רפורמת הדגל של משרד החינוך "ישראל עולה כיתה – עוברים ללמידה משמעותית" יוצאת לדרך. בסדרת הרשימות הבאה ננסה לעשות בה סדר ולהבין באמצעותה לא רק לאן צועדת מערכת החינוך, אלא מה היא מלמדת עלינו, כאן ועכשיו. נשאל מי עומד מאחורי הרפורמה ומדוע נוסחה כפי שנוסחה; מהם סיכויי ההצלחה שלה, האם היא מתווה כיוון רצוי וכיצד היא קשורה לבעיות היסוד של החברה והפוליטיקה בישראל.
הקמפיין הושק, האתר עלה לאוויר ורפורמה חינוכית חדשה יצאה לדרך: "ישראל עולה כיתה – עוברים ללמידה משמעותית". על מה משרד החינוך מדבר כשהוא מדבר על למידה משמעותית ואיך ייראה בית הספר כשבני יכנס בשעריו בעוד כמה שנים? הנה תמונת עתיד אפשרית:
"נדמיין לעצמנו מסע בזמן. איה ושגב יגיעו לבית הספר בשעת הבוקר וכל אחד מהם יפנה לעבוד באחת הפינות במרחב הלמידה, הנראה כמו סלון ביתי בו כריות, כורסאות מותאמות, ופינות עבודה דיגיטליות. איה עובדת על חקר השימוש באוצרות הטבע בניגריה וההשלכות על איכות החיים, הכלכלה והמסחר של המדינה. שגב פונה לפינה אחרת ועוסק במנגנוני הגנה של בעלי חיים קטנים. שניהם עובדים עם מחשב הטאבלט הפרטי שלהם, ולאחר כשעתיים נכנסים לכיתת האם ללימוד משותף עם שאר התלמידים בהוראת שפה זרה. בהמשך היום יעברו ללמידה שיתופית בקבוצה קטנה באחת מפינות 'הסלון' וידונו ביצירותיה של לאה גולדברג. את הקבוצה ינחו שני תלמידים אשר סיימו את עבודות החקר בנושא. בהמשך היום הם ימשיכו בעבודת החקר האישית שלהם ובשעות הערב ישגרו מייל למורה להתייעצות בשאלה מתודולוגית לגבי המשך עבודת החקר שלהם. עבודה זו אמורה להסתיים בעוד כחמישה שבועות. התנועה של התלמידים במהלך היום תעשה בין מגוון של מרחבי למידה ובהם כיתות גדולות, מתחמים קטנים ומרחבים חיצוניים פתוחים. רשת האינטרנט, מאגרים שיתופיים של חומרים אודיו ויזואליים כגון סרטים והקלטות קול, ספרים דיגיטליים, רשת חברים העוסקת אף היא בשאלת חקר קרובה, מוזיאון וירטואלי של אוצרות הטבע של ניגריה או האתר של מדעי החי של אוניברסיטת תל אביב ושל אוניברסיטת ברקלי יעמדו לרשות איה, שגב וחבריהם. באסיפת הורים העלו ההורים בפני המורה ניצן את הדילמה הנוגעת לשעות הפעילות של התלמידים: הנושא אותו בחרו ילדיהם מעסיק אותם עד שעות הלילה המאוחרות ולעתים הם מוצאים עצמם דורשים מהילדים לחדול מעיסוקם ולפנות לשינה".
התמונה, מתוך מסמך שהפיץ משרד החינוך כדי לתאר את הרפורמה, מתוארכת לשנת 2028. מדוע המדומיינים הישראלים של 2028 הם איה ושגב, ולאן נעלמו מהתמונה רבקה, משה, מוחמד ומנאל? האם זו שאלה שרק על משרד הפנים – או הביטחון- לעסוק בה? האם ב-2028 יזכה/תזכה המורה ניצן בתגמול על פריצת זמן ההוראה לכל שעות היממה, או שהשאלה תיוותר בידי נערי האוצר, תינוקות ההווה? בהמשך נחזור להיעדרות השדה החברתי מחזון החינוך העתידי. כעת נפנה ישירות לדמויות הפועלות: המורה ניצן (סמל הצמיחה?), איה (בארץ ישראל היפה?) ושגב (והלבנה?), לא הייתי רוצה להיות האיש הרע בסיפור, אבל חכו עם ההתלהבות. מוטב לשמור על ציפיות צנועות.
*
לארי קיובן, היסטוריון וחוקר רפורמות בחינוך האמריקאי, כותב שב-200 השנים האחרונות חלו שינויים רבים בבתי הספר: ממוסד כפרי של חדר אחד, לארגון מורכב ומפוצל על-פי גיל; מלימודים שארכו חמש שנים למערכת מלאה, מטרום גן ועד לאקדמיה, שנמשכת עשור וחצי לפחות; ממערכת המשרתת תלמידים לבנים בעיקר, למערכת המכילה גם מיעוטים ובעלי "לקויות"; ממוסד לבנים בלבד, למוסד הפתוח לכל; ממימון פרטי למימון ציבורי, נתמך על ידי מיסוי ונשלט על ידי המדינה; מדתי לחילוני.
בית ספר בעל חדר אחד באלבמה, 1935.
המערכת החינוכית חוותה שינוי עצום בסדרי הגודל; תוכנית הלימודים הורחבה כדי לכלול תחומי ספורט, פנאי ובריאות; נורמות חברתיות פורמליות פינו את מקומן לנורמות בלתי פורמליות וליחסים חברתיים פתוחים. אפילו קוד הלבוש השתנה, מחליפות ועניבות לבנים ושמלות לבנות ללבוש החופשי של ימינו. הישיבה בכיתות, דמוית חדרי הייצור התעשייתיים, בטורים של שולחנות ממוסמרים לרצפת חדרי הכיתה, השתנתה לסדר ארעי ודינמי יותר. המורים של פעם נטו לזעוף ולנזוף, כיום הם חביבים יותר וחבריים.
ולמרות השינויים במינהל, בתוכניות הלימודים ובתרבות בית הספר הרשמית, הרפורמות לא הצליחו לשנות את דרכי ההוראה של המורים והשיעורים נותרו כשהיו, מבוססים על ספרי לימוד ועל דיבור יתר של מורים, על יותר מדי הרצאות כלליות ופחות מדי פעילות ועבודה קבוצתית, על מבחנים תקופתיים ועל בחנים.
במובן מסוים, תולדות החינוך הן תולדות הנסיונות לשנות אותו. אפשר ללמוד על מצב החברה לא רק מהחינוך בפועל, אלא אולי אף יותר באמצעות בחינה של התקוות והחלומות הטמונים בחזון העתיד שהיא מייעדת לבתי הספר שלה. גם לרפורמות יש היסטוריה, אם כן, וקיובן מזכיר את החינוך הפרוגרסיבי של שלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, את הכיתות הפתוחות של שנות ה-60 ואת תנועת בתי-הספר הקטנים בשנות ה-80 וה-90.
כולן ניסו לעבור מהוראה המעמידה את המורה במרכז להוראה המתמקדת בתלמיד. כולן ניסו לקדם תוכן אינטלקטואלי מהותי, הבנת עומק של רעיונות, למידת חקר, עבודה שיתופית, שיטות הוראה המגשרות בין בית הספר לעולם החיצוני – לא תוכלו לומר אם הרעיונות האלה לקוחים ממסמך הלמידה המשמעותית של משרד החינוך או מכתבים פרוגרסיביים בני המאה ה-19.
*
לרשות איה ושגב עומדים טאבלטים (פרטיים!), מאגרי מידע ואמצעים אודיו-ויזואליים. מעטות הרפורמות שלא כרכו את חזונן למיטב שיש לטכנולוגיה להציע וביקשו להיות לצדן ולהידבק בזוהרן. מכיוון שרתימת הטכנולוגיה לטובת רפורמות חינוכיות אינה דבר חדש, ונצבר ידע היסטורי בנושא, מוטב אולי לשאול האם אין לפנינו עוד רפורמה פרוגרסיבית הכורכת בין טובת הילד לקדמה טכנולוגית, או במילים אחרות, האם אין זו צורה נוספת של בית הספר בשירות ההון? ספרי לימוד (במקום לימוד מקורות ראשוניים), לוחות הוראה מכל הסוגים, שקופיות, מחשבים, סרטים ומקרנים: בתי הספר מצוידים בטכנולוגיה רבה, אולם קיובן מציין כי התלמידים עדין חווים את השיעורים כמתפתחים לאורך קווי המיתאר הישנים של שיעורי הבית, המשימות מהספר, דפי העבודה, דיוני המליאה וכיו"ב. מורים, וכתב על כך יפה גם פרופ' גבי סלומון, חתן פרס ישראל לחינוך, מתאימים את ההמצאות הטכנולוגיות החדשניות לפדגוגיות המתאימות לראשית המאה ה-20 ומעקרים את פוטנציאל השינוי שבהן. ה"מה" השתנה אבל ה"איך" הרבה פחות, ובסופו של דבר, גם אם רפרטואר ההוראה הורחב מעט, שינויים פדגוגיים מרכזיים קרו רק בחלק קטן מהחינוך הציבורי. פרקטיקות ההוראה העיקריות נותרו בעינן וההמשכיות ניצחה את השינוי.
שיעור מתמטיקה בבית ספר רוסי. ציור של ניקולאי בוגדנוב-בלסקי, 1895.
"רפורמת הלמידה המשמעותית" שלפנינו גם מתמקדת יותר ב"איך" ופחות ב"מה". מהדהדת מתוכה המסקנה הקשה של פרופ' ענת זוהר משנות עבודתה במזכירות הפדגוגית והתובנות בדבר המקום המרכזי הנדרש ללמידה והוראה בכל רפורמה חינוכית. על רקע קביעותיו של קיובן על ההוראה שאינה מושפעת מהרפורמות החולפות, יש ברפורמה המכוונת ישירות לליבת העיסוק החינוכי, עניין חיובי. לצד זאת, זוהי רפורמה הסובלת משפה עמומה ונמנעת מעיסוק ישיר במטרות החינוך. לא רק בכך היא ממשיכה את הקו של רפורמת דברת. מסמכיה מנוסחים בשפה הכוללת כפילויות, מונחים בלתי מוגדרים והעמסה בלתי פוסקת של רעיונות ועקרונות:
"התהליך החינוכי מכוון להעניק לתלמידים תחושת צמיחה, ערך ומסוגלות עצמית. כדי שהתהליך ישיג את מטרותיו על מערכת החינוך לחתור ולאפשר למידה משמעותית, לאורך הרצף החינוכי.
"למידה משמעותית היא זו בה התלמיד מעורר שאלות, מאתר מקורות מידע, מעבד מידע ויוצר ידע חדש הרלוונטי לעולמו האישי ולחיים בעידן הטכנולוגי, במאה ה- 21.
"מטרת הלמידה המשמעותית היא לפתח את כושר החשיבה, היצירה והלימוד העצמי, לעודד צמיחה אישית ומעורבות חברתית.
"מערכת החינוך תורמת לעיצוב דמותם של התלמידים, מניחה את היסודות ללמידה לאורך חיים ומקנה כלים לעיצובה של חברת מופת".(מתוך אתר משרד החינוך)
עכשיו בחנו את עצמכם: עם איזו תחושה אתם יוצאים מקריאה של מסמכי מדיניות חינוך? האם אתם סובלים מדיסאוריינטציה, מסוחרר מעודף מלל, שטופים תחושה שאולי מרוב מלים והצהרות שוב אינכם יודעים מה נאמר? האם שוב אינכם בטוחים מה חויב ומה נשלל? מנגד, אתם עשויים להיות מרוצים מהמסמך; מצאתם את עצמכם ואתם סבורים שאולי גם אחרים עשויים למצוא בו משהו להיאחז בו. אם בחרתם באפשרות השנייה, סביר שאתם פרגמטיסטים, ככל הנראה אנשי חינוך, במעשה או במינהל, שכן זו הגישה החינוכית השלטת: טלו מזה ומזה, ערבבו והגישו – ההוספה, הרי זו השיטה הבדוקה של אנשי חינוך לעכב כל שינוי.
בית ספר בשנת 2000 כפי שתואר בשנת 1910 על גבי גלוייה צרפתית
ב-1985 פרסם הפרופ' דייוויד כהן מאוניברסיטת מישיגן, ביחד עם כותבים נוספים, את תזת "תיכון הקניון". הדרך של בתי הספר להתמודד עם ריבוי הדרישות והתביעות הסותרות לתוכניות לימודים שונות, המייצגות ערכים שונים והייררכיות מנוגדות, היתה להימנע מהכרעה ולגלגל אותה כ"בחירה" לתלמידים. בית הספר נהפך למקום הנמנע מהכרעות ערכיות ומציע לתלמידיו כל דבר שיחפצו בו. כך הפריטה החברה את השאלות החברתיות, העבירה אותן לתלמידים עצמם ובעצם העבירה את המנדט להכריע בשאלות הגדולות לשוק. הנער המתבגר הבא בשערי החברה נהפך להיות לבעל הסמכות המיידע את החברה בנוגע לדמותה הרצויה, והיא נדרשת להתאים את עצמה לרצונותיו. 30 שנים אחרי, גם מדיניות החינוך נהפכת לקניון ויש בה לכל דכפין. העיקר שיהיה משמעותי עבורו.
"אליטת המדיניות", מכנה קיובן את בעלי הפריבילגיה לקבוע עבור כלל הציבור את הכיוון החינוכי. הקבוצה מורכבת מקובעי מדיניות במישור האזורי והלאומי והיא נתמכת על ידי קואליציה משפיעה של מנהיגים עסקיים ואזרחיים. מה מנחה את פעולתה? מדוע מעדיפה אליטת המדיניות לפנות לציבור בשפה כה עמומה ונמנעת מהצגת העקרונות החברתיים והפוליטיים של רעיונותיהם? ומנין שאבו את ההשראה לרפורמת הלמידה המשמעותית?