לפני שנים אמר לי מרואיין אתיופי: "מבחינתכם, פתאום הופיע מטוס מהשמים והעלה את יהודי אתיופיה לארץ ישראל. יום אחד הם לא היו פה ויום לאחר מכן הם היו". הוא צדק, כי זה הנרטיב – מדינת ישראל ששמה לה למטרה לקבץ אליה את כל יהודי העולם, פעלה ללא לאות והגיעה עד סודאן ועד אתיופיה כדי להעלות את יהודי אתיופיה המסכנים, מזי הרעב.
אלא שהמציאות היתה מורכבת הרבה יותר. ישראל לא שלחה את אנשיה "פתאום". היא החליטה להעלות את יהודי אתיופיה לאחר שנאבקו כעשרים שנה ולצדם יהודים אמריקאים, שהפעילו לחץ בלתי פוסק על ממשלת ישראל. והאתיופים לא היו מסכנים – הם נלחמו ללא לאות לשכנע את המדינה היהודית שגם הם יהודים ושגם ליהודים שחורים יש מקום בה.
מרגע הקמתה של מדינת ישראל ציפו יהודי אתיופיה (המכונים "ביתא ישראל") לתורם לעלות לארץ. בשנות החמישים הסוכנות היהודית משגרת שליחים לאתיופיה, שולחת ספרי תורה ומקימה שם בתי ספר לעברית. פעולות אלו עוררו תקווה מצד היהודים שם, שהנה הגיע זמנם לעלות לישראל. אך במקביל, כל הזמן נאמר לאנשי ביתא ישראל שיהדותם מוטלת בספק ולכן אין להם שום אפשרות לעלות לישראל.
היחס האמביוולנטי הזה יוצר בלבול אצל יהודי אתיופיה, ששואלים את אנשי הסוכנות היהודית: "מהי תכלית החינוך העברי שאתם מציעים לנו? אם מטרתו עלייה לישראל והשתלבות בעם ישראל – אנו מאוד מעוניינים בכך. אך אם זו אינה התכלית – והמדיניות של שגרירות ישראל באתיופיה כלפינו מעידה על כך – מהי מטרתכם?".
משנות החמישים ועד שנות השבעים, הנימוק העיקרי נגד העלאתם של ביתא ישראל הוא הספק ביהדותם. המוסדות הרשמיים באותה תקופה מציגים עמדה ולפיה ביתא ישראל אינם קרוביו האתנו-לאומיים של העם היהודי, ואין לו מחויבות כלפיהם.
שגריר ישראל באדיס אבבה כותב ב-1971 כי בעיית הפלאשים (יהודי אתיופיה) הכללית תיפתר על ידי התבוללות והתנונות תוך שניים שלושה דורות. בעייתנו היא שקיים גרעין קטן שהוא יהודי מבחינות רבות, הדורש תשומת לב מיוחדת. משוכנעני שיחד עם יונה (בוגלה. ממנהיגי יהדות אתיופיה) ניתן להתוות תוכנית פעולה מינימלית בכל הפרשה הזאת. תוכנית זאת לא תהיה מלווה צעקות ותשקיט את הרוחות בארץ. עוד לפני חמישים שנה עורר יעקב פייטלוביץ (מזרחן וחוקר ששהה בקרב יהודי אתיופיה מתחילת המאה העשרים, פעל רבות למענם ולמען חיזוק קשריהם עם העם היהודי ומדינת ישראל) תקוות שווא ועוד לפני חמש שנים הכשרנו מורים לעברית. ובכן, לא נוכל גם להתכחש לעבר הקרוב.
המסע לסודן, מתוך האתר של "ארגון אסירי ציון"
ב-1973 מכריע הרב עובדיה יוסף, הרב הספרדי הראשי לישראל, בדבר יהדותם של אנשי ביתא ישראל. לכאורה הכרעה זו פותחת את הדרך להחלתו של חוק השבות עליהם ועלייתם לישראל. אלא שהכרעתו של הרב לא מתקבלת באהדה רבה במשרד החוץ: ההחלטה עלולה "לעורר תקוות עלייה משיחיות בלב אלפי בני אדם פרימיטיביים, אנאלפביתים, חולים ומדוכאים, שלעולם לא נוכל לעמוד בהן", נכתב שם.
רק לאחר כשנה וחצי הוחל עליהם חוק השבות ונפתחה, באופן תיאורטי, הדרך לעלייתם. מיותר כמעט לציין כי לעומת המאמצים שנעשים בשנות השבעים להעלות את יהודי ברית המועצות, המאמצים להעלות את יהודי אתיופיה נדמים קלושים למדי.
במערכת החינוך ממשיכים ללמד על כמה התאמצה ישראל להביא אליה את יהודי אתיופיה. אין שום התייחסות למאבק של אותם יהודים להביא את ישראל להכיר בהם, קודם כל כקבוצת דיאספורה יהודית, ואחר כך לעשות מאמצים כנים להעלותם.
מעניין לראות גם שהתומכים בעליית יהודי אתיופיה ניסו "לשכנע" את המנהיגות הישראלית לקלוט אותם, משום שהם יהיו חיילים טובים ועובדי אדמה שיוכלו להחליף את הערבים (וכך לעודד את עבודת האדמה העברית ההולכת ומצטמצמת לאחר 67'). כמו במקרים דומים בעבר, היהודים הכהים יותר הם המיועדים לעבודות הפיזיות.
כשלושים שנה עברו מאז "מבצע משה" והרעות החולות שקדמו לו עדיין מרימות את ראשן. הגזענות שרואה בקבוצה זו קבוצה פרימיטיבית, חסרת תרבות, שבניה טובים כחיילים או עובדי אדמה בלבד, נמצאת פה גם היום. המדינה שגררה רגליים בהחלטה אם להעלות את הקבוצה הזאת, גוררת רגליה גם היום בניסיון לקלוט את אנשיה אל לב התרבות הישראלית.
לאורך שנים מושתק מאבקם של יהודי אתיופיה על זכותם לעלות לארץ. הנרטיב השגור חוזר על האמרה כי המדינה היהודית "תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי" וכי מדינת ישראל עשתה הכל כדי להביא אליה את יהודי אתיופיה. מאבקם של יהודי אתיופיה למען עלייה זו, מאבק שהוא חלק מהותי בהיסטוריה ובאתוס של קהילה זו, לא מדובר ולא מסופר (בשיח הישראלי מופיע רק שלב הדרך לסודן).
כאשר מוחקים היסטוריה של קהילה, מוחקים גם חלק מתרבותה. המסר הוא אחד – זו תרבות פרימיטיבית שאין לנו דבר ללמוד ממנה. זהו המסר שהועבר בשנות החמישים, בשנות השבעים וגם היום.
יהודי אתיופיה (בעזרתם יהודים אחרים בתפוצות) פתחו בכוח את שערי הכניסה למולדת. עכשיו הם פותחים בכוח את שערי הכניסה לשוק העבודה, לשכונות ה"טובות", לאקדמיה, לחברה. האם הותרנו להם ברירה?
ד"ר חן טננבאום-דומנוביץ היא דוקטור לחינוך. עבודת הדוקטורט שלה נכתבה באוניברסיטת בן-גוריון ועוסקת בשיח בין יהודי ארצות הברית לבין מדינת ישראל על העלאתם של יהודי אתיופיה