שנתיים עברו מסיום "צוק איתן" וצריך להגיד בכנות שנכשלנו.
לא ממשלת ישראל נכשלה, היא דווקא די הצליחה. קל להגיע להישגים כשהמטרה היא לשרוד, להעביר איכשהו עוד חודש של שקט, להגיע לבחירות בלי מלחמה נוספת – ואחרינו המבול. על הדרך אפשר לקשקש על מנהרות, מחסומים, טורקים, ומידי פעם לשחק משחקי "למי יש יותר גדול" מול החמאס.
- בזמן שהזרקורים הופנו לשדה הקרב, האלימות המינית פרצה במלוא אכזריותה בעורף
- האמת קבורה מתחת להריסות עזה
- ירינו עד שהירי הפך לשגרתי, משעמם ואקראי
גם התקשורת עמדה ביעדיה: ידוע לכל שעזה זה לא סקסי, עוטף עזה זה רחוק, אנשים לא רוצים לדעת ולא רוצים להבין – עד שיש מלחמה. מלחמה זה לא רע לתפוצה/רייטינג/טראפיק, וגם בפעם הבאה נוכל להתאחד שוב סביב המקלט/מחשב, להגיד "שקט, יורים", לעשות גל פתוח שלא נגמר ולביים קולקטיביזם מזוייף לבוש מדים.
הצבא אולי נכשל קצת. בכל זאת הוא יצא לא טוב. אבל מאז יש רמטכ"ל חדש, ויש טכנולוגיית מנהרות, אז מה אם כמה תושבים שם על קצה המדבר לא מאמינים יותר לאף מילה שהצבא מוסר? מכה קטנה בכנף.
מי באמת נכשל?
אנחנו, תושבי הנגב המערבי, או לפחות חלק מאיתנו שבאמת מאמין שזאת לא גזרת גורל, שלא חייבים להתפנות מהבית פעם בשנתיים, שמבין שיש קשר ישיר והדוק בין מה שקורה בעזה לבין מה שקורה אצלנו. שרוצה את המילה שכולם מתביישים להגיד, אז עוטפים ומכבסים אותה בכל מיני מילים כמו 'שקט', 'הסדר', 'הסדרה', 'פיתרון' או כל מילה אחרת שלא אומרת כלום, במקום להגיד את המילה הזו שיצאה מהלקסיקון של ארץ ישראל: אנחנו רוצים שלום. פשוט לחיות בשלום עם השכנים שלנו. אולי זה קשה, ואולי אפילו בלתי אפשרי, אבל פשוט לא מוסרי לא להפוך כל אבן בניסיון להשיג את השלום הזה. ולא הפכנו.
אנחנו נכשלנו בלהציב את הדרישה הזו על סדר היום בישראל. לא צעקנו מספיק, כי פחדנו, התביישנו, ובעיקר רק רצינו לחזור לחיים רגילים. אפילו אם לזמן קצר, אפילו כשאנחנו יודעים שאת הסיבוב הבא רואים אצלנו מהמרפסת. לא הצלחנו לגרום לאנשים כאן להאמין שאפשר לשנות את המדיניות, ונכשלנו בלהסביר לכם כמה זה חשוב. זה היה חשוב לסולידריות, זה מאבק שהיה אפשר לנצח בו, היינו יכולים לעשות שוב "עזה תחילה". אבל לא הצלחנו להוציא אנשים לרחוב, ולא שגרמנו לכם לדבר על זה בכל מקום, כל היום. השגנו אמפתיה, הרבה אמפתיה – אבל עם אמפתיה לא משנים את העולם.
מטע אבוקדו עולה באש כתוצה מנפילת פצמ"ר, קיץ 2014. צילום: ארנון אבני
ונכשל מחנה פוליטי שלם וגדול שאני שייך אליו, שלא הצליח לייצר שום אלטרנטיבה, שום אמירה ערכית על מה שמתנהל בעזה כבר 11 שנה. שום ניסיון להסביר לציבור שיש כאן כישלון אחד גדול ומתמשך. הפחד להגיד את הברור לכל – שבסוף אין פתרון לעזה בלי פתרון בגדה. שהמשוואה זה שדרות מול בית אל. שהרג חסר הבחנה רק מדרדר את מצבנו בעולם ומחזק גורמים כמו ה-BDS. שיש אלטרנטיבות לסגר על עזה. במקום זה רצים לבחירות בלי להזכיר שהיתה מלחמה בקיץ ומדברים שוב על הזקנה במסדרון. מחנה שפחד לנצח, שהעדיף להתכנס לתוך המוכר והנעים, במקום לשלוף קוצים. מלחמת עזה של קיץ 2014 היתה הבטן הרכה של נתניהו ואנחנו לא עשינו כלום.
אז כרגע יושבים ומחכים לסבב הבא, שברור שיהיה עוד פחות נעים ויותר קטלני מ"צוק איתן". אני יודע רק שבפעם הבאה שזה יתחיל אני לא אחכה חודשיים וגם לא שבועיים. אם בכל מקרה הילדים לא יהיו בבית – הכביש מול הבית ברחוב בלפור בירושלים הוא לא מקום כזה רע. תבואו?