הדיון הפוליטי בשנתיים האחרונות נסוב על השאלה מהן האפשרויות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לפי הזרם המרכזי בדיון זה, פתרון שתי המדינות הוא האפשרי והראוי לסכסוך. מנגד יש מיעוט, המבקש להסתכל על הפתרונות ממעוף הציפור ולטווח ארוך, וטוען כי אין סיכוי אמיתי לפתרון שתי המדינות. מדובר במתכון להמשך הסכסוך, ולמעשה הפתרון היחיד לסיום אמיתי של הסכסוך הוא הקמת מדינה דמוקרטית אחת בין הירדן לים.
כך או כך, נדמה שעם נצחונו של נתניהו בבחירות האחרונות ננעץ המסמר האחרון בארון המתים של פתרון שתי המדינות. לאחר מכן השתנו פני הדברים, והדיון שצבר תאוצה החל להתמקד בשתי סוגיות אחרות: מה יהיה התוכן וההרכב של המדינה בפתרון המדינה האחת, ומהם הסיכויים והכלים שיוכלו לקדם פתרון זה?
גם אם הדיון על המדינה האחת והרכבה נעשה לעתים בחדרי חדרים, חייבים להודות שהפתרון הזה הפך לציר מרכזי בקרב חוגים מסוימים. מי שמשתתף בדיונים מבין שהנושא מורכב, ובשל מורכבות הדברים יש לעתים רצון שלא להתעמק בפרטים ולא לשאול מדוע נכשל פתרון שתי המדינות.
- יומן של נערה מאיים על מדינת ישראל- יואל הרצברג
- שלום של אליטות, על חשבון הפריפריה- אבי דבוש
- בשכונת הארגזים לכל אחד אמת משלו- צפריר בשן
לדעתי יש לומר את האמת כפי שהיא. כישלון שתי המדינות לא נבע מחוסר רצון או מחוסר הבנה, אלא מעצם ההיגיון הפוליטי שממנו נוצר. הצדדים נכשלו ביצירת הסכם שתי המדינות משום שהוא בנוי על יחסי כוח מוגדרים, שלא אפשרו קידומו של צדק אמיתי. מכאן חולשתו של ההסכם שהיה יכול להיחתם, שכן כל שינוי עתידי ביחסי הכוח היה מפוצץ את ההסכם ואת המדינות הנפרדות שהיו מוקמות במסגרתו.
פתרון המדינה האחת מוזכר לאחרונה יותר ויותר, אבל עדיין אינו קיים כאלטרנטיבה שבהישג יד. הדרך לפתרון זה ארוכה ומסובכת, אולי אפילו יותר מהדרך לפתרון שתי המדינות או להודאה בכישלונו.
גם אם שני הצדדים יחליטו לנסות ולקדם "מדינה אחת", הם עלולים להיכשל בניסיונם לגבש קונספט למדינה זו, שכן הם באים מנקודות מבט שונות בתכלית. כך למשל כיצד נוכל לקדם פתרון של מדינה אחת, אם נביא בחשבון את המחשבה הציונית והגזענות שבה, העומדים כחומת הפרדה בין יהודים לערבים ולא כגשר מחבר?
גם אם נצליח למצוא אנשים המאמינים בפתרון המדינה האחת בשני הצדדים, כיצד יצליחו להגשים אותה בזמן שמים רבים כל כך זורמים בנהר השנאה, בזמן שקורבנות רבים כל כך נופלים ומלחמות רבות כל כך מתחוללות?
מצב זה מציב אותנו בפני פרדוקס: מצד אחד אפשרות מימושו של פתרון שתי המדינות ירדה מן הפרק. מצד שני אפשרות קידומה של מדינה אחת היא חלום הרחוק מהמציאות. אל מול המבוי הסתום הזה, חובה עלינו לחשוב בצורה יצירתית. עלינו לחשוב מחוץ לקופסה, כדי למצוא מוצא מסכסוך הדמים הבלתי נגמר ולהציל אותנו מהסיזיפיות של הסכסוך. עלינו למצוא דרך המבוססת על אמון, המשאירה את הדרך פתוחה – לא לאסון ולפיצוץ עתידי, אלא לשיפור ופיתוח של שני העמים.
***
האם מוצא מעין זה קיים כלל? בהחלט כן. יש לכך שלוש סיבות עיקריות. ראשית, אין סכסוך שהוא נצחי וחסר פתרון. בין פתרון שתי המדינות לפתרון המדינה האחת, ישנו עדיין מרחב שניתן וצריך לתמרן בתוכו באופן יצירתי.
שנית, נעשו ניסיונות צבאיים וביטחוניים לפתרון הסכסוך. ואולם, הם לא הובילו לפריצת דרך. עלינו להכיר בכך שהדרך לפתרון הסכסוך לא תעבור דרך מלחמות וגם לא דרך מחשבה צבאית.
שלישית, יש להכיר בכך שהאפשרות לבטל ולמחוק את קיומו של האחר כבר לא קיימת. היא לא קיימת מבחינה פרקטית ומוסרית. שישה מיליון פלסטינים חיים במולדת לצד שישה מיליון יהודים. אין אדם בר דעת שיכול להעלות על דעתו שמחיקתם של שישה מיליון תושבים מהארץ אפשרית או הגיונית.
עלינו לתור אחר פתרון שונה וייחודי, שיהיה כורח המציאות, ושיוכל להתמודד אתה. עלינו לדבר בכנות על היסודות שעליהם ייבנה פתרון כזה ועל ההיגיון הפנימי שממנו ינבע.
ראשית, עלינו להחליף תקליט – לאתגר את הקונספציות הפוליטיות שעליהן הושתתו הפתרונות הקודמים, להעז לצאת לדרך חדשה. פתרון שתי המדינות מתקיים מכורח הפילוסופיה הפוליטית הישנה של יחסי כוח ברורים וקבועים. יחסי הכוח הללו קבעו את תנאי הפתרון, את גבולות הפתרון ואת האופק הפוליטי שלו. פתרון שתי המדינות הושתת על יחסי הכוח הברורים הללו, ולפיכך הוא פתרון שלא נובע מצדק. אין בו צדק והוא לא יביא לצדק, אפילו לא יחסי.
פתרון המבוסס על יחסי הכוחות אינו קבוע ובר-קיימא. הוא פתרון רעוע, שכן לנצח הצד המקופח ישאף לפעול נגדו וירצה להכשיל אותו ולהביא לפתרון צודק יותר. זהו מעגל חוסר היציבות של פתרון שנובע מתוך יחסי כוח בלתי שוויוניים, ומוליד פתרונות שמערערים על עצם היכולת למצוא הפתרון.
שנית, עלינו להודות שפתרון שתי המדינות התקיים מכורח היגיון קלוקל של "שותפות בהפסד". על פי ההיגיון הזה, ששני הצדדים קיבלו, מרגע החתימה על ההסכם, שני הצדדים יצטרכו להתחלק בהפסדים.
חלוקת הארץ, העומדת בלב פתרון שתי המדינות, גורמת לכל צד להרגיש את החוסר, את ההפסד שבחתימת ההסכם. ואולם, אם בדיונים ומחשבה על פתרון הסכסוך נצליח לייצר בעבור הצדדים אופק, אם נצליח לקדם את ההיגיון לפיו כל הארץ היא מולדת – הרי שנצליח לעבור מהיגיון של "שותפות הפסד" לכזה של שותפות ברווח.
במקרה שכזה, הסכם השלום לא ייקח מכל צד משהו – פיסת אדמה, זכויות או חופש – אלא דווקא יוסיף וישלים. היצירתיות שאנו קוראים לה אגב קידומו של פתרון זה לא תרחיק אותנו מקרקע המציאות: היא תאפשר לנו להסתכל על נקודות המחלוקת הבסיסיות ביותר בסכסוך, היא תאפשר גם להתחשב בדרך שבה כל צד רואה את ההיסטוריה של הארץ, ובדרך שבה כל צד רואה בארץ – מולדת. דרך זו תאפשר גם רווח משותף, השלמה, אפשרות ליהנות מכל אבן בארץ, ומכל גיא ועמק, ומיכולת לפתח את הארץ הקדושה לשני הצדדים, לשני הנראטיבים.
שלישית, יציבות אמיתית תושג אם יובטח האינטרס של שני הצדדים לשמור על ביטחונם ההדדי. הביטחון הישראלי לא יכול להיות מושג על חשבון או במנותק מהביטחון של העם הפלסטיני, ומהחירות שדורש העם הפלסטיני. עובדה זו הוכחה בכל שנות הסכסוך, שכן העליונות הישראלית הצבאית לא הביאה ביטחון או יציבות לתושביה.
כדי שישראל תוכל להבטיח את ביטחונה, עליה לתת לפלסטינים את הצדק שהם דורשים. כל עוד נמשכים הכיבוש והדיכוי, לא יהיה ביטחון לישראל ולפלסטינים. כל עוד יימשכו הכיבוש והדיכוי, ישראל יכולה לשכוח מהביטחון שהיא דורשת לאזרחיה, שכן הדבר האחרון שהפלסטינים ירצו לעודד הוא יציבות וביטחון לכובש.
רביעית, יש להכיר בכך שבשלום יש הדדיות של אינטרסים. אין שלום שבו צד אחד רק לוקח ולא נותן, ואין שלום שבו רק צד אחד מוותר. אין שלום שמעניק חירות לצד אחד, אך לא מעניק אותה לצד האחר, ואין שלום שמבקש לעגן רק זכויות של צד אחד ומתעלם מהזכויות של הצד האחר. אין שלום שמבקש להאיר רק את עתידו של אחד הצדדים, או את צרכיו של צד אחד בלבד.
אם יספרו לכם על "שלום" כזה, המתקיים מתוקף כפייה של תנאים של צד אחד על צד אחר, או לאחר כיפוף ידיים, הרי אין זו אמת. אין מדובר בשלום אלא באשליה זולה. מצב של כפייה וכיפוף ידיים יכול לתאר הסכמי כניעה, לא הסכם שלום.
ארבע הנקודות הללו אינן תנאים או עקרונות לשלום, אלא תבניות חשיבה כלליות שעשויות להוביל לשלום אמת, לשלום שיש לו אופק. הן יוכלו להביא לשלום שאינו מתעלם ממשבר האמון בין הצדדים, אלא מבקש להתמודד אתו ולצאת ממנו לדרך חדשה תוך הנחת אבני יסוד לאמון אמיתי.
תבניות חשיבה אלו קריטיות. הסכם שלום שלא בנוי עליהן, אלא על יחסים של חוסר אמון – יחסים שעומדים בבסיס התוכנית לחלק הארץ לשתי מדינות נפרדות – יהיה בבחינת מתכון למלחמה הבאה. בבסיס ההפרדה לשתי מדינות ישנו חוסר הלימה ברור בין הצד הישראלי לפלסטיני.
בפתרון הזה, כל הגבולות של שתי המדינות יהיו תחת שליטה ישראלית, כל המעברים בפיקוח ישראלי בלעדי, לישראל יהיה צבא בעוד המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת מנשק, נקודות גיאוגרפיות-אסטרטגיות יישלטו על ידי ישראל, ועוד סעיפים ותתי-סעיפים שיכשירו את הקרקע למלחמה הבאה.
הסכם שמוּנַע מרצון ליצור פער בין עליונוּת לנחיתות אינו הסכם שלום. הסכם שמבקש לכפות תנאים לא הוגנים על אחד הצדדים ועונה לאינטרסים של צד אחד בלבד – לעולם לא יביא שלום. מצב בלתי הוגן זה יוכל אולי להביא להפסקת אש זמנית, אבל היא תסתיים בטרגדיה נוספת, במלחמות נוספות, בהרס ובקורבנות. אין מדובר כאן בתחזית או בנבואת זעם אלא במסקנה לוגית – הסכם שלום שלא מבוסס על שלום יביא בהכרח למלחמה.
ציור של האמן באנקסי על קיר ההפרדה באזור בית לחם. צילום: מרקוס אורטנר. מתפרסם לפי רישיון CC BY-SA 2.5 דרך Wikimedia Commons.
השאלה החשובה יותר שעלינו להתמודד אתה היא איזה פתרון של שלום יוכל להביא בחשבון את הליקויים הטמונים בפתרון שתי המדינות, ואת העובדה שפתרון המדינה האחת הוא בגדר חלום. כיצד ניתן ליצור פתרון שיצליח לעקוף את המכשולים שהוזכרו כאן ולהביא לשלום אמת? האם ישנה נוסחת קסם? האם יש פתרון שיגרום לשני הצדדים לחוש ביטחון ושביעות רצון?
אלו שאלות חשובות שלא ניתן לענות עליהן לפי סעיפים, אלא על סמך עקרונות שעליהם יתבסס כל פתרון ארוך טווח, יציב ובר-קיימא. פתרון כזה חייב להיות יצירתי. הוא חייב לקחת משני העולמות – זה של המדינה האחת וזה של שתי המדינות – כדי להיות יציב ובטוח. להלן עקרונותיו העיקריים:
· פתרון זה יכלול הקמתן של שתי מדינות, עצמאיות וריבוניות, בגבולות 4 ביוני 1967, ללא תיקוני גבול. מנגד, הגבול בין שתי המדינות, והמעבר ביניהן, יהיה פתוח. תושבי שני העמים בשתי המדינות ייהנו מחופש תנועה, מהחופש לקבוע את ביתם בכל מקום במולדת, ומהחופש לעבוד בכל מקום בארץ.
· האזרחים הערבים החיים היום בישראל (הפלסטינים אזרחי ישראל) ימשיכו ליהנות מכל זכויות האזרח בישראל, במקביל להפסקת החקיקה המפלה נגדם. פליטים פלסטינים, החיים היום בגולה, מחוץ למולדת, יוכלו לקבל אזרחות פלסטינית ולשוב אל המדינה הפלסטינית. לאחר מכן, כמו כל אזרח פלסטיני בפלסטין, או ישראלי בישראל, הם ייהנו מחופש תנועה בכל חלקי הארץ, כמו החופש לקבוע את ביתם ועבודתם בכל מקום במולדת.
· אזרחים שיחליטו לקבוע את מקום מגורם בארץ האחרת – אזרחים פלסטינים שיחליטו לגור בישראל ואזרחים ישראלים שיחליטו לגור בפלסטין – יצייתו לחוק המדינה שבה יחיו, ישראל או פלסטין. הם ייהנו בה מכל הזכויות האזרחיות, ואולם את זכויותיהם הפוליטיות, לרבות הזכות להצביע לפרלמנט, יוכלו לממש רק במדינה שאליהם הם שייכים מבחינה אזרחית.
· ירושלים המערבית והמזרחית יהיו לעיר מאוחדת, שלא תהיה בשליטה של צד אחד בלבד. ירושלים המאוחדת תהיה עיר משותפת שבה ייהנו ישראלים ופלסטינים מזכויות שוות, ובה עקרון השוויון ימומש גם במספר השווה של ישראלים ופלסטינים שיחיו בה ושיקחו חלק בוועדות ביצועיות ובקבלת החלטות.
· בירושלים המשותפת יתקיימו מנגנוני שליטה וביטחון מיוחדים, שיוסכמו על שני הצדדים. מטרתם להבטיח שירושלים המאוחדת תהיה בירה משותפת לשני העמים, שתייצר שוויון ולא אפליה: עיר שבה המוסדות השלטוניים יהיו משותפים, שוויוניים בין ישראלים לפלסטינים.
· יובטחו זכויות החזרה של פליטים פלסטינים, בהתאם לחוק ולאמנות הבינלאומיות. שיבתם למולדת ותיקון העוול ההיסטורי שנעשה להם, לא ייעשו תוך יצירת עוול חדש. כדי להבטיח צדק, יוקמו בכל מדינה מוסדות שמטרתם יצירת שיתוף בכל הנושאים המשותפים לשני העמים ולשתי המדינות. הם יקדמו שוויון ברמה הסימבולית והפרקטית, לרבות הקמת בית משפט עליון לזכויות אדם, ועדות משותפות לפיתוח כלכלי, לשמירת הסביבה ולשמירה על הביטחון.
במלים אחרות, פתרון זה מבקש לקיים את כל הדרישות של אלה התומכים בפתרון שתי המדינות, שכן שתי מדינות יתקיימו זו לצד זו בגבולות 67', וגם להבטיח חופש תנועה, מגורים ועבודה במולדת כולה, הכוללת את שתי המדינות. הפתרון משאיר הדלת פתוחה לכינון עתידי של מדינה אחת. מדינה זו תוקם אם בעתיד אכן ישרור אמון בין שני הצדדים, אם יתקיימו יחסי ידידות וכבוד הדדי ביניהם ואם שני העמים ירצו בכך.
***
פתרון זה עונה ביצירתיות על סוגיות הליבה. זו תשובה לסוגיה המתמשכת של הפליטים הפלסטינים, שכן הוא מאפשר להם לשוב למולדת ולקבל זכויות כאזרחי פלסטין, ללא החשש הדמוגרפי הישראלי שהיה כרוך בכל דיון על שיבת הפליטים. פתרון זה מציע תשובה יצירתית לסוגיית ההתנחלויות הישראליות, שיושביהן יוכלו להישאר במקומם, כאזרחים ישראלים היושבים כתושבי קבע בפלסטין ונדרשים לכבד את החוק הפלסטיני במדינתם.
המחשבה היצירתית מתחייבת מהמציאות שמנתבת אותנו לכיוונם של עקרונות חדשים. עקרונות אלו לא מבטיחים מימוש צדק מלא והיסטורי, אלא רק קידומו של צדק יחסי. מנגד, הם לא מתעלמים מיחסי הכוחות הקיימים, אבל לא כורעים תחתם ונכנעים להם. העקרונות שהוצעו כאן לא מבקשים ליצור הפרדה מלאה וגבולות סגורים. הם מבקשים ליצור גבולות שקיימים על המפה, אך לא סוגרים אותם בפני שני העמים.
עקרונות אלו לא מכוננים מדינה אחת, שכיום נראית כחלום, כיעד בלתי אפשרי או בלתי רצוי. הם משאירים את הדלת פתוחה לעברה, לטובת עתיד טוב יותר שאולי בו יבשילו התנאים להשגתה. עקרונות אלו לא מוחקים את הייחודיות של כל עם, אבל מדגישים את המשותף לשניהם.
כדי ליישם את העקרונות יהיה צורך באלפי פרטים. יותר מכך, יהיה צורך בחשיבה אמיצה ובמוכנות לקבל החלטות פוליטיות חשובות. יהיה צורך במוטיבציה פוליטית לכינונה של מדינה פלסטינית בגבולות 67' ללא תיקוני גבול. יהיה צורך להכיר בכך שהגבול בין שתי המדינות יהיה פתוח ויאפשר חופש תנועה ומגורים. יהיה צורך לקבל את העובדה שלצד קבלת זכויות אזרח, יתקיים כיבוד של החוק בכל מדינה ומדינה.
יהיה צורך להכיר שבכך במקביל לכינון ירושלים כבירה משותפת לשני העמים, יתקיימו מנגנוני שליטה משותפים ומיוחדים וניהול משותף יהודי-ערבי שיבטיח שוויון בין הנציגים הישראלים לפלסטינים. יהיה צורך להכיר בזכותם של הפליטים הפלסטינים לשוב למדינה הפלסטינית, שם יזכו לכל הזכויות המגיעות לאזרחי פלסטין, כולל הזכות לחופש תנועה בכל חלקי המולדת, ובכלל זאת האפשרות לעבוד ולהתגורר במדינה הישראלית, תוך כיבוד החוק הישראלי. יהיה צורך להכיר שלפליטים הפלסטינים יש זכות על רכושם וזכות להשיב אותו לידיהם או לקבל פיצוי הולם. במקביל נצטרך גם לקבל את העיקרון כי תיקון עוול ישן לא ייצור עוול חדש.
יהיה צורך להכיר בחשיבות הקמתן של ועדות וגופים משותפים, עם ייצוג שווה בין ישראלים לפלסטינים, שבהם יידונו סוגיות משותפות לשני הצדדים, כולל ענייני כלכלה, סביבה וזכויות אדם. יהיה צורך להכיר ולשמור על הסטטוס המיוחד של הפלסטינים אזרחי ישראל, שגם אחרי הקמת המדינה הפלסטינית ימשיכו ליהנות ממעמדם בישראל כאזרחים שווים.
זהו חזון חדש, שבו שני צדי הסכסוך שותפים לרווחים הגלומים בו. חזון שלא מחביא סוגיות נפיצות שעלולות לאיים על יציבות האזור ועל ההסכמים שייחתמו בין הצדדים. חזון שיהפוך את המולדת לרחבה יותר מאשר מהתפיסה המוצעת של שתי המדינות, תפיסה שקובעת את הגבולות ואת חופש התנועה לפי לאום ואזרחות. חזון שבונה שתי מדינות במולדת אחת ומאפשר לייחודיות להתקיים לצד השותפות. חזון שמשאיר את הדלת פתוחה לקידום עתיד מבטיח. זהו חזון שלא נכנע לתכתיבי המציאות הבלתי-שיווניות, אלא יוצא ממנה כדי להבטיח אופק ועתיד טוב יותר.
יש אמנם פרטים רבים שיהיה עוד לדון בהם ולנסח אותם, פרטים שייתנו להסכם את צורתו הסופית. ואולם, כל עוד העקרונות הללו יהיו בהירים ונהירים וינחו את הדרך, השגת הסכמה על הפרטים תהיה קלה יותר. כך נצליח לסיים תקופה קשה וארוכה שבה היינו אסירים של תפיסה שגויה, המבוססת על סטריאוטיפים, דעות קדומות וחוסר הבנה – שגזרה על כולנו להטיח את ראשנו בקיר, בלא יכולת לפרוץ אותו.
הפרויקט המוצע כאן מציע תפיסה יצירתית להשגת פריצת דרך לפתרון הסכסוך המר והארוך בארצנו. זוהי חשיבה חדשה לשלום, חשיבה הבנויה על חזון חדש המפריד בין המולדת לבין האזרחות הספציפית של כל אזרח החי בה, יהא זה ישראלי או פלסטיני. זוהי חשיבה השמה את המולדת במרכז ומדגישה כי היא לא ניתנת לחלוקה ולהפרדה, ואילו האזרחות שמתקיימת בהם – במדינה הישראלית והמדינה הפלסטינית – היא צורך פוליטי פרקטי.
זוהי חשיבה שבמסגרתה הזכות להגדרה עצמית מובטחת לכל עם, וכך גם הריבונות המלאה של כל מדינה. מכאן שבעצם קידום רעיון זה, לא מוצעת שום נוסחת קסם, רק מחשבה הנובעת מן הצרכים המציאותיים ומסוגלת להביא אתה אוצר מלים חדש להבטחת קידומו של צדק, ולו יחסי, ומענה על הצרכים של שני העמים.
הפתרון המוצע כאן איננו מענה מכני לכל בעיות המציאות, אלא פירוק והרכבה של המציאות המורכבת כדי ליצור משוואה חדשה של שותפות ברווח מתוך עצם יצירתן של שתי מדינות במולדת אחת. מדובר לא רק בהסכם, אלא בהנחת יסודות לשלום אמת.
מדובר בפתרון משולב, הכולל עקרונות מכמה כיוונים: הוא כולל הכי פחות הפסד לשני הצדדים, הכי הרבה שיתוף ביניהם, ובה בעת הוא שומר על הייחודיות של כל עם. הוא פתרון ייחודי ובר-קיימא, שכן הוא משקף את הרצון של התומכים בפתרון המסורתי של חזון שתי המדינות, כולל פתרון לסוגיית הפליטים, ובה בעת צועד קדימה לעבר ההיגיון המחשבתי של המדינה האחת, אם אכן ירצו בה העמים. הוא מעודד את החשיבה המשותפת ביניהם ולא את זו המפרידה.
עאוני אל משני הוא פעיל בתנועת פת"ח ופרשן פוליטי, תושב בית לחם