השבוע אסיים כמעט שש שנים כמנכ"ל האגודה לזכויות האזרח בישראל, ובעוד כמה שבועות אכנס לתפקידי החדש כמנכ"ל בצלם. המאמר הזה לא מנסה לסכם את השנים שחלפו, אלא פשוט לשרטט את החיבור האקטואלי בין האופן שבו "תהליך השלום" משמש לא רק ככסות להעמקת הכיבוש בשטחים, אלא גם כמקור ללגיטימציה לפגוע בזכויותיהם של האזרחים הערבים בישראל: בזמן שהכיבוש נמשך ומעמיק "שם", כבר גובים את מחיר סיומו מהפלסטינים "כאן".
בשנים האחרונות, מי שמבקש לחזות את יוזמת החקיקה חביבת-השלטון הבאה בתור, צריך רק להוסיף את עצמו לרשימת התפוצה של המכון לאסטרטגיה ציונית: שינוי שיטת בחירת השופטים, "פוסט-ציונות באקדמיה", המתקפה על לימודי האזרחות, "הגירה כהסתננות בלתי חוקית", הגבלה על תרומות מחו"ל לארגונים שאינם חביבי-השלטון – את כל אלו היה אפשר להקדים ולזהות בניירות העמדה של המכון, לפני שנהפכו לדיונים משמיצים בוועדות הכנסת או ליוזמות חקיקה קונקרטיות.
בתוך שלל מהלכים אלו, משתלב גם נייר העמדה "חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי – הצורך המשפטי". המסמך, בסגנון עליסה בארץ הפלאות, מתאר תמונת מציאות מדומיינת, כאילו כולנו בישראל חיים בגיהנום נורמטיבי שבו ערכי השוויון וזכויות האדם חטפו את המדינה מיהודיה, וכבר אי אפשר להפלות כאן בכיף את הערבים, כמו שהיה מקובל פעם אבל עכשיו, כאילו, זה נהיה ממש מסורבל ולפעמים – אלוהים אדירים – בלתי אפשרי: "באופן בלתי מתוכנן, נשבר האיזון ההיסטורי בין ערכיה של ישראל כמדינת לאום לבין ערכיה כמדינה המחויבת לזכויות אדם כשלמעשה ערכי המדינה היהודית במשפט הישראלי העכשווי נמצאים בנחיתות נורמטיבית".
כדי לחלץ את היהודים בישראל מהמציאות הבלתי נסבלת הזאת של שוויון אזרחי מוחלט, אשר כידוע ממומש בקפדנות באמצעות מדיניות הממשלה ושאי אפשר לסטות ממנו בשל פסיקותיהם האמיצות (והמיושמות תמיד) של בתי המשפט, הגיעו למסקנה שיש לעגן חוקתית בצורה מאפשרת יותר, את הפרקטיקות שכבר נהוגות כאן, בווריאציות שונות, בעצם מאז 1948. על מה בדיוק מדובר? נייר העמדה מפרט: קרקעות ותמריצים, שפה, הגירה, השתתפות פוליטית.
ומנייר העמדה, לתהליך החקיקה.
מזה כמה חודשים שמשרד המשפטים, בהנחייתה של השרה ציפי לבני, מקדם הליך"לבדיקת עיגון חוקתי של זהות המדינה". לבני ביקשה "לנסח הצעה להסדר חוקתי העוסק באופיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית באופן המאזן ומשלב ערכים אלה, הן היהודי והן הדמוקרטי". בבסיס ההליך, כלשון משרד המשפטים (הכינו את עצמכם לביקור נוסף בארץ הפלאות), הנחת יסוד "כי על פני הדברים קיימת הסכמה רחבה על אופיה של המדינה כיהודית ודמוקרטית ולכך אף ניתן עיגון חוקתי בחוקי היסוד". עם זאת, "קיימות מחלוקות עמוקות על פרשנות רכיבי ההגדרה והיחס ביניהם". במקביל, כבר נוסחה בכנסת הנוכחית הצעת חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי של חברי הכנסת שקד, לוין ואילטוב.
שרת המשפטים, כידוע, היא גם זו שמונתה לנהל את השיחות עם צוות המו"מ הפלסטיני. האם יש קשר בין שיחות אלו לבין הליכי החקיקה בכנסת? לבני עצמה מדברת גלויות על הזיקה בין הדברים; כך למשל בנאומה לאחרונה בוועידת אייפא"ק אמרה כי "הציונות דורשת מאתנו הכרעות גדולות. החשובה בהן בעיני היא לשמור על ישראל כמדינת העם היהודי וכדמוקרטיה. גם פעולתי כשרת המשפטים וגם המו"מ המדיני נועדו לשמור על ערכים אלה".
לכאורה, שני התהליכים מתקדמים במקביל: "תהליך השלום" מזה, ותהליך עיגון יהדותה של המדינה מזה. רבות כבר נכתב על האופן שבו בחסות "תהליך השלום" ישראל הולכת ומעמיקה את משטר הכיבוש בשטחים. רבות גם נכתב כבר על האופן שבו פרקטיקות הלקוחות ממשטר הכיבוש הולכות ומיושמות בהדרגה גם ממערב לקו הירוק. האם מדובר כעת בדוגמה נוספת לכך?
"תהליך השלום" אולי יבשיל ואולי יימשך עוד 20 שנים. בינתיים, בחסות מדינת הלאום של העם הפלסטיני אשר נמצאת, כידוע, ממש מעבר לפינה, יש לגיטימציה ציבורית גוברת לעמדות כשל זו של נפתלי בנט ראש הבית היהודי (כפי שצוטט בסוף פברואר באירוע ציבורי שעסק בעיגון חוקתי של זהות המדינה): "חייבים לסמן את יהדות המדינה. בישראל חוקקו אינסוף זכויות אבל אין חוק על זהות המדינה. יש כאן מי שחולמים שנהיה כמו שוודיה, אבל אנחנו לא שוודיה. בג"ץ, מאז אהרן ברק, פועל בעקביות לשנות את האיזון ולרוקן משמעות יהודית במדינה. עשו מהפכה אזרחית על חשבון היהודית, כמו פסק דין קעדאן. ייהוד הארץ הפך להיות מגונה, כי לא הגדרנו את זה כיעד חוקתי… צריך לגלות אפס סובלנות למאוויים לאומיים של ערביי ישראל. אני יכול להבין ערבים שרואים בישראל מולדת משותפת".
בשפה מעט יותר ישירה: יש קונפליקט בין זכויות אדם ושוויון ("אינסוף זכויות", "מהפכה אזרחית", קעדאן) לבין מה שנקרא בלשון מכובסת "עיגון חוקתי של יהדותה של המדינה" (כדי שיהיה אפשר "לייהד את הארץ", כדי שיהיה בסיס חוקתי ל"אפס סובלנות" וכו'). תמונת המצב שבנט מציג, כאילו בזכות בג"ץ התרחשה בישראל "מהפכה אזרחית", כזו שמונעת מהרוב היהודי להמשיך ולהפלות את המיעוט הערבי – תמונת מצב זו היא כמובן סילוף של המציאות, כאשר פרקטיקות האפלייה שרירות וקיימות, ואף משתדרגות מעת לעת, כפי שראינו עם חקיקת חוק הנכבה (ע"ע אפס סובלנות; בג"ץ נמנע מלפסול את החוק) וחוק ועדות הקבלה (ע"ע ייהוד הארץ; כאן בג"ץ טרם הכריע בעתירה בעניין) בכנסת הקודמת.
יש שסברו שהכנסת הנוכחית קיצונית פחות מקודמתה. בפועל, הקוקטייל המסוכן של אנשים-סבירים-בעיני-עצמם (אשכנזים, כמובן) בשילוב עם מפלגות בעלות אג'נדה אנטי-ערבית מובהקת, יצר תמהיל פוליטי שמאיים להגיע למחוזות קיצוניים אף יותר משל הכנסת ה-18.
המערך הפוליטי הזה כבר הצליח במהלך של העלאת אחוז החסימה לשיעור כזה שעל המפלגות הערביות לבחור בין התאחדות לבין מחיקה. כיצד יתנהגו המפלגות הערביות עוד מוקדם לדעת, וגם אין לדעת מה תהיה אחריתו הפוליטית של מהלך זה. אבל בינתיים, אי אפשר למחוק את האמירה המשתמעת הבוטה שתומכי מהלך זה ביטאו: שהתוצאה האפשרית – מחיקת הייצוג הפוליטי בכנסת של הציבור הערבי – היא מבחינתם של חברי הכנסת הנוכחית אפשרות מתקבלת על הדעת. זו אמירה כה קיצונית, כה בוטה, שקשה להרהר אחריה באמת באפשרות של "מדינת הלאום היהודי שכל אזרחיה שווים" (כדבריה של לבני לאחרונה). מי שמאמינה בכנות גם בסיפא של הגדרה זו הרי לא היתה יכולה לתמוך במהלך שמשמעותו מחיקה אפשרית של הייצוג הפוליטי של חמישית מאזרחי המדינה – ולא היתה יכולה לתמוך במהלך שמשמעותו היא האמירה הוודאית לאותם אזרחים, שמחיקת הייצוג הפוליטי שלהם היא בכלל אפשרות.
וכעת, אותו מערך פוליטי בוחן ברצינות את חקיקתו של חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. שהרי אם לפלסטינים יש – ממש תיכף – מדינת לאום, אז לא רק דחוף אלא גם לגיטימי להבטיח שגם ליהודים תהיה אחת כזו. כלומר, להבהיר חוקתית מה בדיוק ייגרע מזכויותיהם של חמישית מאזרחי המדינה.
כך, הערבים אזרחי המדינה נדרשים לשלם מראש, בזכויותיהם, את מחירה של המדינה הפלסטינית. המהלך אשר מבקש להתקדם מאפליה דה-פקטו (כזו שבג"ץ עלול מדי פעם בפעם לתקוע מקלות בגלגליה) לאפליה עם עיגון חוקתי, באמצעות מיסמור "זהותה היהודית" של המדינה, עושה שימוש ב"תהליך השלום" כמקור ללגיטימציה ולדחיפות. כמו בשטחים, יש תהליך ואין שלום – ובחסות התהליך, מעמיקים את הכיבוש שם ואת אי-השוויון כאן.
ומאחר שהעובדות בשטח שם, והשינויים החוקתיים כאן, מקודמים בחסות "התהליך" ובלי קשר להצלחתו או כישלונו (במובן זה שכשלון התהליך, "הקפאתו הזמנית", או לכל הפחות התמשכותו עוד שנות דור לא יגרמו לביטולם של הצעדים אשר מיושמים בינתיים), הרי שבסופו של דבר התוצאה המסתברת של מהלכים אלו היא המשך הכיבוש ממזרח – והעמקת האפליה ממערב.
זאת ועוד: מה שמיובא מהשטחים בימים אלו אינו רק הטכניקה המשגשגת של ניצול התהליך כדי, בינתיים, לקבוע עובדות. מה שמיובא הוא גם הגישה הפוליטית שמוכנה לקבל – בהתלהבות או בשתיקה מאפשרת – את אי-ייצוגם הפוליטי של פלסטינים, במרחב שבין הירדן והים. ממילא זה המצב כבר יותר מ-40 שנה בשטחים – והנה ישראל פסעה עוד צעד לקראת מצב דומה גם בנוגע למיליון וחצי בני אדם (גם הם, ממש במקרה, פלסטינים) מאזרחיה.
זה קיצוני, זה בוטה, זה מתקדם לנגד עינינו, בהדרגה – וזה עובר בשקט יחסי. איך זה אפשרי? כדי שזה יתרחש, נדרשת מטריה של לגיטימיות. "תהליך השלום" הוא חלק ממטריה זו; האנשים-הסבירים-בעיני-עצמם גם הם חלק ממטריה זו. ובכל זאת, יש רגעים בתהליך שבהם הזחיחות גורמת לאנשים להשתין מהמקפצה: איך, אחרת, אפשר להבין את דבריו, צופים פני העתיד של ראש הממשלה, בברכו את ראש ממשלת בריטניה בכנסת בקושי יומיים לאחר העלאת אחוז החסימה לשיעור המדויק הנדרש כדי לסנן החוצה את המפלגות הערביות, "ברוך הבא לכנסת היהודית"?
לכנסת היהודית? ברוכים הבאים למדינה היהודית.
חגי אלעד מסיים השבוע את תפקידו כמנכ"ל האגודה לזכויות האזרח בישראל