אם ביקרתם בשנים האחרונות בגדה המערבית, אתם ודאי יודעים, שינוי גדול עבר על המחסומים הגדולים הפרושים לאורך הקו הירוק. לא עוד חיילים צעירים, או מילואימניקים עייפים עומדים, נשק תלוי על כתפיהם, בודקים אישורים, מסמנים כן או לא, למאות עיניים מתחננות, כועסות, עייפות. לא עוד סצנות איומות שבהן נראים מיטב בנינו במדי צה"ל אוסרים את כניסתה של אשה בהריון באמתלה ביטחונית כזו או אחרת.
המחסומים שינו פניהם ובעקבות כך, גם את שמם. הכירו את ה"מסופים" וה"טרמינלים" החדשים: משופצים, לבנים, מסודרים, ומופעלים ברובם על ידי חברות אבטחה וכוח אדם. יוצאי צבא שריריים, לבושים בבגדים כהים, עליהם מוטבע שמה של החברה הקבלנית, נושאי תג שם, מאבטחים את ה"מתקן". מסתובבים כהנה וכהנה חמושים, מוכנים לפתור כל בעיה. בתוך המבנה עצמו, במעין דלפקים ממוגנים יושבות פקידות הגבול, ברובן נשים ממוצא רוסי או מזרחי, המתפעלות את המעבר הפיזי של הפלסטינים, אחד אחד. מדי פעם בפעם מרעידה את המתקן כריזה רועמת. פקידות הגבול מְתַקְשְרות כך עם הממתינים בתור. התור, אגב, נשאר אותו תור ארוך, לא מקורה, שכדי לסיים אותו בזמן ולהגיע לעבודה בישראל בשעה סבירה, צריך לתפוס בו מקום בשעות הקטנות של הלילה.
השינוי הזה שחל בחלק מן המחסומים בגדה המערבית וברצועת עזה, כמעט שלא הורגש כאן בישראל. לא שמענו עליו ולא ראינו אותו, כרגיל, מה שקורה "שם" נסתר מעינינו, גם אם הוא משפיע מאוד על חייהם של מאות אלפי אנשים. השינוי הזה נקרא בשפת השלטון "אִזרוחַ המחסומים", שבמסגרתו הופרטה עבודתם, ועברה מידי צה"ל לידי חברות קבלניות פרטיות.
מעבר אייל, מערבית לקלקיליה. צילומים: אורי פינר
תהליכי ההפרטה המואצים והאגרסיביים שעברו על ישראל בתחילת שנות ה-2000, תחת שרביטו של שר האוצר בנימין נתניהו וראש הממשלה אז אריאל שרון מוכרים לנו היטב, אך הפרטת המחסומים נעלמה מעיני הציבור. כעת, שמונה שנים לאחר הפרטת המחסום הראשון, מפרסם המכון לצדק חברתי ודמוקרטיה ע"ש חזן (במרכז ון-ליר) נייר עמדה שפורש את היסטוריית ההפרטה של המחסומים ותוצאותיה. את נייר העמדה כתבה שירה חבקין, דוקטורנטית באוניברסיטת Sciences-Po בצרפת, שכותבת את המחקר שלה על הפרטת המחסומים והקמת רשות ההגירה והאוכלוסין.
*
שלטון המחסומים, על אף שנדמה לנו שנמצא כאן מאז ומעולם, אינו כה ותיק. עד תחילת שנות ה-90 המדממות, שנות אוסלו מרובות הפיגועים, יכלו הפלסטינים להיכנס לישראל כמעט ללא מפריע, תחת מה שכונה "היתר כללי". בשנים אלו, שליש מכלל העובדים הפלסטינים עבדו בישראל, מפרט נייר העמדה. השינוי של הטלת סגרים ארוכים והקמת מחסומים קבועים וזמניים לרוב, בעקבות האינתיפאדה הראשונה, היה צעד ראשון במדיניות ההפרדה בין ישראל לשטחים. צעד נוסף בתהליך ההפרדה היה הקמת הגדר בתחילת שנות ה-2000, לכאורה בעקבות האינתיפאדה השנייה. וכך, "בשנות האלפיים הפכו מחסומי הכניסה לישראל לנקודות שבהן מתממשת מדיניות ההפרדה כמנגנון שליטה, פיקוח וסינון היוצר הפרדה בין האוכלוסיות ובכך מוציא לפועל את המשך הכיבוש ויחסי השליטה". נכתב בנייר העמדה.
מפתיע ככל שיישמע, הביקורת שמתחו השמאל הישראלי ומדינות המערב על המתרחש במחסומים מאז שנות ה-90 עשתה את שלה והשפיעה על מקבלי ההחלטות, שבתורם הצהירו כי "אזרוח המחסומים" יביא לפתרון המצבים הקשים הנוצרים בהם. חבקין, נפגשה במציאות המחסומים בעצמה באותן שנים, דרך פעילותה בארגון "מחסום ווטש", שהיה חלק מאותם ארגוני זכויות אדם שניסו לעורר את הציבור הישראלי והבינלאומי לראות את מה שקורה שם.
פועלים מחכים להסעה במעבר אייל
מסמכים שנכתבו לצורך העברת המחסומים לידיים פרטיות מציינים במפורש את מטרת ההליך: תנועה נוחה ומהירה יותר של הולכי רגל, כלי רכב וסחורות, רווחת התושבים ושימור מרקם החיים שלהם, צמצום החיכוך במעברים ושיפור רמת השירות ללא פגיעה ברמת הבידוק. הפלסטינים, נהפכו בניירות אלה ל"לקוחות", עובדי המחסומים ל"נותני שירות", וזכות התנועה החופשית – זכות יסוד, מיותר להגיד – ל"מצרך" או "שירות". חבקין מרחיבה: "יש הצעת מגירה, שמומשה רק בעזה עד כה, לגבות אגרות על מעבר במחסומים. בעזה, מכיוון שהמחסום הוא בעצם מעבר גבול, ויש בו הפעלה של ציוד כבד כמו מלגזות, נגבית שם אגרה על האפשרות להשתמש בציוד ולקבל את שירות המעבר. מעניין לציין שהרעיון הזה זכה לתמיכה של גופים שונים העוסקים בשיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני, שהניחו שאם הפלסטינים יהיו 'לקוחות' הם יוכלו לדרוש תמורה טובה יותר ביחס לתשלום שלהם".
בין הראשונים שהציעו להפריט את הפעלת המחסומים ולממנם באמצעות אגרה, אפשר למצוא למשל את גרשון בסקין, מייסד מכון "איפקרי" (מרכז מחקר ישראלי פלסטיני), במסגרת הצעה לפיתוח הכלכלה הפלסטינית בתנאים החדשים שנוצרו אחרי האינתיפאדה השנייה. באופן כללי זו הצעה שמצאה חן בעיני פורומים שעוסקים בפיתוח הכלכלה והשיתוף הכלכלי הישראלי-פלסטיני.
*
כמו בהפרטות רבות אחרות, גם כאן, נוצרה הזדמנות למקבלי ההחלטות לחלק שלל לחבריהם מהמגזר העסקי, ונטען כי חברות האבטחה "שלג לבן" ו"צוות ביטחון" זכו במכרז להפעלת מעבר ארז לא בגלל שעמדו בתנאיו, אלא לכאורה בגלל קשריהם של שלומי עוז מ"צוות ביטחון", ואליהו אורגד מבעלי "שלג לבן" עם שרי הליכוד והעבודה, בהתאמה. שתי חברות האבטחה היו מעורבות בעבר בתביעות שונות בגלל הגשת מסמכים כוזבים למכרזים שונים. רעות חולות נוספות שמאפיינות את תהליכי ההפרטה בישראל באו לידי ביטוי גם בהפרטה של המחסומים, כפי שמתארת חבקין:
"מיותר לציין כי מדובר הרבה פעמים בהעסקה פוגענית, אשר מאפשרת למדינה להיפטר מכל עובד כרצונה, אך לא לעמוד בקשרי עובד-מעביד עמו. העבודה קשה, בשעות לא נוחות, תחת פיקוח מתמיד, סיכון אפשרי ומשכורות נמוכות יחסית (גם אם גבהות במעט מאלה של עובדי האבטחה של אותן חברות באתרים אחרים), והולכות ויורדות בכל מכרז שיוצא. המועסקים: יוצאי צבא, חסרי הכשרה, תושבי הפריפריה שמיישמים את שלמדו בצבא בעבודה זו". בנייר העמדה מתבססת חבקין, בין השאר, על דבריו של עו"ד ערן גולן, מומחה להגנה על זכויות עובדי קבלן שייצג עובדים של חברות אבטחה בכמה תיקים, שטוען כי ההעסקה דרך מיקור חוץ אינה בהכרח חסכונית במובן התקציבי הצר, אלא במובן רחב יותר, שכן היא מאפשרת למדינה להתנער מאחריותה כמעסיקה.
מעבר אייל
אבל מה עם היתרונות הגדולים הטמונים בהפרטה? הרי מספרים לנו כי הפרטה משמעותה חיסכון, יעילות, ויצירת מקומות עבודה מועילים למשק. מסקנותיה של חבקין בנייר העמדה לא מאשררות יתרונות אלה:
* ייעול – בגלל הרגישות שבהפעלת המעברים, המדינה לא התנערה לחלוטין מהפעלתם, וכך, באופן אבסורדי הרבה גופים מעורבים בהפעלת המחסומים, עד כדי כפילות, שגם מבקר המדינה תהה עליה (בדוח המבקר 2010). גם מבחינת ה"לקוחות" לא ברור עד כמה השתפר המעבר במחסומים. אם בעבר ההחלטה על מי יעבור ומי לא היתה נתונה בידי החייל במחסום, ולכן שרירותית ומשתנה, כעת היא נתונה בידי סלקטורים מטעם חברת האבטחה הפועלים לפי נהלים, שרבים מהם גם שרירותיים. למשל, הכנסת אוכל מבושל לישראל נאסרה, למה? כך קובעים הנהלים. הגמישות שיכולה היתה להיות מופגנת על ידי החיילים שראו את העוברים בעיניהם התחלפה בסדרה ארוכה של נהלים שרירותיים לא פחות מהחלטות החיילים בעבר.
* חיסכון – עד היום לא נמצאו נתונים מספריים המתארים את העלות של הפרטת המחסומים, אך לפי אומדנים שונים מדובר בהוצאה של מעל מיליארד שקלים. ברור כי הפעלת המחסומים על ידי הצבא, ללא שיפוצם, ואיושם על ידי חיילים הייתה זולה בהרבה.
ייתכן שהמדינה לא חסכה בהוצאות בכך שהפריטה את המחסומים, אך האם היא הקטינה את הוצאותיה על ביטחון? לפי נייר העמדה, גם כאן התשובה שלילית. ההפרטה ממריצה את ענף האבטחה, סקטור הולך וגדל במשק הישראלי, בכך שהיא מספקת לחברות האבטחה חוזים שמנים על סך מיליוני שקלים. ההפרטה מעודדת גם חברות נלוות המעורבות בהפעלת המחסומים. עבור רוב החברות האלה, עבודה כספקיות מורשות של משרד הביטחון הישראלי היא תו איכות יוקרתי, שמגביר את האטרקטיביות שלהן בשוק הבינלאומי. למעשה, אזרוח המעברים לא צמצם כלל את ההוצאה על ביטחון, וזו דווקא גדלה בעקבות הרפורמה. שלא כמחסומים עצמם, ההוצאה הביטחונית בהחלט אוזרחה. וחבקין מוסיפה:
"כך גם נוצרים מקומות עבודה ביטחוניים רבים נוספים, המאפשרים לוותיקי מערכת הביטחון להיטמע בהם לאחר שירותם. כלכלת הביטחון מקבלת את עזרתה של המדינה אם כן, דרך השוק הפרטי. הסקטור הביטחוני מתחזק והכלכלה הישראלית ממשיכה להיות תלויה מאוד בכיבוש".
*
היחס של השמאל לחיילים ולאחרים שמפעילים את המחסומים הוא שיפוטי מאוד, בבחינת "שותפים לפשע". איך המחקר גרם לחבקין להסתכל על מפעילי המחסומים? "היה לי חשוב להתייחס ברצינות לתנאי ההעסקה של האנשים שפועלים שם", היא מספרת, "ולהתייחס למה שנגרם להם. להסתכל עליהם לא רק בתור הרעים שמתעללים בפלסטינים במחסום, וגם לא בתור המסכנים שדפקו אותם, אלא בתור סובייקטים בעולם ניאו-ליברלי אכזרי, שבו האפשרויות שלהם מצומצמות והם נלחמים גם על הזכויות שלהם, זזים ככל שניתן בתוך הגבולות ששורטטו עבורם. האסטרטגיה הצבאית המסורתית, גם אם לא במכוון ובמוצהר, היתה לא לקבוע נהלים ברורים להפעלת המחסומים, אלא לתת לחיילים הזוטרים לקבוע בעצמם מי יעבור, מי לא, איך להעניש את מי שניסה לעקוף או היה לא-מנומס. הגישה הזו איפשרה לפתור ולפטור כל בעיה עם חיילים במחסומים שהגיעה לתקשורת או לבית המשפט במושג 'עשבים שוטים'. זו היתה הביקורת שביחס אליה הרפורמה הזאת התעצבה, כאילו החיילים הם הבעיה, כי הם לא מקצועיים, או צעירים. בעיני זו לא הבעיה העיקרית.
בשבילך ולמענך. מעבר שער אפריים
"ההנחה שלי במחקר היא, שכך בדיוק עובדת הגלובליזציה, והתפישה הניאו-ליברלית, כי לא מדובר במודל אחיד, כמו נניח ההתפשטות של סניפי מקדולנלדס בעולם. בישראל, ההפרטה או האזרוח לא החליפו את המיליטריזם הישראלי בחייכנות אמריקאית ובעקרונות של ייעול ושירות, כמו בסניף של מקדונלדס. תמיד התכנים של הגלובליזציה הם ספציפיים, ומכאן הכוח הגדול של השיטה הזאת. מימוש של עקרונות ניאו-ליברלים מוכרים, בתוך סביבה מסוימת, נבנה תמיד מתוך ההיסטוריה המקומית, על ידי אנשים וגורמים שמתכננים מערכת חדשה, שבמקרה הישראלי היא למשל חלק מפרויקט לאומי ובטחוני. הגלובליזציה היא אף פעם לא הדבקה של מודל אחיד על מקום חדש, אלא יצירה חדשה ומתוחכמת שמושתתת על זרמים מקומיים, ולכן אין שום ניגוד בין הדיבור על שיפור השירות דרך הפרטה לבין המשך של פרויקט לאומי ולאומני, להיפך, זוהי בדיוק הצורה החדשה של הכיבוש".
לסיכום אני שואלת את חבקין מה דעתה, האם הפרטת המחסומים היתה מעשה חיובי או שלילי? "תלוי את מי שואלים", היא משיבה. "יש סיכוי שלאנשי עסקים פלסטינים יותר נוח לעבוד עם המחסומים המופרטים מאשר עם מחסומי הצבא המאולתרים, בין היתר מכיוון שתמיד עדיפה ודאות על אי ודאות. בשביל הפועלים הפלסטינים מדובר באותה גברת בשינוי אדרת. מבחינתי השאלה החשובה היא מה הבעיה, האם היא חוסר הנימוס או האלימות במחסומים? המחסומים המופרטים נתנו תשובה רעה פחות לבעיה שנוסחה באופן מאוד לא פוליטי, אך מנעו מאתנו דיון בבעיה האמיתית – הכיבוש".
אלינור דוידוב היא עורכת המשנה בתכנית לונדון את קירשנבאום ובעלת בלוג באתר שיחה מקומית. ממייסדות תא העיתונאיות.