משרד הביטחון הציג בפני ועדת גורן נתונים על התפלגותה של אוכלוסיית הזכאים לפי נסיבות פגיעתה ובנוגע לעלות התקציבית של הטיפול בה. על פי נתונים אלה, מרבית מטופלי האגף (67 אחוזים) לא נפגעו בפעילות מבצעית אלא ממחלות ותאונות, וחלקם בעוגה התקציבית גדול אף יותר (77 אחוזים).
לקריאת חלק א'- לך תוכיח שנפצעת במלחמה
במסמך עמדה שנשלח לוועדה ביום 11.2.10, ושנותר חסוי מעיני הציבור, מסר ראש האגף אז, קותי מור, נתונים אחרים. על פי מסמך העמדה, אוכלוסיית הנכים שבה מטפל האגף באופן ישיר (כ-55 אלף נכים), כוללת שלוש קבוצות עיקריות: שליש מפעילות מבצעית (מלחמות, מבצעים ואימונים), שליש ממחלה ושליש נפגעי תאונות דרכים. ממסמך העמדה נעלמו לפתע נכי תאונות עבודה ונכים אחרים. מבחינת ראש האגף, כולם נפגעו בתאונות דרכים.
מלה על "פעילות מבצעית". ובכן, אין הגדרה כזו. ועדת גורן ציינה, כי פניותיה לצה"ל ולאגף השיקום לפירוט הכלול בה, לא נענו. גם שר הביטחון אז, אהוד ברק, סירב להופיע ולהציג את עמדתו בפני הוועדה. אבל עולם כמנהגו. משרד הביטחון מספק נתונים לפי הגדרה עלומה. ועדת גורן, שאינה יודעת את פשרה, מסתמכת עליהם.
גם פילוחים אחרים שהומצאו לוועדה חסרי משמעות. לדוגמה, במחשבי אגף השיקום, נכויות מוסבות (נכויות שנוצרו בקשר ישיר לנכות המקורית) רשומות כמחלות, גם אם מקורן בחבלה מלחמתית.
האמת המרה התבררה ביולי 2014. במצגת לוועדת חוץ וביטחון של הכנסת, אישר אגף השיקום כי אין לו מושג על נסיבות נכותם של כמחצית מנכי צה"ל שבהם הוא מטפל באופן שוטף (כל מי שנפגע לפני 1984). סביר ששיעור הנכים שנפצע בפעילויות מלחמתיות ומבצעיות בשנים אלה (עצמאות, סיני, יום כיפור, לבנון) גבוה משמעותית, ועל פי הנתונים הידועים, שיעור הנכים שנפצעו בתאונות דרכים (כולל מבצעיות) אינו עולה על 6 אחוזים.
דו"ח של מרכז המידע של הכנסת סיפק נתונים נוספים. מרבית הנכים בדרגות נכות הנעות מ-20 ל-100 אחוזים נפגעו בשירות חובה (53 אחוזים) ובשירות מילואים (22 אחוזים), ורק מיעוטם בשירות קבע (16 אחוזים), במשטרה (7 אחוזים) ובסוגי שירות אחרים.
המלצות ועדת גורן עתידות להשפיע בעיקר על משרתי קבע ומשטרה. סביר שגם בקרב אלה, שיעור לא מבוטל נפגע בפעילות מבצעית או ביטחונית. ספק אם המלצות הוועדה היו משפיעות מהותית על היקף אוכלוסיית הזכאים הקיימת גם לו היו מוחלות מלכתחילה, וספק אם ישפיעו מהותית בעתיד. אלא שגם את זה לא טרחה ועדת גורן לבדוק.
למשרד הביטחון אין מושג גם בנוגע לפילוח עלויות הטיפול שעליהן דווח לוועדה
משרד הביטחון טען כי 67 אחוזים מהנכים המטופלים על ידיו נפגע בנסיבות שאינן מבצעיות. בשקף נוסף נטען כי עלויות הטיפול בנכים אלה מגיעות לשיעור של 77 אחוזים, גבוה יותר מחלקם באוכלוסייה, וכי חלק התקציב המגיע לנכי פעילות מבצעית מסתכם ב-23 אחוזים בלבד.
גם פילוח הוצאות התקציב לפי נסיבות הנכות משולל יסוד. מתשובות משרד הביטחון בעתירה לפי חוק חופש המידע שהגיש כותב שורות אלה הוברר, כי עד שנת 2004 היו הנתונים הכספיים של שני האגפים (נכים ומשפחות) מאוחדים ולא ניתן להפריד ביניהם על פי אוכלוסיית היעד, כי נתונים שהוצגו כ"מובהקים" הסתמכו על התפלגות האוכלוסייה ב-25 השנים האחרונות (שגויה, כאמור), אבל על נתוני הביצוע של שנת 2009 (בלבד).
על הכשלים בפילוח הנכים לפי נסיבות נכותם כבר נכתב לעיל. על הרעיון המופרך להשתמש בנתונים של שנה אחת בלבד כדי ללמוד על 25 השנים הקודמות, אין צורך להוסיף. ועוד לא תהינו, מה עם ההוצאות על נכים שהוכרו לפני 1984? ומה ניתן להסיק בכלל מפילוח ההוצאות בהתאם לנסיבות הנכות? ממתי הוצאות לטיפול רפואי, שיקום, תגמולי נצרך ואחרות, שהן אישיות בעיקרן, תלויות בנסיבות שבהן נגרמה נכות?
עוד התברר, כי משרד הביטחון הציג בפני ועדת גורן נתונים סותרים לאלה שהציג, בנוגע לאותם סעיפים תקציביים, בפני ועדת ח"כ חסון או בבית המשפט, וכי נעשה שימוש בנתוני שנת 2009 כדי לבסס את הטענה בדבר קצב הגידול בתקציב אגף השיקום. לא לחינם נבחרה שנה זו. משרד הביטחון הצהיר בתשובה לעתירה, כי בשל מעבר (בשנת 2008) בין שתי מערכות מחשוב, עוותו נתונים של כמה שנים (2007-2009), וכן כי הוצאות השייכות ל- 2008, נרשמו בשנת 2009 דווקא. כך הוצגה קפיצה משמעותית בעלויות השיקום בכלל, וברכב הרפואי בפרט.
אז לאן הולך הכסף?
משרד הביטחון מתייחס לתקציב אגפי השיקום כאל חלק אינטגרלי מתקציבו הרגיל, אף שמדובר בתקציבים צבועים ומפורטים המיועדים במסגרת חוק התקציב לטיפול בנכים ובמשפחות שכולות בלבד. במלים אחרות, הוא ניתן בידי משרד הביטחון בנאמנות בעבור הטיפול באוכלוסיות אלה.
אף על פי כן, משרד הביטחון עושה שימוש בתקציבי אגף השיקום גם שלא בהתאם למטרותיהם ולתכליתם. ראש האגף כבר אישר בוועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת (מארס 2006) כי תקציבים שנתיים של עשרות מיליוני שקלים המועברים ממשרד האוצר למשרד הביטחון והמיועדים לשיקום נכים, כלל אינם מגיעים לאגף.
תגיד תודה על התקציב שקיבלת, היתה התשובה שקיבל כשעלתה הסוגיה לדיון. בעניין אחר נדרשה התערבות בג"צ, כדי שישיב לנכים כ- 160 מיליון שקלים שקוזזו מתגמוליהם, שלא כדין, ובמקרה נוסף אישר המשרד כי הוציא מאות אלפי שקלים, שהתקבלו מקרן עיזבונות ושיועדו לטיפול בנפגעי ראש קשים, לרכישת ספרים לכבוד יום העצמאות ה-60 למדינת ישראל (למי ששואל, לא בעבור אותם נכים). ואלה רק המקרים הידועים.
בקשה לקבל דו"ח על השימושים שעושה משרד הביטחון בסעיפי תקציב השיקום שלא למטרותיהם, הניבה תשובה מזעזעת לא פחות. משרד הביטחון הודיע בתצהיר לבית המשפט, כי דו"ח כזה אינו קיים, וכי הפקתו תצריך 1,000 ימי עבודה, לכל שנת תקציב. מה ניתן אפוא ללמוד מהנתונים שהוצגו לוועדת גורן? כלום!
סוגיה אחרת שהזניקה את העלויות המדווחות קשורה למרוץ הבלתי נלאה להפריט את פעילויות אגף השיקום, כולל הטיפולים הרפואיים. לדוגמה, לאחר הפרטת הטיפול בהזמנות מלחי מרפא בים המלח, קפץ תקציב אגף השיקום בסעיף זה בעשרות מיליוני שקלים לשנה. את הקופון גזרו בדרך סוכנויות נסיעות, שזכו במכרזי האגף.
מההיבט הכלכלי, גם התרעומת על פיצוי חיילים, נכי תאונות דרכים ותאונות "אזרחיות" אחרות, תמוהה. רק בשנים האחרונות הסתכמו הכנסות משרד הביטחון מתביעות שיפוי נגד חברות הביטוח בכחצי מיליארד שקלים (לא כולל תביעות בבירור המסתכמות במאות מיליוני שקלים נוספים). משרד הביטחון אינו מציג הכנסות אלה כקיזוז מהוצאות השיקום, וכך מנפח עוד יותר את עלויות השיקום המדווחות.
העדר שקיפות והעדר בקרה תקציבית אמיתית מאפשרים אפוא למשרד הביטחון לעשות שימוש בכספים המיועדים לנכי צה"ל למטרות הזרות לתכליות התקציב שאושר. הצבת "חומות סיניות" בין תקציבי השיקום לתקציב הכללי של משרד הביטחון, ופרסומם בפומבי של נתוני הביצוע הכספיים של אגפי השיקום כמחויב ממילא על פי חוק, הם תנאים מקדמיים, הכרחיים ומינימליים לפני כל דיון בסוגיה.
עו"ד (ורו"ח) קובי זכאי הוא נכה צה"ל. זכאי אינו עוסק בייצוגם של נכי צה"ל או משפחות שכולות בהליכי הכרה מול משרד הביטחון