בימים אלה מציינת אירופה 100 שנה לפרוץ הקרב על הסום, הקרב העקוב ביותר מדם במלחמת העולם הראשונה, בו נהרגו לא פחות ממיליון ורבע בני אדם (למעלה ממחציתם צרפתים ובריטים) במהלך ארבעה חודשי לחימה, שבסופם השיגו מדינות ברית ההסכמה פריצה של 14 קילומטרים בחזית מול גרמניה. אלא שכיום, הולכים האירופאים ושוכחים את כאב היבשת המרוסקת ושסועת השנאה – יותר ויותר, מעדיפים אירופאים רבים את המנהיגים שמבטיחים להם עוד מאותו עבר רחוק. גבירותיי ורבותיי, ההיסטוריה (אולי, לאט-לאט) חוזרת.
עצמאות לכו-לם
הממלכה המאוחדת, ובעיקר אנגליה, עסוקה בשבוע וקצת האחרונים באיסוף השברים אחרי ההצבעה על עזיבת האיחוד האירופי. איסוף השברים הזה כולל התמודדות עם רעש האדמה בימין, שנוצר כתוצאה מהתפטרות ראש הממשלה קמרון והכרזתו של המועמד המוביל לירושה, בוריס ג'ונסון, שלא ירוץ לראשות הממשלה; הצונאמי בשמאל עם הצבעת אי האמון של חברי סיעת הלייבור ביו"ר ג'רמי קורבין (שנענתה בהתפקדות משמעותית של תומכי קורבין למפלגה כדי לחזק אותו לקראת בחירות לתפקיד); וכמובן – ה"צעדה למען אירופה", של צעירים הקוראים לפרלמנט להתעלם ממשאל העם ולהפעיל את סמכותו הריבונית כדי להישאר בכל זאת בתוך האיחוד, ולו במחיר של מו"מ מחודש על מעמדה של הממלכה. ואולם, בזמן שהממלכה מנסה להבין את ההשלכות של הברקזיט, שאר התנועות הלאומיות ברחבי העולם, מהאיזוטריות ביותר ועד הדרמטיות ביותר, מזהות חלון הזדמנויות שלא היה כמותו מזה עשרות שנים, לתפיסה מחודשת של השלטון – בדרך של הצבעה דמוקרטית.
ישנם שני סוגים של 'תנועות פרישה' שמתעוררות כיום בעולם. הסוג הראשון, שייך לתנועות הקוראות לשחרור לאומי של עמים שנמצאים תחת כיבוש או תחת מטריה לאומית שהם מסרבים לקבל כשלהם. בין היתר, נרשמה התעוררות בקטלוניה הקוראת לעצמאות מזה תקופה, בסקוטלנד שחותרת למשאל עם שני (שבו, כנראה, יצביע העם "כן" – בעד לעזוב את הממלכה ולצאת לעצמאות) ואפילו טקסס וקליפורניה בארה"ב. גם חצי האי קוויבק, חבל הארץ דובר הצרפתית בקנדה, געש השבוע – אם כי נדמה שראש הממשלה טרודו, יליד הבירה אוטווה שגובלת בחבל, מצליח להסיר את הנושא מסדר היום לעת עתה, בסיוע אדיב של לוח השנה – השבוע נחגג החג הלאומי של קנדה.
טרודו במהלך הנאום החגיגי לכבוד "יום קנדה"
הסוג השני של התנועות המתעוררות הוא אירופי במהותו, ובו נכללות המדינות שבהן הימין הקיצוני, הקורא להיפרדות מהאיחוד האירופי ומגוש היורו, מצליח לא רק להפוך לשחקן מרכזי, אלא עשוי להדיח את הממשלה המכהנת. אגב, המדינה שבה סכנת הפילוג הגדולה ביותר היא דווקא בלגיה (שבירתה בריסל משמשת כבירה המנהלית של האיחוד הלכה למעשה), המאיימת כבר שנים להתפרק ל"פלמיה" ו-"וולוניה" – מגמה שהולכת ומתחזקת לאור הקושי להרכיב ממשלה יציבה במדינה, ובהתחשב בפיגועי הטרור שהטילו אימתם עליה.
מה ההבדל בין הקוראן ל"מיין קמפף"?
הזעם האירופי על הביטחון שמתערער והכלכלה התקועה מוביל להתעוררות הערכים השמרניים הישנים, וברחבי היבשת קמות תנועות שמאוחדות ברצונן להיפרד. בצרפת, אחת משתי הכלכלות הגדולות באיחוד שאחרי ברקזיט, מובילה כיום בסקרים מרין לה-פן, יושבת ראש "החזית הלאומית", שמצעה חוגג את ה"צרפתיות", מהלל את 'הערכים הנוצריים' וחותר להרחקת מהגרים, פליטים ו'סתם' מוסלמים מהמדינה. למעשה, העלייה של לה פן דרמטית עוד יותר בהתחשב בחוסר הפופולריות של המועמדים נגדם היא מתמודדת: הנשיא השנוא פרנסואה הולנד על שלל סקנדלי הנשים שלו מקבל כיום 14% בלבד בסקרים.
מועמד הימין, הנשיא לשעבר ואחד האנשים הכי שנואים במדינה, ניקולא סרקוזי, עומד על 21% כמועמד המשוער של מפלגתו "הרפובליקנים" (לשעבר השמרנים). לה פן עצמה כבר מכפילה את הולנד בקולות, עם 28% בסיבוב הראשון. מצב כזה, אם אכן יתממש ביום הבחירות (2017), יוביל לסיבוב שני בין סרקוזי (שקורא ל"שרטוט מחדש של ההסכמות האירופאיות" כך שיכלול הגבלות באזור שנגן על מנת להתמודד עם משבר הפליטים, ויקטין את מעמדו של האיחוד), לבין לה-פן שרוצה לפרק את האיחוד ולחזור לסדר ישן ולאומ(נ)י באירופה. נכון להיום, סיכוייה של לה פן לא רעים, אם כי סביר להניח שהסוציאליסטים של הולנד, בהנחה שהוא ירוץ ולא ראש ממשלתו הפופולרי מנואל ואלס, יתמכו בסרקוזי כפי שעשו בבחירות האזוריות במקומות בהם נערך סיבוב שני. זה עבד להם לא רע בבחירות המדוברות – מה יקרה ב-2017 זו עדיין תעלומה.
מרין לה-פן. צילום: NdFrayssinet CC BY-SA 3.0
מדינת מרכזית נוספת שמאיימת ליפול בידי הימין הקיצוני היא הולנד – מועמד המפלגה הפופוליסטית "מפלגת החירות" (מונח שגור בימין) חירט וילדרס, שמפלגתו מחזיקה כיום ב-15 מושבים בפרלמנט המקומי, מובילה בסקרים ועומדת כיום על לא פחות מ-33 מושבים משוערים. אמנם, מדובר בפחות מה-41 שהשיגו השמרנים וה-38 שהשיגו הסוציאל-דמוקרטים בבחירות האחרונות ב-2012, אולם הפרלמנט ההולנדי צפוי 'להתפרק' ממצב של שתי מפלגות גדולות ו-506 מפלגות קטנות, ל-7-8 מפלגות בינוניות. בין כל אלה, וילדרס ולהקת הלאומנים שלו, שקוראים להפסקת כל הגירה מוסלמית להולנד, ושהשוו בעבר את הקוראן לספר "מיין קמפף" של היטלר, מובילים. אגב, וילדרס עצמו הוא אורח רצוי במדינת ישראל תחת שלטון הימין, מסתבר: כבר ב-2008 הוא היה הכוכב בוועידה נגד הג'יהאד העולמי שנערכה בירושלים.
גם אוסטריה על סף נפילה: תוצאות הבחירות האחרונות, בהן ניצח המועמד העצמאי שנתמך ע"י הירוקים, אלכסנדר ואן דר בלן, את מועמד מפלגת הימין הקיצוני – ניחשתם, מפלגת החירות – נורברט הופר, במירוץ צמוד מאין כמותו, על חודם של 30,000 קולות (תוצאה סופית – 50.3% לואן דר בלן, 49.7% להופר) – בוטלו על ידי בית המשפט העליון שבוע לפני טקס ההשבעה, עקב אי-סדרים שמהם עולה שכמעט 78,000 קולות סומנו בטעות. במילים אחרות, כמעט אחוז מקולות המצביעים, כנראה, עוותו בדרך מהקלפי לספירה. בחירות חדשות ייערכו במדינה, ובהן מאיים הופר, יורשו של יורג היידר מיודענו לשמצה, לנצח ולהפוך לראש המדינה הראשון באיחוד האירופי המייצג את הימין הקיצוני. בין היתר, אגב, קורא הופר לסגירת גבולות המדינה, הפסקת ההגירה, ביטול א-פריורי של מועמדות טורקיה לאיחוד ("אם טורקיה באיחוד, לאוסטריה אין מה לחפש בו"), וכמובן, צעדים לקראת פרידה מהאיחוד. יהיה מרתק לראות האם ואן דר בלן, מועמד פשרה בן 72, יצליח להדוף שוב את הנמרצות והפופוליזם של מפלגת החירות.
נורברט הופר. צילום: Franz Johann Morgenbesser CC BY-SA 2.0
היורו-סקפטיות והצבעות המחאה מוצאות ביטוי במדינות רבות נוספות: בספרד זכו המפלגות שקמו בעקבות מחאת ההמונים מ-2011, "פודמוס" (Podemos, מפלגת שמאל) ו-"סיודאדנוס" (Ciudadanos, מפלגת ימין) בכ-34% מהקולות, כך שהקמת הממשלה הפכה לכפופה להסכמות קואליציניות שלא הושגו עד כתיבת שורות אלה. באיטליה זכו לאחרונה נציגות (!) מפלגת 'חמשת הכוכבים' – מפלגה אנטי ממסדית שקוראת להדחת השלטון המושחת והמסואב – בבחירות לראשות עיריית רומא (שם נבחרה לתפקיד עורכת הדין בת ה-37 וירג'יניה ראג'י) וטורינו. כעת, המפלגה נערכת לבחירות הכלליות נגד ממשלת המרכז-שמאל של מתאו רנצי. אפילו בגרמניה של 'קנצלרית הברזל 2.0', אנגלה מרקל, מתגלים סדקים, והימין הקיצוני צובר אט-אט קולות, בעיקר בפריפריה. לכל אלה צריך לצרף גם את שאר הכוחות השולטים כיום באירופה – ממשלת הימין הקיצוני של ויקטור אורבן בהונגריה, מפלגת השמאל היורו-סקפטית של ציפראס (סיריזה) ביוון וממשלות הימין בפולין וצ'כיה, שם אפילו החליט לאחרונה הנשיא מילוש זמאן ליזום משאל עם על "בפנים/בחוץ" – בדומה לבריטניה – בעניין עזיבת האיחוד (כיום 34% מהצ'כים תומכים ביציאה, לפי הסקרים).
עזבו אותנו מהשלכות
בבחירות האחרונות לפרלמנט האירופי – אמנם מוסד חלש, נטול שיניים ועמוס פקידים – שנערכו בשנת 2014, זכה הימין להישגים משמעותיים וחסרי תקדים כמעט, כאשר 129 נציגים ממפלגות יורו-סקפטיות ברחבי אירופה נבחרו למוסד. אמנם, מדובר בשבריר יחסי של הפרלמנט, ולשם המחשה, למפלגות המובילות יש ביחד 404 מושבים (ימין-מרכז + סוציאליסטים), ואולם יש הרואים בתוצאות הללו לא רק את ביטויו של הזעם הגובר והולך באירופה כלפי תחושת אובדן הריבונות והגאווה הלאומית, אלא לא פחות מתחזית לעתיד. מאידך, חוסר היכולת של מנהיגי מפלגות הימין בפרלמנט האירופי לאחד כוחות למען המטרה המשותפת (ההיפרדות) אפשר לפרלמנט להישאר, יחסית, מתון.
כאמור, מדינות רבות צפויות לערוך בחירות בשנה הקרובה: אוסטריה, צרפת והולנד הן הדוגמאות הבולטות ביותר. השבריריות של שאר מדינות אירופה מסמנת דרך חתחתים שעומדת בפני מנהיגי האיחוד בדרכם לשמור על היצירה בת עשרות השנים שלהם כגוש אחד. האיחוד האירופי, כגוף וכרעיון, עומד היום בצומת דרכים שממנה ייצא באחת משתי צורות: שבור ומרוסק, או חזק מאי פעם.
נכון להיום, ההגירה המאסיבית לאירופה, לצד הכלכלה והביטחון הרעועים, מצביעים כולם על כך שהברקזיט זה רק ההתחלה. "לאסון הייתה אחריות כללית, לא מפורשת", כתב סר איאן קרשו על הדהירה למלחמת עולם באמצע 1914, בספרו "לגיהנום ובחזרה", "מנהיגים ודיפלומטים ברחבי אירופה היו כמו למינגים האצים-רצים אל קצה המצוק, ואינם עוצרים". נדמה שגם כיום, הלמינגים דוהרים אל עבר מצוק פירוק האיחוד באמצע 2016, ואינם עוצרים לחשוב על ההשלכות.
שיר הנושא של יורו 2016 שכולו אופטימיות ואחדות
