מתישהו במשך קיץ הדמים הזה, זכה פוסט שפירסמתי בפייסבוק לשיתוף של אחת מהתנועות שהתנגדו למלחמה, ומאותו היום נהפכתי למטרה של מתקפת הודעות שטנה מתוזמרת על ידי עמודי הפייסבוק מסוג "כולנו נגד השמאל הקיצוני". במשך שבועות, עקבו אחרי כל התבטאות שלי ולעתים היו קריאות להציף אותי בהודעות אישיות.
את מאות המסרים שקיבלתי אני יכול לחלק לשלוש קבוצות עיקריות:
- קללות ואיחולי מוות שונים ומשונים – אלה היו כמעט תמיד ססגוניים נורא, לרוב בשילוב תכנים מיניים ולעתים קרובות מאוד עירבו משום מה מחלות אונקולוגיות.
- תהיות – "אני רק רוצה לשאול אותך למה אתה שונא את העם שלך?" או "איך אתה מדבר ככה על מי שמגן עליך?"
- איומים – תמונות של בני משפחה שלי בליווי הכיתוב "מוות למחבלים", וכן הבטחות לסגור אתי חשבון.
אילולא הייתי בעל משפחה וילדים, סביר להניח שלא הייתי מתרגש מן הקבוצה האחרונה. אבל ערב אחד, בעודי מתארגן לצאת לאחת ההפגנות, ראיתי שפעילת ימין פרסמה את קריאתי לצאת להפגין והוסיפה את הכיתוב "בואו למרכז הכרמל ונמצא אותו". לא התייחסתי לדבריה ברצינות עד שהגעתי להפגנה ומישהו צרח פתאום "ארי רמז! אתה לא פוחד לצאת מהבית?" התברר שזו היתה בדיחה של מישהו מאנשי השמאל דווקא, אך לא מעט שאלו אותי באותו הערב ברצינות גמורה אם איני פוחד באופן אישי. באחת הפעמים התקשרתי למוקד 100 ואחרי שתיארתי הודעה שהגיעה עם תמונות יקירי שנמצאו ברשת, השוטר מעברו השני של הקו אמר:"אני מבין שאתה פעיל שמאל".
חוות דעת מבקר המדינה על השימוש באקדח טייזר
לא רציתי לעשות מכל זה עניין, הרי מה זה שטויות שכותבים בפייסבוק, מול מרחץ הדמים הנוראי שהתחולל במציאות. וכך זה נמשך, ההודעות היו מגיעות בגלים, ובינתיים ספירת הגופות מעזה רק עלתה ועלתה. במוצאי שבת ה-19 ביולי, יצאנו להפגנה במרכז הכרמל בחיפה, שנדמה שנהפכה לרגע מכונן מבחינת ההסלמה באלימות הפוליטית ברחובות. כתבתי על המתקפה של ההמון המשולהב בעמודים אלה והטור עורר עוד גל של הודעות שטנה. אני, שרק יומיים קודם לכן הונסתי מפני המון זועם על ידי כוח משטרתי לאוטובוס שנרגם באבנים, קיבלתי את ההודעה הפרטית הבאה:
החלטתי שלא לחכות ולראות אם זה ייגמר באסון ואם מישהו מילדי יפגע, לעשות את הדבר האחראי ולהגיש תלונה לאותה משטרה שנכשלה בשמירה עלינו בהפגנה. בתחנה לא ממש ידעו מה להגיד לי. השוטרים שרשמו את התלונה אמרו שיעבירו את זה למי שמבין בזה, הביעו אמפתיה ונתנו לי מספר טלפון של שוטר בקהילה אם אראה משהו חשוד.
חלפו ארבעה חודשים. ובתיבת הדואר אני מוצא הודעה על סגירת תיק החקירה. הסיבה: "עבריין לא נודע". מה לא נודע? הגשתי להם שם משתמש בפייסבוק עם כתובת העמוד שלו, מה הבעיה?
אז פרסמתי בעמוד הפייסבוק שלי את ההודעה על סגירת התיק שקיבלתי בדואר, לצד תמונות מסך מעמודו של המאיים. עד מהרה החלו עוקבי פייסבוק שלי לאתר את החשוד. תוך דקות היה מספר טלפון סלולרי שאומת ונבדק, ואפילו חוקר פרטי התנדב ומצא את כל פרטיו המזהים. כמה עורכי דין הציעו את עזרתם ביעוץ וסיוע בהליך הגשת ערר על ההחלטה. זה התחיל מבקשה לעיין בתיק החקירה במשטרה ולצלם אותו. כששאלתי בטלפון איך עושים את זה, אמרו לי שחייבים להגיש בקשה. שאלתי מה צריך לכתוב בבקשה והשיבו לי: "אם העורך דיו שלך לא יודע לכתוב כזה מכתב אז תחליף אותו!" איזה מזל שיש לי חברים תותחים, כי עו"ד אנו לוסקי מהמשרד של מיכאל ספרד הסבירה לי מה לעשות ועזרה לי להכין את הבקשה.
אחרי שבוע החלטתי לנסות לברר מה קורה. בוקר שלם לא ענו לי לטלפון, ולבסוף הואיל מישהו בשם שבתאי להרים את השפופרת ולספר לי שעדיין לא התקבלה החלטה.
"זה מה שכתוב לי פה", הוא אמר.
"אתה מבין שנותרו לי רק כמה ימים ספורים להגיש ערר על סגירת התיק?" שאלתי אותו.
"טוב, זה לא אני מחליט", הוא השיב.
"מה יש כאן להחליט?", שאלתי. " זו זכותי לצלם את תיק החקירה, מה יש לעיין בבקשה?"
"אם זו זכותך – אז תדרוש אותה מהקצינה, נופר, היא מטפלת בזה", הוא ענה.
"אתה יכול להעביר לי אותה?" ביקשתי.
"לא. תבוא לפה", הוא אמר.
באתי. עליתי כפי שנאמר לי לקומה שלוש. חיפשתי את נופר ממחלקת חקירות. אמרו לי ללכת לדלת המשוריינת עם הקוד ולדפוק חזק בדלת ומישהו יפתח. דפקתי. הדלת נפתחה.
"למה אתה דופק כל כך חזק?!"
"אני רק ממלא אחרי ההוראות שקיבלתי", עניתי.
"את זה גם אמרו לפני 70 שנה באירופה", אמר לי השוטר.
אחרי שהופתעתי מההשוואה האסורה שעשה, הגעתי אל הקצינה נופר, שישבה מתחת לתעודת הוקרה על חלקה בצח"מ תאיר ראדה. אבל היא לא מצאה את התיק. בסוף התברר שאיזו בת שירות לאומי הניחה אותה במקום הלא נכון. "הן נורא חמודות, שלא תבין אותי, אבל אין להן מושג" היא עברה על הניירות והרימה את עיניה.
"אדוני עורך דין?"
"לא".
"טוב, אני אסביר לך: כדי להחשיד מישהו בעבירה, לא מספיק צילום מסך. אנחנו צריכים IP שלו… וזה פייסבוק… והשרתים בחו"ל… צריך להשתמש בכל מיני אמצעי חקירה או להחרים את המחשב שלו… כלומר להגיע אליו", אמרה.
"פעולות שאני קורא שאתם עושים כל הזמן", השבתי.
"לא במקרים של איומים, בדברים אחרים", היא אמרה.
"רק לאחרונה עשיתם את זה על העלבת עובד ציבור", עניתי.
"תראה, יש תיעדוף", היא פסקה.
נופר מצוות החקירה של רצח תאיר ראדה, היתה מאוד אמפתית, היא אמרה שהיא מבינה איך אני מרגיש וליוותה אותי לקומת הכניסה כדי שמישהו יסייע ויצלם את העמודים שהיא אישרה מתוך התיק. היא הביאה אותי אל קבלת הקהל היכן שהגשתי לראשונה את התלונה. נופר הכירה לי את שבתאי שענה לי לטלפון, הוא היה עם כל השוטרים במשמרת שישבו סביב חפיסת שוקולד ענקית בחדר קטנטן. "בחיאת, אל תייבשו אותו – שמישהו יעזור לו", ביקשה נופר. קיבלתי לידי את הדפים. היתה שם ההודעה שלי על התלונה וההודעה שלהם על סגירת התיק– זהו. לא נעשתה כל פעולת חקירה.
צילום: ח'ולוד ח'מיס
עמדתי בתחנת המשטרה וקראתי שוב את ההודעה שמסרתי בקיץ. ראיתי שציינתי את הטור שכתבתי כאן ופתאום זכרון אותו לילה הציף אותי שוב, כפי שהוא תוקף אותי לעיתים קרובות. גם שם היו אפס מעצרים ואפס כתבי אישום על אף שהערב נגמר עם פצועים. במקביל, במשך אותו קיץ נעצרו כמויות סיטונאיות של מפגינים ערבים באורח חסר תקדים. והנה, גם כל כלי האכיפה של המשטרה בזירת האינטרנט משרתים רדיפה יזומה שברובה משרתת את הצרת חופש הביטוי ואינם זמינים כדי להגן על האזרחים. הרבה דובר על הקו החם של משרד המשפטים נגד הסתה, אך זה שהמענה שלו המוקלט הוא רק בשפה העברית יכול לרמז על הסכנות של השימוש בו לרעה. זאת, בעיקר לאור ההצעות לרף נמוך יותר של ראיות לצורך הגשת כתב אישום בגין הסתה.
את ראזי נבולסי עצרו שוטרים מאותה תחנת משטרה והחזיקו אותו במעצר במשך שבוע כי כתב "מחר ייגמר הסיוט ובמקום השמש יאירו אלף שמשות". האיומים המפורשים שהגיעו אלי לא עניינו אף אחד – כי כפי שאמר לי ידידי עו"ד אמג'ד עתאמנה שתמך בי בפרשה הזאת, בישראל זו לא העבירה שמשנה, אלא מי המתלונן.
ארי רמז הוא רכז תקשורת ב"שותפות-שראקה", ארגונים לחברה דמוקרטית, שוויונית ומשותפת