גדלתי ברעננה. במשך שנים כששאלו אותי "מאיפה את?" עניתי בהיסוס מהול בהתנצלות: "אני מרעננה, אבל אני לא רעננית". הרגשתי שרעננה היא לא הבית האמיתי שלי. שנים רבות החלום שלי היה לגור במדבר. גרתי ארבע שנים בבאר שבע והתאהבתי בה. כשהגעתי לפני כמה חודשים למצפה רמון הרגשתי בבית. אני כבר לא עונה בהתנצלות שאני מרעננה כי שם המקורות שעיצבו אותי להיות מי שאני. אבל המדבר הוא הבית שלי ואני מאחלת לעצמי להישאר בו.
כשצפיתי בכתבה על חברת הפרסום "מקאן ואלי" בערוץ 2 ועקבתי אחר השיח שהתנהל בעקבותיו במצפה רמון, חשתי שמצפה שהוצגה בכתבה היא לא המצפה שאותה אני חווה. אני מודעת לעובדה שמטרת הכתבה היתה להיטיב עם העיר ולרצות לשפר אותה אבל היא חסרה את המבט המקומי ומתעקשת להתעלם מהשלכותיה של הכתבה עצמה על המציאות. הכתבה הציגה את החזון של מקימות החברה, את תחושת השליחות והקשיים שליוו ומלווים אותן, את הקושי להביא עובדים למקום "משעמם ומוזנח" כמו מצפה ואת הקושי להביא לכאן לקוחות.
שוב ושוב הופיעו תמונות של עגלות סופר נטושות בלב הרחובות, שוב ושוב הדגישו את "השממה", את הנמנום של מצפה רמון את הכלום ואת הריק, את הקשיים הביורוקרטיים ואת המחסור בדיור.
נכון, חלק מהבעיות הללו קיימות ואני לא מתכחשת אליהן. ועדיין, הכתבה נכתבה וצולמה מנקודת המבט של "המרכז" והיא אינה נקודת מבט "אובייקטיבית". נתקלתי בתופעה הזאת גם בבאר שבע וגם בלוד בעת שניהלתי את פרויקט הקהילות של התאחדות הסטודנטים. המתח המתמיד בין אנשי המקום לבין האנשים החדשים, מתח בין האופן שבו אנשי המקום מתייחסים אליו ורואים אותו לבין האופן שבו "המרכז" רואה אותו. יותר מכל צורם לי הפער העצום בין המציאות בשטח לבין הפרשנות לאותה המציאות כפי שהיא מוצגת בתקשורת.
עבור מרבית תושבי מצפה רמון המלה "שממה" לא קיימת. מה שקיים זה שלווה, שקט ועוצמה מדברית שמשמשים מקור להשראה, מושכים אמנים ותיירים רבים. היעדר קניונים אינו בהכרח קושי אלא להיפך. זהו ייחוד ויתרון של אורח חיים המציע התנהלות שאינה מבוססת על צריכה ומאפשרת לאנשים להיפגש ולבלות אחד עם השני.
מצפה מציעה חוויה אחרת, רגועה. "זמן מצפה" קוראים לזה פה, שבו העבודה לא חייבת לגזול את כל יומנו ובו אנשים פחות לחוצים. במצפה יש מודל קהילתי יותר ואנשים עדיין אומרים שלום ברחוב, האוויר בה נקי. יש בה רובע אמנים ובו גלריות ומתפרות, בית ספר למחול ומועדון ג'ז וכמובן והמכתש, אחד מחבלי הארץ היפים ביותר שלנו.
אני מרשה לעצמי לכתוב למרות שאני חדשה במצפה – כי אני חושבת שאפשר ללמוד הרבה מהדוגמה הזאת. היא משקפת לנו את ההבדלים התהומיים בגישות אפשריות לפיתוח של מקום: על פי גישות קלאסיות – מקום נחשב מפותח כשיש בו קניונים, משרדי היי-טק, חנויות, קולנוע ובתים פרטיים. על פי גישה קלאסית מי שקובע האם מקום הוא שממה או "ארץ של אפשרויות" הם אנשי המרכז, אנשי התקשורת בתל אביב וקובעי המדיניות בירושלים. מה שמגדיר איכות חיים זה נתונים של צמיחה בבורסה ותל"ג. מי שנותן את הטון וקובע מהי תרבות איכותית הם אנשי התרבות במרכז. לפי הגישה הקלאסית הנגב הוא שממה ויש לפתח את הנגב, יש להציל את הנגב מעצמו, יש להביא אוכלוסייה חזקה שתציל את "המקומיים", יש להביא משרדים מהמרכז, יש להביא את גדולי זמרי ישראל מתל אביב שישעשעו את המקומיים, יש לאמץ את מיטב המוחות ולחשוב כיצד להפוך את מצפה רמון מעיירת פיתוח ענייה לעיר מודרנית.
אבל יש גם גישות אחרות. "כלכלה מקומית מקיימת" היא גישה כלכלית המציעה אלטרנטיבה לפיתוח של אזור: גישה המניחה שפיתוח ראוי חייב להיות מעוגן במקום ובנכסיו: במשאבי הטבע, במשאבים האנושיים, לקחת בחשבון את התרבות הייחודית של כל מקום. גישה שמניחה שאנשים הם שקובעים מהי איכות חיים עבורם, מהו הפיתוח שמתאים להם. היא מניחה שהכלכלה צריכה לשרת ולעבוד למען כלל התושבים המקומיים ולא רק לטובת חברה עסקית כזו או אחרת היושבת במרכז תל אביב.
העיר הזאת זה לא הזונה שלכם- דויד פרץ
מתוך עיתון "דבר", 1.10.1959
לכלכלה מקומית מקיימת יש כמה יתרונות, בעיקר במקומות מרוחקים כמו מצפה רמון: היא מאפשרת את השארת הכסף בישוב ומונעת ממנו לברוח מהר חזרה למרכז: הגישה מניחה שאם יש מסה קריטית של עסקים וספקים ושירותים, שמקיימים ביניהם קשר כלכלי, הכסף נשאר במקום ומפתח את הכלכלה. הכלכלה מבוססת על עסקים ושירותים שמעוגנים במקום ולא בורחים להיכן שנמצאים התמלוגים.
במצפה רמון קיימת תשתית לקשרים כלכליים רבים: פעילות רבה של אנשי תיירות מהאזור (מלונות, ג'יפים, אופניים, מדריכים); פעילות רבה של תרבות (בית ספר למחול, מועדון ג'ז, אמנים פלסטיים, מתפרות, נגריות); נכסים חקלאיים (חוות, גפנים, זיתים); שירותי הפקה (אנשי תאורה וסאונד, חברת פרסום); עסקי פנאי (מסעדות מבוססות על מוצרים מקומיים, פאבים); עסקים מקומיים רבים (לרבות קואופרטיב מכולת מקומי) ועוד. אם תהיה מדיניות הרואה את כל המשאבים הקיימים ותפעל באופן אינטגרטיבי, יוכלו לקום עוד עסקים, כל עסק ירוויח יותר והישוב יתפתח גם הוא – אבל בהתאם ל"רוח המקום".
גם כאן יש קשיים שאין להתעלם מהם; מחסור בדיור ובמבנים, שוק הנד"לן תופח, קושי ביורוקרטי לעסקים, מחסור בתעסוקה איכותית ונכון, יש תושבים שחסרות להם חנויות, ומסעדות וכדומה. כמו בכל מקום – גם במצפה קיים מגוון דעות ומגוון צרכים ולאנשים שונים יש פה חזון שונה בנוגע לכיוון שאליו מצפה צריכה לפנות ומה היא צריכה להיות.
אבל, ואולי למרות כל זאת – אנשי מצפה הם אלה שאמורים לקבוע, אנשי מצפה (וותיקים כחדשים) הם היחידים שיכולים לעצב את פני העיר.
כשמצמצמים את הזהות שלך לאינג'רה- אפרת ירדאי
במצפה יש קסם. אפשר לפתח אותה, לקומם אותה מהמשבר הכלכלי שהיא נתונה בו לאפשר בה מקומות תעסוקה איכותיים ולהשאיר צעירים לגור בה תוך שמירה על הקסם. המדבר, המכתש, השקט, הקהילה, האנשים, והתרבות המקומית – אלה הם הנכסים המקומיים של מצפה. יש פה פנינה תיירותית דווקא בגלל שהיא מיוחדת ושונה. פיתוח מצפה צריך להיות מתוך הנכסים המקומיים שלה, בהתאם לפרשנות של התושבים ולמען איכות החיים שלהם. אז גם יבואו תיירים, לקוחות ואורחים אחרים. יש מודלים של פיתוח כלכלי כזה שעובדים בעולם ויכולים לעבוד גם במצפה. זהו פיתוח כלכלי שמאפשר איכות חיים לכולם. היום יש בנגב תנועה המציעה פיתוח כלכלי כזה, אפשר למצוא במסגרתו רשויות מוניציפליות, ארגונים חברתיים, עסקים פרטיים ואנשים פרטיים ששותפים לחזון הזה.
כמי שהגיעה מהמרכז אני לא כועסת ולא מבקרת אנשים שבאים מרחוק ורוצים להשתלב, לקחת חלק ואפילו מעזים להביע עמדה ולהגיד שאפשר לעשות את המקום טוב יותר לכולם. בתחושה שלי קהילת מצפה רמון פתוחה ומחבקת כל מי שבוחר לבוא ולקחת בה חלק, מחבקת את מי שגר בה ומחבקת את מי שרוצה לפתח בה עסקים ויזמות מכל מיני סוגים. רק בואו מתוך גישה של מי שרוצים להיות פה – לא כמושיעים, לא כשליחים ולא כמפריחי שממה. אין פה שממה שצריך להפריח.
אדר שטרן היא רכזת פיתוח ולמלווה פרויקטים ויוזמות בפרויקט כלכלה מקומית מקיימת בארגון שתיל בבאר שבע