יש לה המון התחלות אפשריות, לשנה החמישים לכיבוש. איפה להתחיל? אולי נתחיל עם חברון: איך קרה שדווקא מי שלקח חלק במופעי ההזדהות עם "החייל היורה", סמל אלאור אזריה, מונה לתפקיד שר הביטחון – ואילו מי שהוביל את הקו ההפוך איבד את משרתו? האמנם מדובר בצירוף נסיבות פוליטי, או שאולי דווקא נחשף כאן משהו אמיתי ועמוק אודותינו?
שר הבטחון היוצא, ח"כ משה יעלון, ניסה לכאורה לקבוע רף מוסרי משמעותי. אבל האמת היא שמדובר ברף מוסרי נמוך להחריד: לא לירות למוות בראשו של אדם פצוע לעין המצלמות. זה הכול. בישראל של 2016, אחרי כמעט חמישים שנות שליטה במיליוני נתינים, עמדה מהסוג הזה נחשבת למנהיגות מוסרית ראויה להערכה. אבל האם ההבדל בין עמדתו של השר היוצא לבין מחליפו באמת כה תהומי?
הנה הם ניצבים לפנינו – נתניהו ויעלון, בנט ולפיד, ליברמן והרצוג, ועל שפתיהם סדרה זהה של שאלות אל אזרחי ישראל: איך אתם רוצים את לראות את גופות נעריהם? איך אתם רוצים לרשת את אדמותיהם? איך אתם רוצים שננהל את חייהם ועתידם? לא האם ולא עד מתי, אלא, בפשטות: איך. איך תרצו לקבל זאת: בגרסת ריאליטי חתיכות-מוח-מרוסקות לעין המצלמה בסמטה בחברון, או בגרסת הסוגה העילית המנומקת עם הערות שוליים, במשלב הייחודי והעברית הנהדרת של פסיקות בג"צ?
כי בסופו של דבר כולנו כבר מבינים, בראשיתה של השנה החמישים לשליטה שלנו בחיים שלהם, את השאלה הגדולה המונחת בבסיסה של הפוליטיקה כאן, השאלה עליה אנחנו משיבים בכל פעם שאנחנו הולכים להצביע בבחירות הדמוקרטיות שלנו על החיים שלהם: ניהול הנישול – באיזה ניחוח תרצו לקבל אותו? באיזו דרגת עשייה? עם כמה איפור, או דווקא נטורל?
נכון, יש תהליכי הקצנה בחברה הישראלית. ועוד איך. הם קשורים בטבורם לעובדה שאנחנו שולטים באמצעות מערכת המשפט שלנו, והבירוקרטיה שלנו, והצבא שלנו, והמוסר המזויף שלנו בחיים של מיליונים -כבר 49 שנה. אבל איך אפשר להתמודד ברצינות עם אותה "הקצנה" בלי להפטיר אפילו בדל הסבר בנוגע למקורותיה? ובלי לקחת אחריות על הובלת התהליכים שעומדים ביסודה של ה"הקצנה"?
זעם הקודש של מנהלי פרוייקט השליטה האלימה מפטירים כלפי המבקרים אותם: למה, לעזאזל, קצרי הרוח, כפויי הטובה, לא מבינים את מה ואיך שאנו מיישמים בהצלחה כבר למעלה משני דורות? כששר הביטחון היוצא דיבר על "כנופייה", הוא התכוון לאי-ציות לשלטון החוק. אבל הוא שכח שהטכניקה שהובילה אותנו בהצלחה מסחררת בחצי המאה החולפת היא-היא שלטון החוק, ומדובר בכנופייה בפני עצמה.
שכן רק במאמץ מתמשך של שנים על גבי שנים הצלחנו לזהות את הנקודה הארכימדית, זו שמאפשרת לנו לשלוט, להרוג, להרוס ולגנוב בלי להסתבך יותר מדי עם העולם או עם עצמנו; הפכנו הכול לחוקי ונתנו לכל עוול הכשר משפטי, למדנו להרוג ואז לטייח חקירות ולייצר הררים שימושיים של ניירת על הדרך, השכלנו לגנוב אדמות בהתבסס על חוקים ארכאיים והכשרה בדיעבד, הפלאנו לטעון שהכול זמני ו/או בטחוני, בנינו חומות ותירצנו בכישרון את השלכתן על עשרות אלפי אנשים שנכלאו מאחוריהן, שכללנו את ניהולה של עזה בעזרת פצצות של חצי טון, כמה שעות חשמל ביום ומרשם אוכלוסין אחד. זו גאונות צרופה: לקח לנו כמעט חמישים שנה לשכלל אותה, כדי שלא נצטרך להריח את הסירחון שעולה מתעלות הביוב של הבירוקרטיה ו"שלטון החוק" שמנהל את כל זה, וכדי שהמוסר שלנו שנרקב לא יהפוך אותנו למפגעי סירחון בעיני עצמנו.
אבל הדבר הזה שאנחנו עושים בהם מסריח. אם אינכם עומדים בריח, הנה זוג מחשבות: מי שפרצופו תחת המגף שלנו – הוא הסובל, ולא רק מהריח. ומול ההקצנה האחרונה, מטהרי אוויר לא יעזרו. לכן מוטב להידרש ללב הסוגיה: לא נוח להתבוסס בביוב ביחד עם אלאור אזריה? החלופה לכך איננה גירסה מכובסת של אותה המציאות: החלופה לכך היא מציאות שונה בתכלית, בה הפלסטינים הם בני אדם שווים. עם זכויות, עם חירות, עם עתיד.
בינתיים, ברוכים הבאים לשנה החמישים לכיבוש.
חגי אלעד הוא מנכ"ל ארגון "בצלם – מרכז המידע לזכויות אדם בשטחים"