האולם המפואר כבר היה מלא באורחים מכובדים, הזמרת כבר חיממה את הגרון, והשף את מנות הגורמה. ואז כשעה לפני שהחל הטקס, הוא תם ולא נשלם. פוף. נגוז. ביום חמישי האחרון עסקת הענק וודסייד-לוויתן התפוצצה זמן קצר לפני שהיתה אמורה להיחתם. בדרך כלל בעסקי גז ואנרגיה, אין דרמות אפיות שמותירות בעלי חברות ניצבים המומים ומיותמים באולם מפואר מלא מוזמנים (וזמרת ושף שנהפכו לפתע למחוסרי תעסוקה). אבל זה מה שקרה השבוע והותיר את יצחק תשובה וחבריו ניצבים המומים במלון המלך דוד בירושלים, אל מול עסקת ענק שמתפוצצת להם בידיים.
זה סופו של הסיפור, בינתיים. תחילתו כזו: בקיץ 2013 אישרה המדינה לייצא גז שנקדח בחופי ישראל. אז החל משא ומתן אינטנסיבי בין אנשיו של תשובה לבין תאגיד אנרגיה אוסטרלי גדול: וודסייד. המטרה של וודסייד היתה: להיכנס כחברה שותפה במאגר הגז לוויתן לצורך ייצוא מאסיבי של גז למדינות המזרח הרחוק.
אז בחודשים האחרונים, ובפרט בשבועות האחרונים, החלו בכירי וודסייד להסתובב במסדרונות הממשל הישראלי. הם נפגשו עם ראש הממשלה, עם בכירי משרדו, עם בכירי משרד האנרגיה, עם בכירי רשות המסים. וודסייד לא רצו להיכנס לעסקה שבה הם משקיעים 9.5 מיליארד שקלים מבלי לוודא שהתנאים הרגולטוריים יסתדרו על פי רצונם. וכך כבמטה קסם, מרגע שהודיעה החברה האוסטרלית על תאריך הדד-ליין לסגירת העסקה, החלו אצים רצים פקידי השירות הציבורי, כדי לתפור את כל התנאים של מאגר הגז לוויתן – השייך לכולנו, לך ולי – לשביעות רצונה של הוד מעלתה: וודסייד האוסטרלית.
וכך, ממש שעות לפני טקס החתימה המפואר על עסקת הענק, החלו בזה אחר זה להגיע כל הניירות והמסמכים הרשמיים אשר אמורים להניח את דעתה של וודסייד:
1. הממונה על ההגבלים העסקיים החליט לתת הכשר חוקי למונופול הגז של תשובה. קבלו מונופול השולט ב- 90 אחוזים מאספקת הגז, ללא כל פיקוח על המחיר, ללא אף מגבלה. המונופול הונצח. גזל מספר 1.
2. הממונה על הנפט במשרד האנרגיה פירסם את שטר החזקה למאגר לוויתן. מסמך זה למעשה מסדיר את החזקה של תשובה וחבריו במאגר למשך 30 השנים הבאות. החלק שאולי הכי מטריד בחלק הזה בעסקה הוא שבכלי התקשורת פורסם שחברות הגז מרוצות משטר החזקה. הן מרוצות. נדמה לי שאם ברוני הגז מרוצים משטר החזקה, אנחנו צריכים להתחיל לדאוג. ובאמת, עיון במסמך הזה מגלה כמה סעיפים שמשמעותם היא העברת הבעלות של הגז, שלך ושלי, מידי אזרחי ישראל – לידי הטייקונים. ואם עד כה לשר הממונה היתה סמכות להפנות גז לשימוש מקומי בעת הצורך, כעת זה תלוי בטוב לבם של הטייקונים, בהתחייבויות שלהם ובסירובים שלהם. גזל מספר 2.
3. בינתיים ברשות המסים שתחת שרביטו של שר האוצר, עמלו על מודל מיסוי לייצוא הגז, ועד הרגע האחרון נמשך המשא ומתן עם וודסייד. אולם הצדדים לא הגיעו להסכמות בכל הסעיפים, וכך ברגע האחרון בוטלה החגיגה ביום חמישי, והחתימה על עסקת וודסייד-לוויתן נדחתה למועד בלתי ידוע, ובלי צפי ודאי למועד החתימה.
בואו נציץ לרגע על סיפור מודל המיסוי של ייצוא הגז, זה שהפיל בינתיים את העסקה. ראשית, את המודל גיבש צוות של משרד האוצר, ללא שקיפות מול הציבור או אפשרות להעלות התנגדויות. שנית, המשא ומתן נתקע בשל חוסר הסכמה בין האוצר לבין וודסייד על שיעור התשואה המובטחת שתהיה לחברה תחת מודל המיסוי המתגבש. האם אתם אי פעם קיבלתם תשואה מובטחת ממישהו? בוודאי שלא. שלישית, ראו כמה כיף להיות טייקון: יש לך כניסה חופשית למשרדו של האחראי על המסים, להתדיין אתו באופן אישי על גובה המס שיושת עליך. חיים יפים.
רביעית, האם זה הגיוני שמודל מיסוי כולל לייצוא גז של מדינה שלמה, יגובש ספציפית במשא ומתן מול חברה זרה אחת – לפני תנאיה שלה? חמישית, מודל המיסוי המתגבש אינו לוקח בחשבון את העלות של הוויתור על משאב הטבע שלנו. העובדה שאנחנו מייצאים גז, עולה לנו כסף. והמיסוי אמור להחזיר את הכסף הזה. אבל כשנותנים הטבות מס לחברות זרות – לאזרחים נשארים פירורים. והנה אנחנו בגזל מספר 3.
דימוי: ליוי וינטר
אל מול כל הגזל והביזה הללו הפגינו עשרות פעילים חברתיים לפני ביתו של שר התשתיות הלאומיות והאנרגיה סילבן שלום, ערב החתימה על העסקה, בקריאה לעצור אותה. לאחר היוודע דבר ביטול החתימה, החלו עשרות ומאות אזרחים לכתוב לשר האוצר בדף הפייסבוק שלו – שיעצור את עסקת וודסייד. שכן וודסייד אינה מועילה לאזרחי ישראל בדבר, נהפוך הוא. לפיד הגיב עד כה בלקוניות.
בינתיים גם האוסטרלים בלחץ. הם לא אהבו את קבלת הפנים כאן בישראל, שבה הם כונו שודדי משאבי טבע. ברשת הוקם דף הקורא לוודסייד לעזוב את ישראל, וגם בדף החברה הרשמי בפייסבוק אזרחים פנו לחברה בקריאות להניח לגז הישראלי. ההתנגדות הישראלית הגיעה גם לתקשורת האוסטרלית.
*
עד כה הפרק האחרון בסאגת גזל הגז. הפרק הזה יעצב את פני הכלכלה והחברה הישראלית לפחות למשך שלושת העשורים הבאים, שבהם תשובה יחזיק באישור בגז של כולנו. אך סיפור הגז הטבעי בישראל עמוק יותר, ומסמן את הכיוון שאליו הולכת החברה הישראלית: זהו סיפור קלאסי של שלטון המשרת את ההון, תוך הפקרת ההגנה על האינטרסים של הציבור. זה עוד סיפור על טייקונים המבקשים להתעשר על חשבון הציבור, רק שהפעם מדובר במאות-מליארדי שקלים.
חשוב שוב לנתץ מיתוס שחברות הגז מנסות להנחיל כאן: הגז שייך לאזרחי ישראל, לך ולי, על פי חוק. הזכיינים מורשים לקדוח, להפיק גז, למכור ולהרוויח, אולם הבעלות על הגז היא בידי אזרחי ישראל. אומרים על יצחק תשובה שהוא חיפש, שהוא השקיע, שהוא מצא. אבל תשובה נכנס לעסק לאחר שהגז כבר נמצא. הוא נכנס "על בטוח", כשהיה ידוע שכבר יש גז. את הרשיונות לקידוחים הוא קיבל מהמדינה במתנה. בתחילה המדינה אפילו העניקה לו יותר רשיונות מהמותר בחוק, עד כדי כך המדינה שלנו נדיבה כלפיו (תשובה החזיר מאוחר יותר חלק מאותם רשיונות). תוך כדי נכנסה והצטרפה אליו חברת האנרגיה האמריקאית נובל אנרג'י. חלק מהקידוחים אמנם התגלו כיבשים. אבל את הכסף למימון הקידוחים האלה, לקח תשובה מכספי הפנסיות שלנו, שלך ושלי, המושקעים בחברות שבבעלותו.
ב- 2008 נולד במזל טוב מונופול חדש במדינת ישראל. באותה שנה נכנסו תשובה ונובל אנרג'י למאגר הגז לוויתן, וזאת במקביל לקידוח במאגר הגז תמר. וכך, למרות האחזקה הצולבת ולמרות העבירה לכאורה על חוק ההגבלים העסקיים בחשד ליצירת מונופול עתידי באספקת הגז למשק, אף אחד מהרגולטורים לא עצר את העסקה. זה הרגע לומר שיצירת מונופול הינה עבירה פלילית שדינה מאסר בפועל.
אז למה אף אחד משומרי הסף שלנו לא עצר את העסקה שהביאה להולדת המונופול? על זה אפשר ללמוד מדה מרקר שפרסמו על קשריה של הממונה על ההגבלים העסקיים אז, רונית קן, עם תשובה. היום רונית קן משמשת דירקטורית בחברת הגז רציו, אחת השותפות במאגר לוויתן, ש"שכחה" בזמנו לפנות לרונית קן להסדיר את העסקה. וכך היתה הממונה על ההגבלים לממונה על השיכחה. גזל מספר 4.
המשמעות של יצירת המונופול היא אדירה. כבר עכשיו מוכר תשובה יחידת אנרגיה לחברת החשמל במחיר הגבוה ב-400 אחוזים מהעלות של הפקת אותה יחידת אנרגיה. זה אומר חשבונות חשמל מופקעים, זה אומר שאנחנו, אתם ואני, משלמים ישירות לכיס של תשובה מיליארדי שקלים בשנה בונוס, וזאת מעבר לרווחיות הסבירה המגיעה לו. לזה קוראים עשיר המתעשר על חשבון חלשים. גזל מספר 5.
אבל הגזל לא מסתכם בזה. בקיץ 2013 ניהלו ארגונים אזרחיים ופעילים חברתיים מאבק נחוש ועיקש נגד כוונת הממשלה לייצא חלק ניכר מהגז של ישראל. אחד הטיעונים המרכזיים עסק ביום שבו ייגמר הגז: ייצוא הגז בשיעור שעליו המליצה ועדת צמח לבחינת מדיניות הממשלה בנושא משק הגז הטבעי (53 אחוזים) יביא לאובדן של 600 מיליארדי שקלים לציבור הישראלי, וזאת בשל הצורך לייבא דלקים חליפיים, שיקרים יותר מהגז. חשוב לציין גם שלו ייצוא הגז היה נעצר, הציבור הישראלי היה מרוויח עצמאות אנרגטית, יוקר מחייה מופחת לשנים ארוכות ואף בריאות טובה יותר.
אבל את הממשלה זה לא עניין. כי תשובה וחבריו לא באו להפיק גז לטובת אזרחי ישראל. הם כאן בשביל הבוחטות. את הממשלה גם לא עניין דו"ח פנימי שהוכן באוצר על ידי הכלכלן הראשי, ולפיו ייצוא הגז אינו כדאי כלכלית לישראל. הדו"ח נגנז ונקבר. מה לא עושים למען חברים שהם גם טייקונים.
אז בהליך לא שקוף – ללא דיון ציבורי בכנסת או חקיקה – העבירה הממשלה החלטה המאשרת ייצוא בשיעור של עד 40 אחוזים במקום ה-53 אחוזים שתוכננו. היה בכך הישג ניכר למאבק האזרחי ורווח של 100 מיליארדי שקלים לציבור הישראלי, אולם המטרה המלאה לא הושגה. עדיין התקבל אישור לייצא 40 אחוזים מהגז. גזל מספר 6.
כמובן שלפני ההחלטה נפגשו ברוני הגז עם אנשי השלטון הישראלי בסדרה של פגישות הון-שלטון. כשחושבים על הפגישות האלה, אולי כדאי להזכיר שבעבר סיפר השר יובל שטייניץ כיצד חברות הגז לחצו עליו ואף איימו לחסלו פוליטית בתקופת ועדת ששינסקי שדנה במיסוי הגז.
טיעוני הפוליטיקאים אגב בעד ייצוא הגז עסקו בצורך למנוע בריחת משקיעים, ובאיומי היזמים שלא לפתח את מאגר הגז לוויתן. אלה אותם טיעונים שנשמעו בתקופת ועדת ששינסקי שהחליטה להטיל מיסוי של בין 60-50 אחוזים על רווחי היתר של הגז. ונחשו מי לא ברחו, נכון המשקיעים. ומאגר הגז לוויתן? הוא מוחזק כבן ערובה בידי חברות הגז, אשר מנופפות בכך שלא יפתחו אותו בכל פעם שעולה מהלך רגולטורי שינסה אולי להצר את צעדיהן. כך חטפו לנו את מאגר לוויתן. גזל מספר 7.
המהלך התקין היחידי שראוי שיקרה עכשיו בנושא הגז בישראל הוא בדיקה מעמיקה של הפשעים הכלכליים והגזל המתמשך שמתבצע כאן. וזה אומר: ועדת חקירה פרלמנטרית. במקום לבכות אחר כך איך נמכרו נכסי המדינה בעבור נזיד עדשים, הגיע הזמן שאזרחי ישראל יוכלו לעצור את השוד עוד בזמן שהוא קורה.
כי מאבק הגז מודל 2014, שמתנהל כעת צריך לעצור את אם כל השקשוקות: השקשוקה שמאיימת לקחת מאזרחי ישראל, ממך וממני, חצי טריליון שקל (פי 1.5 מהתקציב השנתי של המדינה); השקשוקה שמנציחה כאן מונופול דורסני וחמדן שיעלה את יוקר המחייה לגבהים; השקשוקה שמעבירה את הבעלות על מקור האנרגיה שלנו לידי הטייקונים; השקשוקה שמנצלת את האזרחים הקורסים ממילא, אותך ואותי, לטובת רווחיהם של כמה אנשים עשירים ממילא.
אורלי בר-לב היא בלוגרית ופעילה חברתית, פעילה במאבק הגז, ועיתונאית לשעבר ב"קול ישראל" ו"הארץ"