אני עומדת בעמדה במרכז חברון, באמצע משמרת שתמשך שמונה שעות. כמעט בכל משמרת אני פוגשת את אותם אנשים. אני כבר יודעת איפה הם גרים, אני יודעת מי מהן בהריון ומי רק עכשיו ילדה. אני יודעת מי קרוב משפחה של מי, אני יכולה לראות מתי נקנו לילדים בגדים חדשים.
גם אותה אני מכירה, והיא אותי. היא עוברת בעמדה כמעט כל יום. היא בת 16, אני יודעת את שמה. גם הבוקר היא עוברת על פני. "וואכף" (עצרי), היא עוצרת ומסתובבת אלי. שתינו יודעות בדיוק מה יקרה עכשיו. "ג'יב אל אוויה" (תני לי תעודה), אני מצווה. "לאוון?" (לאן?), אני שואלת, על אף שאני יודעת שהיא בדרך לבית הספר. "פיל מדרסה" (לבית הספר), היא עונה. "סטנה שוואיה" (תמתיני). אני מסתובבת לעמדה ופונה לבדוק בקשר מול המפקדה שהיא אינה מבוקשת, למרות שאני יודעת שהיא לא. "ליש?", היא מנסה לבדוק למה דווקא היום אני עוצרת אותה. "מה ליש? ככה ליש!", אני משיבה בכעס, איך היא בכלל מעיזה לשאול.
צילומים מחברון: נדב ביגלמן
ג'יפ סיור של מג"ב מגיע לעמדה. "מה העניינים?", אני שואלת את החבר'ה. "אחלה, מי זו?", שואל המג"בניק ומצביע על הנערה שעומדת לידי. "זו? סתם ערביה שלא הקשיבה לי, חוצפנית חבל על הזמן". "צריכה עזרה איתה?", הוא שואל, ושנינו יודעים איך תתבטא העזרה הזו. "לא, תודה. נראה לי שלעמוד איתי בעמדה זה מספיק הפעם", אני עונה לו בחיוך והסיור ממשיך בדרכו. היא תעמוד איתי במחסום שעתיים או שלוש. אם היא תמשיך להתחצף, אולי אפילו אעביר אותה למשמרת הבאה, גם הם יחזיקו אותה עד שתלמד לקח. אני אפילו לא בטוחה על מה היא צריכה לשלם, אבל אני יודעת שהיא חייבת ללמוד שאני השולטת והיא צריכה לציית ולפחד ממני.
***
במשך שנה וחצי חייתי במציאות של כיבוש. כמו חיילים וחיילות אחרים ואחרות ששירתו בשטחים, למדתי מהר מהי ההתנהגות המקובלת והנדרשת ממני כלוחמת בתוך המציאות הזו. למדתי למלא את התפקיד שיועד לי – לשלוט על פלסטינים ופלסטיניות בתוך המציאות הזו. למדתי לדבר את שפת הכיבוש, שפה שהיא ציווים ודרישות. והיא הפכה לשפת אם עבורי.
במציאות הכיבוש אין אזרחים פלסטינים, יש רק מחבלים בפוטנציה. כל פלסטיני בכל רגע עלול לתקוף, כל פלסטינית – מסוכנת. אין להם פנים ואין להן זכויות. התפקיד שלנו הוא לשלוט. כדי לעשות זאת, אנחנו צריכים שהפלסטינים והפלסטיניות יצייתו לנו, והם יצייתו רק אם הם יפחדו מאיתנו. ב-99 אחוז מהפעמים שעצרנו פלסטינאים, זה קרה כי רצינו להראות להם שאנחנו בשליטה ולא בגלל מידע קונקרטי.
בכל רגע בשירות בשטחים, הרגשתי שאני שומרת על המדינה, והייתי נחושה לעשות זאת בצורה הטובה ביותר האפשרית. ידעתי שרק אם יפחדו ממני כל הזמן – הם יצייתו ולא יעיזו לתקוף אותי, או את המדינה שלי. בעמדה צה"לית בלב עיר פלסטינית, האמנתי באמת ובתמים במה שלימדו אותי – שהעובדה שנשים, ילדים, גברים וזקנים מפחדים ממני עוזרת לשמור על בטחונה של המדינה, אז, בתוך מציאות הכיבוש, זה נראה לי הגיוני.
זה נראה כל כך הגיוני בזמנו, עד שבארוחות שישי, כשסיפרתי למשפחתי בטבעיות על מה שעשיתי בשבוע החולף ועל הצעירה פלסטינית שעיכבתי בעמדה כי לא הקשיבה לי, ראיתי שבני משפחתי זזים באי-נוחות על הכיסאות. הסברתי להם שככה אנחנו גורמים להם, לפלסטינים, לפחד ושבזכות הפחד הם חושבים פעמיים לפני שהם מחליטים להתאבד עלינו. לי זה היה נשמע פשוט והגיוני. זה ההסבר שהמפקדים שלי נתנו לפעילות, ואני קיבלתי אותו. אחרי כמה שניות של שקט, אמי ביקשה שלא אספר לה יותר מה אני עושה "שם". והיא הוסיפה – "רק תחזרי הביתה בשלום".
התעצבנתי בשקט, לא מבינה. אבל למה אתם לא רוצים להקשיב? הרי זו הדרך שבה אני שומרת עליכם! ככה המפקדים שלי לימדו אותי לעשות את זה. אז למה לשתוק? התעצבנתי אבל שתקתי. באותו סוף שבוע בבית החלו לעלות בי הרהורים, על אותה שתיקה ועל המרחק הבלתי נתפס בין מציאות הכיבוש ולבין השתיקה. אבל ההרהורים הדהדו בי רק לזמן קצר. ביום ראשון בבוקר חזרתי ישר למציאות של שמירות, והקפצות. מציאות הכיבוש לא מאפשרת מחשבה – רק הישרדות. אז האמנתי שהדרך שלי לשרוד הייתה שימוש בכוח ואלימות. במציאות הכיבוש, אם את אישה "חושבת" משמע שאת חלשה, אם את רגישה למצב, לעולם לא תהיי "אחת מהחבר'ה".
רק שנים אחרי שהורדתי את המדים, יכולתי לראשונה להתחיל לכאוב את הכאב של אותה פלסטינית במחסום. זהו תהליך של התפכחות. היום, כעשר שנים אחרי, אני שוברת שתיקה.
אלו היו עשר שנים שבהן הדחקתי את מעשיי והפנמתי את הצורך לשתוק. שתקתי כי הייתי חרדה להתמודד עם חברי ומפקדי ופחדתי לספוג קללות וגינויים. אני שוברת שתיקה כי הבנתי שהשתיקה הזו היא חלק ממה שמאפשר לדבר הזה לקרות. היא מונעת מפחד ומבוססת על אמונה עיוורת בדרך. ובעיקר שהיא מאפשרת למי ששלח אותי לשם, למשפחתי לחבריי, לחברה הישראלית, להסיט את המבט ממציאות הכיבוש.
גיל הלל, שירתה ביחידת סחלב בחברון בשנים 2001-2003, פעילה בארגון 'שוברים שתיקה'
ביום שישי ה6.6 שוברים שתיקה מציינים עשור להקמתם ו47 שנים לכיבוש השטחים בכיכר הבימה