ראובן) הם-הם השדרה האידיאולוגית של השמאל. הם הבסיס הערכי לסדר היום האזרחי הליברלי-אך-מתון, היוני-אך-ריאלי. הם אלה שלא נכנעים לנראטיב של הימין, מסרבים לשחק במגרש המשחקים שלו המבוסס על ספינים, הסתה, מסגור השיח ורידודו לכינויי גנאי כמו שתול, בוגד וכן הלאה. בזמן שהעבודה בונה חומות דמיוניות בירושלים, "התנועה" פותחת את הדרך לקהלים חדשים. בזמן שכבל משתלח ב"שוברים שתיקה", סבטלובה מצביעה על הסחת הדעת מהכישלון הממשלה בביטחון. בזמן שנתניהו מתרברב בהישגיו, חסון משיב באש יוקדת מעל דוכן הכנסת. בזמן שהרצוג שובר ימינה חזק, לבני נעה בטבעיות שמאלה, כפי שעשתה מאז 2006 ועד היום. כפי שהיטיבה להגדיר זאת השבוע חברה יקרה, נדמה שדווקא חברי הכנסת של "התנועה" למדו את הלקח האחד שכל חברי הכנסת מהמחנה ה"עצום והענק" שהוביל יצחק הרצוג בבחירות האחרונות צריכים היו ללמוד: כדי לנצח, כדי להוביל סדר יום חדש ולחזור להנהגה, השמאל הישראלי צריך ליזום ולא להגיב, לתקוף ולא להגן. להפסיק להתנצל, כמאמר האח מ"הבית היהודי". ואם לפשט את הדברים לכדי סיסמת בחירות שחוקה, השמאל צריך להפסיק לדבר על "אנחנו או הוא" ולהסביר מהו ומיהו אותו "אנחנו" מעורפל. ועל כך בפעם הבאה.
בפעם הבאה: טובות השתיים (או השלוש) – הדרך להקמת המפלגה הדמוקרטית הישראלית.
הכותב הוא עורך דין ופעיל חברתי