בראש השנה הבא עלינו לטובה נסב אל שולחן החג ונטבול תפוח בדבש, לשנה טובה ומתוקה. כדי לקיים מצוות אכילת תפוח בדבש נצבא כולנו על המרכולים ונרכוש צנצנות דבש לרוב. עם זאת, כמה מאתנו יחושו חוסר נוחות מסוים, לנוכח המחיר הגבוה של הדבש על המדפים.
תופעה מעניינת היא, שהמדפים בסופרמרקטים עמוסים לעייפה צנצנות דבש – כולן תוצרת ישראל; בעוד שמדפי הריבות, הקטשופ וממרחי השוקולד מציעים כולם מבחר נדיב של תוצרת מקומית וזרה, במגוון מחירים ואיכויות. מדוע אם כן נשללה מהצרכן הישראלי הזכות לבחור בין דבש ישראלי לדבש, נאמר, יווני או טורקי?
- מחאה בהפרטה: המילקי בשירות נתניהו/ פרופ' דני גוטוויין
- חקלאים, תפסיקו להסתובב עם פרצוף של מלפפון/ בר חפץ
- מונסנטו: חקלאות בשירות ההון-שלטון/ יוסי דורפמן
כמו במקרים דומים רבים שבהם מעורבת סחורה חקלאית, גם כאן אין מדובר באקט ציוני של קנייני רשתות המזון. על פי החוק, שר האוצר רשאי לקבוע מה יהיה שיעור המכס שיוטל על סחורה מיובאת. במסגרת סמכויותיו אלה קבע שר האוצר, כי כל קילו דבש מיובא יהיה חייב במכס בגובה 17.32 שקל לקילו דבש. כדי לסבר את האוזן אציין שקילו דבש נמכר לצרכן בכ-40-50 שקל.
במלים אחרות, צנצנת דבש מיובא במשקל קילו חייבת להיות זולה ב- 17.32 שקל לפחות – למעלה משליש – מצנצנת דבש בגודל דומה המיוצרת בישראל, כדי שיהיה לה סיכוי להתחרות בתוצרת המקומית. מכאן שמדובר בהפרש מחירים דרמטי גם במונחים יחסיים.
ואגב מחירים יחסיים, שר האוצר קבע הקלה – היה והדבש המיובא הוא זול עד כדי כך שהמכס הקבוע מביא למצב שבו שיעור המכס היחסי מהווה מאות אחוזים ממחיר הדבש המיובא, יש לגבות מכס בשיעור של לא יותר מ-255 אחוזים ממחיר הדבש המיובא. בעברית פשוטה: המכס מייקר את הדבש המיובא עד פי 3.5 ממחירו האמיתי בשער הכניסה לישראל.
זה המקום להבהיר את תפקידו של המכס בכלכלה הישראלית. במסגרת התקציב לשנת 2015, שאושר לפני כחודש בממשלה, ציין משרד האוצר כי מתוך סך גביית המסים, תחזית גביית המכס היא כ-3 מיליארד שקל בלבד – כ-2.2 אחוזים מסך המסים שייגבו. המכס מכונה בקרב אנשי מקצוע "מס לא-פיסקלי", כלומר מס שהיקפיו זניחים, ושהשפעתו על הכנסות המדינה קטנה. הסיבה לעצם קיומו של המכס היא, ברוב המקרים, הגנה על התעשייה הישראלית בדרך של ייקור התוצרת הזרה.
בעניין הדבש שנדון כאן, הכוונה היא שדבש זר, טעים וזול ככל שיהיה, ייובא ויימכר לישראל במחיר גבוה יותר באופן משמעותי ממחירו בחו"ל – גבוה עד כדי כך שייבואו לא יהיה כדאי. כך, גם אם דבוראי יווני, טורקי או אמריקאי יודע לייצר דבש באופן זול ויעיל יותר מאשר עמיתיו הישראלים, וגם אם ההפרש ביעילות הייצור גדול עד כדי כך שאף משתלם לייבא את הדבש לישראל, קובעת הממשלה שיש לייקר אוטומטית את הדבש בשער הכניסה לישראל כדי שמחירו לא ילחץ על הדבוראים הישראלים לייצר דבש יותר בזול. התוצאה פשוטה: הייבוא אינו כדאי, ולכן אינו מתקיים.
אם כן, נראה שעל הצרכן הישראלי להסתפק בתוצרת מקומית. אבל מה לגבי מבחר? יש כוורנים רבים בישראל, ואף שהם אינם חשופים לתחרות מצד יצרנים בחו"ל, הם בוודאי מתחרים ביניהם על לבו (ובלוטות הטעם) של צרכן הדבש הישראלי. ובכן, מתברר שגם כאן התערבה הממשלה כדי להסיר דאגה מלבם של דבוראי ישראל.
שר החקלאות קבע בצו משנת 1977 שייצור דבש ושיווקו הן פעולות שניתן לבצע על פי היתר בלבד. את הסמכות לתת היתרים נתן השר בידי חברה פרטית, "המועצה לייצור ולשיווק של דבש", הידועה בשם "מועצת הדבש". המועצה קובעת מי יוכל לייצר דבש, היכן יציב את כוורותיו, מה יהיה המחיר המומלץ לתשלום לכוורן בעבור דבש גולמי, מהו המחיר המומלץ לצרכן (ומכאן – מהו מרווח השיווק), מי רשאי לרכוש דבש גולמי מהכוורנים ולארוז אותו ומי רשאי לשווק אותו.
יתרה מכך, על מי שמוכר דבש להצטייד באישורים שהמשווק שממנו רכש את הדבש הוא בעל היתר. במלים אחרות, שוק הדבש בישראל הוא שוק מתוכנן מקצה ועד קצהו.
מבלי להטיל דופי במועצת הדבש או במי מעובדיה, מדובר בסוג הגרוע ביותר של הפרטה שאפשר להעלות על הדעת. הרי מטרתה העיקרית של הפרטה היא לתת בידי כוחות השוק את הסמכות לקבוע מה ייוצר, באיזו כמות, באיזה מחיר ובאיזה מגוון – והכל במטרה להביא לכך שהיצרנים היעילים ביותר, התחרותיים ביותר והאיכותיים ביותר יזכו בכספו של הצרכן כי יציעו לו את התמורה המרבית במחיר הנמוך ביותר.
כל זאת תחת ההנחה שפקיד, שר או נבחר ציבור, אינם יכולים להביא לתוצאה טובה יותר בעבור הצרכן באמצעות קביעת מחירים, מכסות, תנאים, רישיונות ומכסים. כאן בחרה המדינה להפריט את עצם הסמכות השלטונית לתת רישיונות, לקבוע תנאים ומכסות, ולהמליץ על מחירים, ולהפקידם בידי חברה פרטית. כך הממשלה נשארה ללא הסמכות, וגם ללא היתרונות הגלומים בפתיחת שוק לתחרות במגזר הפרטי.
לסיום אציין שמגדלי הדבורים ניצבים בפני אתגרים ייחודיים כגון צמצום שטחי המרעה לדבורים ומחסור עקבי בדבש, המצדיקים מידה מסוימת של תכנון מרכזי. אך הדבר אינו מפחית מכך שאנשי תעשיית הדבש נהנים ממגרש משחקים מוגן היטב שכללי המשחק שלו נקבעו אי שם בשנות ה-70: בלי יותר מדי מתחרים מקומיים חדשים, בלי תחרות ממדינות זרות שעשויות לייצר דבש טוב וזול יותר, עם קהל לקוחות שבוי ושרשרת אספקה מוסדרת.
את מחיר ההגנות שחקלאי הדבורים נהנים מהן נשלם אנחנו בסופרמרקט כשנקנה צנצנת דבש לכבוד ראש השנה.
שנה טובה ומתוקה.
תגובות
לדברי הרצל אבידור, מנכ"ל מועצת הדבש, "כיום בישראל פועלים כ-500 דבוראים, ו-100 מהם מייצרים כמעט את כל תפוקת הענף. שלושת המגדלים הגדולים הם קיבוץ יד מרדכי, קיבוץ עין חרוד וקיבוץ דן. נתח השוק של כל אחד מהם הוא כ-3.5 אחוזים.
"הכנסת מגדלים נוספים דווקא תקטין את התחרות: המצב הקיים ממצה את מלוא פוטנציאל ייצור הדבש מבחינת הצוף. משום שדבורים צורכות צוף גם לצורך קיומן ולא רק לצורך ייצור דבש, הגדלת מספר הדבורים בתא שטח מסוים תקטין את תפוקת הדבש.
"עמדת המועצה היא כי כבר כיום ישנו עודף דבוראים ואין מקום להוספת מגדלי דבורים נוספים, ועקב צמצום שטחי המרעה המועצה אף פועלת לצמצום מספר הכוורות. בנוסף המועצה מעודדת כניסה של דבוראים חדשים, אבל אך ורק כנגד פרישה של דבוראים קיימים כך שהדבר לא יביא לגידול במספר הכוורות.
"כמו כן, ישנם בשוק מספיק משווקים מורשים כדי ליצור תחרות מלאה ואין צורך במשווקים חדשים; עם זאת, משווק חדש שיתחייב לרכוש מכסה שנתית של כ-30 טונות מהדבוראים הישראלים ויעמוד ביתר דרישות המועצה, יקבל רישיון. במסגרת החקיקה החדשה, שנעצרה עקב הבחירות ומונחת על שולחן ועדת הכלכלה של הכנסת, תתבטל סמכות הרישוי הנתונה כיום למועצה. מחירי הדבש בישראל הם מחירים סבירים והוגנים בהשוואה למדינות המערב".
ממשרד החקלאות ופיתוח הכפר נמסר: "המשרד יזם בכנסת הקודמת את חוק הדבש החדש, לטובת גיבוש מדיניות חדשה בענף הדבש. הצעת החוק, אשר עברה בקריאה ראשונה בכנסת הקודמת והוחל עליה דין רציפות, מאמצת מדיניות חדשה שתאפשר את השבחת ענף הדבש תוך הפחתת העומס הביורוקרטי ועידוד כניסת דבוראים חדשים לענף. החוק צפוי להגביר את התחרות ולהביא להפחתת המחירים לצרכן מחד, ולספק את שירותי ההאבקה הנדרשים מאידך.
"עד היום הרגולציה בענף נעשתה על ידי מועצת הדבש, חברה פרטית שחברים בה נציגי הממשלה, הדבוראים, המשווקים והתנועות המיישבות. על פי הצעת החוק החדשה, סמכויות ההסדרה בענף, לרבות הקצאת ההיתרים להצבת כוורות במקרקעי ציבור יועברו למשרד החקלאות ופיתוח הכפר, ובכך ניתן יהיה למנוע את החשש לניגוד העניינים שבקיום רגולציה בענף על ידי גוף פרטי שאינו חלק מהמערכת השלטונית. בחוק גובשו עקרונות שוויוניים ושקופים שיאפשרו כניסת דבוראים חדשים לענף ובכך יגדילו את התחרות בו, וזאת תוך שמירה על עקרונות יסוד של חופש עיסוק ושוויון.
"בחוק נקבע כי במקרקעי ציבור, בהם מוצב הרוב המכריע של הכוורות, הצבת כוורות מאוכלסות תיעשה בהיתר מוועדת ההיתרים. מתן ההיתרים ייעשה באופן שוויוני, ובהתחשב בכושר הנשיאה של הצומח באזור לגביו מתבקש ההיתר.
"כמו כן יובאו בחשבון החשש לגרימת מטרד לציבור או השפעות סביבתיות משמעותיות עקב הצבת כוורות. החוק אף ישנה את המדיניות שהיתה נהוגה בענף הדבש עד כה להצבת כוורות על קרקע פרטית. בנוסף, החוק מעגן איסור הזנת דבורים בסוכר לסוגיו בכדי להבטיח שהדבש המופק מרעיית דבורים ומשווק לצרכן, יהיה דבש אמיתי שיוצר על ידי הדבורים מאגירת צוף מהצומח.
"חלוקת רישיונות לייבוא דבש נעשית בהתאם להסכמי הסחר של ישראל ונקבעת על ידי הגרלה, מכיוון שכמות הרישיונות מוגבלת והביקוש עולה על ההיצע. ההגרלה נועדה להגביר את התחרותיות בענף, ומאפשרת כניסת יזמים חדשים לענף. בפועל, לצערנו, חלק מהמכסות הניתנות למשווקים קטנים אינן מנוצלות בפועל".
ממשרד האוצר נמסר: "משרד החקלאות הגיש הצעת חוק בנוגע לשוק הדבש, המסדירה את כלל הפעילות בענף.במסגרת הצעת החוק נקבע, בין היתר, כי משרד החקלאות יהיה אחראי על הסדרת הענף. בנוגע למכס המוטל על הדבש, הרי שהנושא נמצא ביחד עם מכסים נוספים על מוצרים חקלאיים בבחינה על ידי משרד האוצר".