1. ביזאר מעורר אמון בבחירות
מה אתם זוכרים ממערכת הבחירות האחרונה? במשך מערכות בחירות רבות, השמאל נכשל שוב ושוב לעלות לשלטון, כפי שתיארתי בטור הקודם שלי. אפשר להתבונן בקמפיינים שראינו במערכת של 2015, ולהיווכח שהרגעים שללא ספק נצרבו בתודעתנו הם דווקא לא המצעים הארוכים שעיקרם ערכים ואידאולוגיה, אלא הרגעים בהם הדמויות הפוליטיות בחיינו יצאו במסרים פשוטים וביזאריים: נאום ה-אתה מנותק של לפיד, בו הוא גער בכולנו בקול דק ומזוקק; זקן ההיפסטרים והגיטרה של בנט הלא-מתנצל ברוטשילד; המכלוף שבין "אריה" ל"דרעי"; נאום ה-על מי אתם סומכים, ציפי ובוז'י?!, וסרטון הערבים נוהרים לקלפיות של לא אחר מראש הממשלה.
פוליטיקה ככלל היא משחק של סמלים, דימויים ומסרים חד ערכיים וברורים. גם הפוליטיקה הישראלית פועלת תחת אותם חוקי משחק: בכל מערכת בחירות (ביתר שאת בעידן המדיה החברתית), המסר החשוב ביותר ששואפים הפוליטיקאים להעביר הוא לאו דווקא עמדה עקרונית או אמירה מדינית, אלא תמונה, צליל, או תחושה שיזוהו איתם באופן אוטומטי אצל האזרח.
אלא שבסופו של יום, סמלים ומסרים לא שווים הרבה, אם האנשים שמנסים למכור אותם נתפסים כלא אמינים, או שלמסרים שלהם אין תהודה ציבורית. מי לא הוזכר ברשימת הקמפיינים המוצלחים לעיל? "המחנה הציוני", כמובן, שמסריו הלא-אקטואליים העבירו בעיקר בלבול. נתניהו דווקא הצליח כי ביסס את עצמו כדמות חזקה, שהמסר שלה – שהמדינה בסכנת קיום ורק לו הפתרונים – עבר היטב, אנשים קנו אותו. הרצוג נכשל כי דמותו נעדרת הכריזמה (ודאי לעומת נתניהו, בנט ולפיד), לא היטיבה למקד את הקמפיין במסר אפקטיבי (ולא, אנחנו או הוא זה לא מסר אפקטיבי), וגם לא לגייס קהלים חדשים, מעבר לחברי השבט הלבן המידלדל.
כשנזכרים בדמויות הפוליטיות שעוררו אמון בימין, ושהתלכדו בהצלחה עם הקמפיינים הארסיים-עד-מסיתים נגד המחנה הציוני, התוצאות הסופיות של המערכה הזו בכלל לא מפתיעות. 24 המנדטים שלבסוף זכה להם המחנה הציוני, נראים היום כמו הצלחה מסחררת.
כיום, ברור מאוד שהדרך להחייאה של מחנה השמאל הישראלי – ואני מרשה לעצמי לכלול בהגדרה זו גם את רובם המכריע של מצביעי לפיד וכחלון (אבל עוד נגיע לזה) –עוברת דרך רענון שורות בהיקף חסר תקדים, שיכלול פרידה מדמויות פוליטיות קיימות וגיוסן של דמויות פוליטיות חדשות, לצד מחשבה מחודשת על האופן בו המחנה מעביר את מסריו. משמעות הדבר היא פנייה לדמויות ציבוריות שלאו דווקא משויכות למחנה השמאל, אבל בהחלט מבטאות בדעותיהן ומיישמות במהלכיהן הציבוריים את הכיוון החדש שהשמאל צריך לייצג.
במאמר זה אני מרשה לעצמי לאו דווקא לחלום – אלא פשוט לבנות רשימה של אנשים מוכרים, דינמיים ומובילים בחברה הישראלית, ששיתוף פעולה ביניהם, יוכל (אולי) להציג אלטרנטיבה לשלטון הנוכחי – במובן הפרוצדורלי והאידאולוגי כאחד.
2. אנשים לפני אידיאולוגיה
בדומה למהלכיו של יאיר לפיד כשהקים את 'יש עתיד', או של משה כחלון עם הקמת 'כולנו', אני מציע לרתום את העגלה לפני הסוסים: קודם הרשימה, אחר-כך האידיאולוגיה. כמובן שלא מדובר בויתור על האידיאולוגיה – להיפך, היא חלק מרכזי ובלתי נפרד ממהלך כזה. מה שזה כן אומר, זה שלפני שנוכל להיכנס לעומקו של מצע, נצטרך לרתום את האנשים שהציבור מוכן להקשיב להם, שהרי, הדמויות המרכזיות בפוליטיקה כיום כבר מזוהות באופן בלתי ניתן להפרדה עם סטיגמות: גם אם זהבה גלאון תישא מחר נאום שנגזר ממצע "ישראל ביתנו", היא תואשם בסמולנות עוכרת, וגם אם בנט ישיר את "שיר לשלום" – יואשם בפאשיזם. בפוליטיקת המסרים, זהותו של הדובר חשובה לא פחות ואולי יותר מאופי דבריו.
לצערי, מכשולים רבים עומדים בדרך להקמת רשימת-על לשמאל, כל עוד בראש המפלגות הקיימות עומדות עדיין דמויות כמו הרצוג, לבני, לפיד וקודמיהם, שמתיימרים להביט במראה ולראות שם ראש ממשלה. מכשול נוסף הוא זה הבסיס האידיאולוגי הנוכחי הרעוע: כדי להקים רשימה חזקה, היא תצטרך גיבוי של הסכמות אידיאולוגיות שיהוו בסיס לרשימה אחת – והן יהיו חייב להיות רחב יותר מהצעתו של אורי משגב ב"הארץ", שהתבססה על 'הצלת הדמוקרטיה' כטקטיקה לניצחון על הימין הקיצוני.
הכללים המנחים שעל בסיסם הרכבתי את רשימת החלומות המדוברת, ושעליהם ארחיב בטור הבא והמסכם, הם אנשים האוחזים התכונות הבאות: מגוון דעות שהמחנה המשותף הרחב שלהן הוא המיקום בשמאל הישראלי; מגוון מגדרי ואתני, שהרי מפלגה שמתיימרת לקדם שוויון מגדרי ושוויון לקבוצות שוליים, לא יכולה להתבסס על גברים-אשכנזים-עשירים בלבד; ותמהיל של פוליטיקאים אהובים ומוכרים מרשימות 'העבודה', 'התנועה', 'יש עתיד' ואפילו 'ישראל ביתנו' ו'כולנו', לצד לא-פוליטיקאים שמכהנים כיום בתפקידים שונים ומגוונים ברשויות העירוניות, בתקשורת, במערכת הביטחון (מן הסתם, במיל') וכן הלאה.
את תפקיד ראש הרשימה הזו אני מייעד לדמות מפתיעה-למחצה, אבל המתינו בסבלנות. לתוהים, ייתכן ששילוב של מרצ ברשימה המדוברת יהיה בלתי נמנע מול אחוז החסימה הגבוה, אולם לעת עתה בחרתי שלא לגעת במפלגה.
3. ואלה שמות
את שמות האנשים שכדאי וצריך לאגד לכדי מפלגת שמאל אחת דומיננטית אפרט כאן, תוך חלוקה לשלושת הצירים המרכזיים בפוליטיקה הישראלית – הציר המדיני-ביטחוני, הציר הכלכלי-חברתי והציר האזרחי.
בהיבט המדיני-ביטחוני, זקוקה המפלגה שתוקם לשילוב של מדינאות מנוסה עם 'ביטחוניזם' מתון. לצד שמות כמו ציפי לבני (שרת חוץ מוצלחת בפני עצמה) כדאי להציע גם לשגריר ישראל באו"ם לשעבר, רון פרושאור, מקום. אמנם פרושאור מעולם לא נתפס כשמאלן, אך בוודאי לא ימצא את מקומו בליכוד או בבית היהודי של היום – ויש לו אפיל ציבורי רב ומוצדק. בהיבט הביטחוני, דווקא עמוס ידלין נתפס כמועמד של פשרה מפוספסת לתפקיד שר הביטחון. יש אפוא מקום לשני ביטחוניסטים שהיטיבו לבטא דעות מתונות לצד פליטות פה מיותרות פה ושם – רא"ל (במיל') בני גנץ, הרמטכ"ל לשעבר, וראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין. לאחרונה ניתן גם ללמוד על דעותיו הנוטות שמאלה (למרות דימויו הימני) של יואב גלנט מ"כולנו", ולכן אפשר, בקונסטלציה מסוימת, לשמור גם לו מקום במפלגה העתידית.
בהיבט הכלכלי-חברתי יש למפלגת העבודה שורה ארוכה של נכסים בדמות שלי יחימוביץ', עמיר פרץ, פרופ' מנואל טרכטנברג, יוסי יונה ועוד. נוסף עליהם, יש בהחלט מקום לשלב את מי שמדבר ברוח המפלגה ואף כתב את המצע הכלכלי שלה בבחירות 2013 – פרופ' ירון זליכה, אבל גם אישים ממפלגות אחרות כמו אורלי לוי-אבקסיס המוערכת מ'ישראל ביתנו' ואפילו משה כחלון, שדעותיו דומות לאלה של טרכטנברג. גם דמויות מפתח מהמחאה החברתית, כמו אביה ספיבק, או אישים בולטים ממכוני המחקר הדומיננטיים כמו פרופ' דן בן דוד (ששובץ במקום לא ריאלי ברשימת 'קדימה' של אריאל שרון בעבר) ממכון טאוב, יתקבלו בברכה. בעקבות המחאה, נראה שדעת הקהל הציבורית זזה שמאלה בשנים האחרונות בכל הקשור לנושאים כמו עבודה מאורגנת, בעלות המדינה על משאביה ומיסוי, ולכן אין סיבה להחליף דמויות שעסקו ועוסקות בנושאים אלה, אלא לחזק את מה שכבר קיים.
בהיבט האזרחי, נתפסת מפלגת העבודה כמעוזם של הגברים הלבנים, החילוניים והאשכנזים, וזה חייב להשתנות. בשמאל קיים קונסנזוס לפיו המחנ"צ = העבודה = מפא"י, על כל הסטיגמות (המוצדקות) שדבקו בה. כמו "יש עתיד" או "שינוי", המחנ"צ מתחרה על בנק קולות דל ואוזל של אשכנזים מהמעמד הבינוני-גבוה ומעלה. למרות השיפור (הלא מספק) בכמות הנשים ברשימה, המפלגה חייבת לייצר ייצוג הולם של כל המגזרים, העדות והמגדרים בישראל על מנת להגיע לקהלים חדשים.
נוסף על כל זאת, המפלגה חייבת לאמץ ביתר שאת נושאים כמו שקיפות, יחסי דת ומדינה, סוגיות סביבתיות, ועוד, כדי לייצר אג'נדה מקיפה ורצינית. בניית החלק הכמעט-לא-קיים הזה במערך המפלגתי, מצריך את המפלגה לגייס, לצד דמויות חזקות כמו סתיו שפיר (המנהיגה העתידית של השמאל, ואם לא – איפה טעינו?) מירב מיכאלי, יעל כהן-פארן, קסניה סבטלובה ויואל חסון, גם אישים ונשים כמו יעל גרמן ועפר שלח. דמויות דומיננטיות ומרעננות נוספות הן אלה שטרם קפצו לבריכה הפוליטית, כמו אמילי מואטי (לשם שינוי, שמאלנית מזרחית שלא מפחדת להגיד את דעתה), לוסי אהריש (הגיע הזמן לקול האמיץ שלה בפוליטיקה), והניצב לשעבר משה מזרחי שכבר כיהן כח"כ לתקופה קצרה (מדי). גם דמויות בולטות במגזר השלישי כעדי אלטשולר, שייסדה את "כנפיים של קרמבו" או אלוף במיל' דורון אלמוג, שזכה בפרס ישראל על פועלו האזרחי כמייסד "עלה נגב – נחלת ערן". גם מיכאל ביטון, ראש עיריית ירוחם ואיש העבודה, חייב לעשות את הקפיצה לפוליטיקה הארצית וכמותו ד"ר יפעת ביטון שאוזכרה זה מכבר כמועמדת לשיבוץ ברשימת "התנועה" לקראת הבחירות האחרונות.
4. וראש המפלגה הוא… היא… הוא…
את הקונצרט עמוס השמות הרבים צריך להוביל מישהו עם ניסיון רב, אך שיהיה דמות רעננה וצעירה מאידך; מישהו שכבר הוכיח שאפשר להדיח גם כוחות פוליטיים כמעט-נצחיים, להפוך מותג לא-פופולרי ללהיט ובעיקר להפיח רוח רעננה שכולה תקווה בזמנים קשים. אם למקד את הדברים, האיש שעל כתפיו יש להטיל את המשימה להביא את המהפך הוא ראש עיריית באר-שבע, רוביק דנילוביץ'.
דנילוביץ', שהיה חבר במפלגת "העבודה" מזה שנים, ושבנה את עצמו מהתחתית וביסס את עמו כראש עיר אהוד באופן כמעט חסר-תקדים, מתעקש לעסוק בפוליטיקה מאחדת ומקדמת, ומביא איתו פעילות פולטית חוצת עדות שזכתה לאהדה במחוזות שנתפסים כמעוזי ליכוד. הוא הפך את באר-שבע לכוח שיש להתחשב בו, והוא זה שיכול וצריך לעשות את הקפיצה הגדולה מהפוליטיקה העירונית לפוליטיקה הארצית, ולאחד מאחוריו את מה שיצחק הרצוג כינה "מחנה גדול ועצום".
אפשר לדמיין כבר עכשיו את הקמפיין, לצלילי השיר Ruby של ה-Kaizer Chiefs
אז רק הזמן יגיד – ואף לא מילה על יאיר לפיד.
בפעם הבאה והאחרונה: שחקי, שמאלנית, שחקי – ניסוח מחדש של מצע המפלגה, שיישאב ממורשתו של טשרניחובסקי, ומחשבה מחודשת על העברת מסרים.
עידו דמבין הוא עורך דין ופעיל חברתי.