קברים לא מסומנים, הרעבה מצד רופאים

בשבועות האחרונים, פרשת ילדי תימן חזרה לכותרות ומציפה מחדש את היעלמותם של מאות רבות של ילדים בשנותיה הראשונות של המדינה. היום כבר ברור שבין אם הילדים נחטפו ונמסרו לאימוץ ובין אם נפטרו ונקברו בקברים בלתי מסומנים ללא שהודיעו להוריהם, מדובר בפרשה חמורה מאוד. אולם, פרשה זו היא רק קצה הקרחון ביחס לאסונם של יהודי תימן בימים לקראת הקמת מדינת ישראל ולאחריה; עוד בתימן, במסגרת הליך עלייתם של היהודים בחסות המוסדות הציוניים באותה עת, ועוד קודם לכן – במסגרת מערכת היחסים המתנשאת בין היישוב הציוני כלפי העולים מתימן, החלו הבעיות.

• שקרים שסיפרתם לסבתא שלי – על התינוקות החטופים של יוצאי תימן 
• הנארטיב המושתק של העלייה מאתיופיה
• שארית יהודי אתיופיה: היהודים האחרונים שאנחנו רוצים פה

יהודי תימן¹ החלו לעלות לארץ ישראל החל משנת 1882 במסגרת עלייה משיחית-דתית, על רקע משברים כלכליים בתימן ופתיחת שעריה לעולם, בעיקר דרך עיר הנמל עדן, שהפכה למושבה בריטית. ערב הקמת מדינת ישראל, כמעט מחצית מיהודי תימן עלו לארץ ישראל.

בשנות ה-40 של המאה ה-20, גופים ציוניים כדוגמת הג'וינט וכן שליחים מטעם הסוכנות היהודית החלו לעודד את יהודי תימן לעלות לארץ ישראל. יהודים רבים מרחבי תימן החלו לעשות את דרכם ממאות הכפרים בהם גרו אל עבר עיר הנמל עדן, וההגירה המסיבית הביאה לכך שאלפים הפכו לפליטים בעיר, תוך שהם מתגוררים ברחובות. חלקם אף אולצו להתפזר חזרה לתוך תימן.

---

עולים תימנים במטוס בדרכם לישראל. צילום: Cansado 

חזרתם של היהודים לתוך תימן נשאה תוצאות מחרידות; האסון הבולט ביותר התרחש בעיר קעטבה, לאחר שפליטים רבים שישבו בה לא הורשו להמשיך לכיוון עדן. חלקם עוד הצליחו לגנוב את הגבול ואולם מאות מהם נותרו בעיירה, בתנאים קשים ביותר. "קעטבה, זהו שם של עיר הקברים של מאות פליטים תימנים שירדו בשנים 1943-44 על מנת להגיע לעדן ונתקעו שם משך זמן רב. מעט עזרה נשלחה להם מהארץ אולם במידה בלתי מספיקה. שם מצאו את מותם כמה מאות פליטים ורק יחידים ממשפחות שלמות נשארו בחיים והגיעו כעבור זמן מה לעדן". כך דיווח שליח הג'וינט ד"ר גרץ בייגל, בדו"ח שכתב עם שובו לארץ ישראל (מתוך ספרה של ד"ר אסתר מאיר-גליצנשטיין, "יציאת יהודי תימן – מבצע כושל ומיתוס מכונן", רסלינג 2012).

"במערות החשוכות מצאנו סימנים של תנורי חימר שבורים, שאריות של עצי הסקה, שברי חרסים ועוד", כתב יוסף צדוק, שליח הסוכנות היהודית, בהמשך לביקורו בקעטבה, שדבריו הובאו בספרה מאיר-גליצנשטיין. "במרחק מה מהמערות ראינו עשרות תלי עפר שמתחתם קבורים אותם הפליטים שלא החזיקו מעמד בתנאי הרעב והמחלות".

ב-1945, שהו בעדן יותר מ-4,000 פליטים יהודים, וזרם הפליטים אליה לא פסק. ב-1947, לצד 3,000 תושביה היהודיים המקוריים של העיר עדן, חיו 4,700 פליטים, מתוכם, 2,000 פליטים שהתגוררו ברחוב, תחת כיפת השמיים. אך הסוכנות היהודית לא גילתה עניין בפליטים התימנים, כותבת מאיר-גליצנשטיין, בגלל שהם לא התאימו לקריטריונים שנדרשו לקבלת רישיונות עלייה לארץ ישראל. גם העובדה שאנשים אלה עזבו את בתיהם בתימן – בעידוד שליחים ציוניים – לא שינתה את מדיניות הסוכנות היהודית. יתר על כן, מדובר היה בתקופה בה הופנו משאבים להצלת יהודי אירופה, ואילו פליטי תימן לא עמדו בראש סדר העדיפויות.

משפחה תימנית בדרכה למחנה הפליטים חאשד, נובמבר 1949. צילום: Kluger Zoltan – Israeli National Photo Archive, CC BY-SA 3.0

ב-1946 הוקם בסמוך לעדן מחנה הפליטים חאשד (אליו דבק הכינוי "מחנה גאולה" בקרה הפעילים הציונים), שהופעל על ידי הג'וינט. בסמוך להקמת מדינת ישראל ולאחריה, עלה מספר הפליטים בחאשד על 12,000 תושבים. המחנה ריכז את מרבית העולים לארץ ישראל וממנו יצאו מאות טיסות לישראל. התנאים במחנה היו קשים מאוד – אנשים חיו תחת כיפת השמיים עם שירותים סניטרים ברמה ירודה, שכן המחנה לא היה מותאם ליותר מ-1,000 תושבים. מצב זה הוביל להתפרצות של מחלות ומגיפות.

מבין מנהלי המחנה, היו שנקטו באלימות קשה כלפי יושביו; ד"ר דניאל אלקנה היה מתעמת עם הפליטים, היה נוהג להכותם באגרופיו ובמגפיו, והקציב להם מנות מזון מצומצמות – הענשה באמצעות הרעבה. "מדובר במקום מעצר סגור עם רוח סדיסטית כלפי עולים שבורים ורצוצים בגופם ורוחם, שחלק ממנתם היומית ספגו מכות אכזריות בשוטים ובמקלות בלי הבדל גיל (ילדים, בוגרים וזקנים)", כתב יוסף צדוק על מחנה חאשד. "לא חסרו מקרים של הכאות על לא דבר! מובן וטבעי שאטמוספרה "מחנכת" זו גרפה עמה גם חלק קטן, מבין העולים לבין עצמם, שהחלו להשתמש בכוח הזרוע, אמצעי הלשנות ועלילות הדדיות תכפו והתרבו".

התנהלותו הסדיסטית של ד"ר אלקנה הביאה לסילוקו מהמחנה לאחר שמונה חודשים, אך גם מחליפתו, ד"ר אולגה פינברג, נקלעה לעימותים עם הפליטים שדרשו הקמת מועצת מחנה וגם היא – כמו קודמה בתפקיד – נקטה כלפי הפליטים באלימות פיזית. ד"ר פינברג (שכונתה בקרב התושבים בשם הגנאי "איזבל") התהלכה במחנה כשסביבה שומרים, ומי שהעז לגשת אליה – הוכה. בעקבות מאבקה עם מנהיגי הפליטים, פינברג ניצלה את קשריה עם הנציב הבריטי העליון בעדן, ובעקבות טענתה שפרץ מרד במחנה, 17 ממנהיגי הפליטים הושלכו לבית הסוהר.

עולים תימנים ממתינים לטיסה לישראל בשדה התעופה בעדן. צילום: Kluger Zoltan – Israeli National Photo Archive, CC BY-SA 3.0

גם רכושם של פליטים רבים נגנב על ידי עובדים במחנה – רבים מהתימנים הולכו שולל על ידי חלק מהעובדים, שסיפרו להם שלא ניתן יהיה לעלות למטוסים עם תכשיטי זהב, בטענה שמשקל הכבודה למטוס מוגבל. את הרכוש שהשאירו מאחור היהודים התימנים, לקחו עובדי המחנה ומכרו. כך גם עלה בגורלם של כתבי יד, חלקם עתיקים, בני מאות שנים, שנבזזו באותו אופן.

לאחר הכרזת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל בכ"ט בנובמבר, 1949, פרץ בעיר עדן גל פרעות של ערבים ביהודים, אשר הופקרו במחנה. 46 יהודים נרצחו בירי, 9 נטבחו, 9 נשרפו וגופותיהם של עוד חמישה מעולם לא נמצאו. שם, במחנה "גאולה", נזרעו הזרעים להולכת השולל הגדולה והפושעת של מדינת ישראל כלפי יהודי תימן, שמאות מילדיהם נעלמו מבין ידיהים כעבור שנים בודדות.

—

עו"ד אמיר בשה הוא בעל תואר שני בהיסטוריה של המזרח התיכון, יליד קרית עקרון ובן לאב תימני, ששהה במחנה חשאד-גאולה במשך חודשיים בגיל 9