השבוע לפני חמש שנים נפרדתי לנצח מאבא שלי. הוא הלך אל מותו שליו, שקט ובטוח, כפי שלא היה שבע שנים ארורות. לאחר שבע שנים של נכות איומה, כאב והשפלה, המוות לא מפחיד כל כך.
הנער היפה שהיה הגיע ארצה לבדו על אונייה רעועה בשנות העלייה ההמונית. הוא בא ללא השכלה, מהישרדות בארצות הקור, מאנטישמיות, רעב, ושנאה. התאהב בשמש, בים והיה גאה ללבוש מדים, שאותם לא פשט 25 שנה.
הוא בגר להיות ישראלי מצוין, פטריוט, ללא ביקורת, ללא שום עורמה. כשהשתרר מהצבא לא הוריד פרופיל על שמיעה, היוון את הפנסיה שלו לעולמי עד, כקריירה שנייה בחר שוב בשירות הציבורי, אף על פי שעלה לו ב-85 אחוזי מס. שמח בחלקו, בכל לבו אהב את הארץ הזאת. כקריירה שלישית התנדב על בסיס יומי, תמך בקשישים בודדים ובעולים חדשים.
- איך לקחנו את אבא לים אחרי חודשים של כלא ביתי/ מאיה הפנר
- לא החלפנו מלה ומעולם לא היתה לנו בעיה להבין אחד את השנייה/ אוהד חורי על סבתא ננה
- אפריקאים בתל אביב: רחוקים מהצלחת, אבל אלה ששוטפים אותה
הוא לא היה ער לסימנים, רופאת המשפחה לא היתה אחראית דיה, וטיול לחבל הפירנאיים בספרד נקטע עקב אירוע מוחי. הרופאים העריכו ששעותיו ספורות, אך הוא נאחז בחיים. המסע הביתה היה בגדר בלתי אפשרי. נסיעה על אלונקה באמבולנס כחמש שעות למדריד, פרפור חדרים על המסלול בשדה התעופה. המתנה, טיסה אמבולטורית, נחיתה, שוב אמבולנס בתנועה הכבדה של אחר הצהריים למחלקה פנימית בבית חולים מאיר. כבר למחרת בבוקר, בביקור הרופאים הראשון, רופאה לבדה פסקה שהאדון אינו בר שיקום, ומפה רק למחלקה סיעודית מורכבת יישלח.
זו היתה הפעם הראשונה שהרמתי את קולי. במשך השנים לא אחת מצאתי עצמי על סף אלימות כלפי רופאים. התעקשתי על בדיקת נוירולוג מומחה, צעקתי, דרשתי ואכן הבדיקה זיכתה אותו לכרטיס כניסה למחלקה שיקומית. את יום הולדתי ה-35 העברתי בהחתמת טופס הטיולים שם, ביום זה הפכתי לאדם מבוגר.
גאוות השיקום של קופת החולים התגלתה כמקום עלוב, שבו מטופלים רק בוהים ומזילים ריר ימים שלמים. מנהל המחלקה, שכלל אינו ראוי לתואר דוקטור, התגלה כאדם אטום, שחצן ופחדן. אחרי חודשיים דרש לשחרר את אבא שלי. הסתכלתי בעיניו הרעות והודעתי מבלי למצמץ, שצו המניעה מטעם עורך הדין שלי בדרך, שאגרור אותו לבית המשפט, לנמק שיקוליו ומדיניות מחלקתו. הוא נבהל.
אחרי חודשיים נוספים אבא כבר היה יכול לחזור לביתו. הבית לא הכיר את האיש שיצא חמישה חודשים קודם בריא ושמח, וחזר אליו זקן, על כיסא גלגלים, משותק בארבע גפיו, אילם, לא מסוגל לבלוע נוזלים, נזקק לחיתולים ואתו עובד סיעודי זר, שזכה לכינוי "ניקו הראשון". ליד מיטת חוליו תליתי תמונה שלי מלפני חודשיים, מקבלת בשמו את אות המתנדב המצטיין לאותה שנה, מטעם העירייה.
***
כאשר נקלעים למשבר שכזה, ההלם הוא פריווילגיה. ברגע אחד צריך להכיל כאב, לקרוא פוליסות ביטוח שהודפסו באותיות זעירות באפור, להתחנן לנציגת אל על, לבכות לשירות לקוחות של פרטנר, לשבור קירות במקלחת, לאפשר נגישות, לברר מה כלול בביטוח הסיעודי, מה הזכויות, למי פונים, איך בוחרים כיסא גלגלים וכרית ישיבה, האם כיסא רחצה מפלסטיק או מנירוסטה, היכן מגייסים עובד, כמה משלמים, איך משלמים – אמא'לה, מתווכי אנשים יותר נוכלים ממתווכי דירות – כיצד ממשיכים בטיפול השיקומי, למה ניתנים כל כך מעט טיפולים, איפה משיגים מזרן נגד פצעי לחץ ולמה אף אחד לא עונה בביטוח הלאומי. אלוהים, זה המחיר של חיתולים למבוגרים? העולם ממשיך בשלו, והחיים של אבא אחד ובת אחת כבר לא. ואין מי שייעץ, מי שיודע ונכון לעזור, אין על מי להניח ראש ולבקש להשתתף באחריות.
אבא אחד ששותק לנצח יושב לו על כיסא, ורואה כיצד בתו נלחמת בשדים. ביטוח לאומי לא מסתפקים בחוות דעת מהמוסד המשקם, הם שולחים נציג לבדוק שלא מרמים. לא, הנציג אינו מגיע לבית החולים, אלא רק לבית הנזקק. אבל הנזקק נדרש לעובד סיעודי עוד לפני שישוחרר, לא בעוד כמה שבועות. אז עוברים על החוק, ומעסיקים ללא רישיון, והימים ימי המצוד הגדולים נגד העובדים הלא חוקיים, וניידות של משטרת ההגירה ברחובות, אז אסור לצאת, וימים שלמים כלואים ומתחרפנים.
מגיעה השעה שנציג המוסד בא, וההשפלה גדולה, ללא רחמים. והאיש שהיה סגן אלוף, יושב נבוך על הכיסא, דמעות בעיניו. לא, הוא לא יכול לכפתר. גם לא לענות בן כמה הוא ואיזה יום היום.
***
ככה חלפה לה שנה ראשונה, שנה של התרסקות גדולה ועוד המון קטנות, של בת שהפסיקה הכל למען האב, וחשבון בנק שהתכווץ מהוצאות עצומות, אך נדמה שמתחילה לה שגרה. הבת כבר יודעת מה לעשות כשיש פנצ'ר בגלגל של הכיסא דווקא בשבת, ושאת כיסא הרחצה חייבים לייבש מפני חלודה.
ניקו הראשון ממלא את תפקידו נאמנה, אך לאט לאט מפתח קשרים חברתיים וכבר אינו רוצה לעבוד כל שבת. אסור להעסיק מחליף זר, הרישיון הוא על שם עובד אחד. לחברת כוח האדם אין פתרון. למעשה, ברגע ששילמנו את שכר טרחתן, הן נעלמו לגמרי. לא טלפון לבדוק שהכל בסדר, לייעץ, כלום. מה עושים? מאתרים לבד עובד סיעוד ישראלי, אם נמצא כזה בכלל, 1,000 שקל לסופשבוע אחד.
מוצאי שבת. המחליף חייב לצאת, וניקו לא חזר. בטלפון אמר שהוא בתחנה מרכזית בנתניה, ומקסימום עוד שעה הוא מתייצב. מתישהו כבר הפסיק לענות. השעות נקפו והשחר עלה, ולבת יש גם ילדה בת 3 בבית שצריכה אותה, ואין ניקו, ואין מי שיחליף חיתול וירים את אבא מהמיטה. הבת מקווה שלא הגיע רגע האל-חזור, שאחריו לא יישאר שום כבוד עצמי. בשש בבוקר היא נוסעת לתחנה המרכזית בתל אביב, ופונה לעובדים זרים בתחינה, אולי הם מכירים מישהו שזקוק לעבודה. מזל שלקראת הצהריים, ניקו פתאום צץ. הוא באמת היה בדרך, אך בנתניה פגש בחורה והבין שיש מצב לזיין, לא היה לו כסף לשלם לה, אבל היה חרמן. והסיפור הולך ומסתבך, ברומנית צחה, מלאה בתיאורי המשגל.
והיה את הקיץ ההוא שעובדי חברת חשמל פתחו בעיצומים, ומדי פעם ניתקו את הזרם באזורים מסוימים, ואבא וניקו נתקעו ארבע שעות במעלית. סיטואציה מחניקה לכל אחד, בטח לאדם במצב רפואי, נפשי ורגשי של חוסר סבלנות נוראי תמידי.
והיה את יום הולדתה הרביעי של הנכדה. הבת חשבה שטוב שסבא יהיה במסיבה בגן. תמיד חוגגים בתשע וחצי, והגננת מתעקשת שסדר יום חייב להישמר, ואם בלתי אפשרי לרחוץ, להאכיל, להרים על הידיים לאוטו, לקפל הכיסא, לנסוע בפקקים, להוציא על הידיים לכיסא ולהיות בזמן – אז יותר טוב שהסבא לא יהיה, סדר יום חייב להישמר.
איור: sillyteapot
***
אחר כך הגיע "ניקו 2". זה שקצת סחב מכדורי השינה. אמא שלו מטפלת בקשישה שילדיה גרים בחו"ל, והיא מלעיטה אותה בכדורים. הקשישה ישנה כל היום ואמא של ניקו 2 הולכת לים, למספרה ולמסיבות.
בינתיים שוב ועדות בביטוח לאומי, ואישור רק לשנה, ושוב ועדה, ומזמינים 20 איש לאותה שעה ואין מעלית בבניין. וצריך גם את מס ההכנסה. ושוב להגיש בקשה לחניית נכה, והאישור מתעכב ומתעכב עד שהנוכחי כבר לא תקף. לא לעניין להתחיל לצבור דו"חות יקרים, והבת מחכה שלוש שעות בתור במשרד הרישוי, כדי לשמוע שכבר כמה חודשים אין במשרד רופא שיאשר הבקשות. אז מה אם ככה אבא לא יכול לנסוע לפיזיותרפיה, הידרותרפיה ושיקום הדיבור (הכל על חשבונו). בעיה שלך, גברת. כבר הסברתי לך ויש תור.
מדי פעם גם המצב הרפואי מסתבך, וצריך אשפוז. בגיהנום הפנימיות גם אדם צעיר שיכול להסביר ממה הוא סובל, מתקשה, אז מובן שאי אפשר להשאיר את אבא רגע לבד. טוב שניקו 2 פה לחלוק במשימה. אך ניקו 2 מתפתל מכאבי גב. בלית ברירה, הבת מורה לו לשבת על הכיסא הריק, ומתגלגלים למיון בבניין השני. במיון מזלזלים ומשחררים. וכעבור כמה שעות, באמצע הלילה, חוזרים, הפעם גם הוא מאושפז, עקב דלקת בלבלב. מחלה של אלכוהוליסטים שנגרמת מפגיעה בכבד ומשום מה מתפרצת באביב.
אז יש אבא אחד עם קריסת מערכות בפנימית, ומנהלת המחלקה מבשרת שזה עניין של מקסימום יממה ורצוי להתחיל בסידורים הדרושים, וניקו 2 אחד בכירורגית ב'. באורח פלא, גם הפעם אבא משתחרר ובלית ברירה נלקח למחלקה סיעודית בבית אבות, עד שניקו 2 יתאושש. שם ישנה אחות לילה המנתקת את פעמוני האזעקה שלא יפריעו את שנתה, ואחות יום נוקשה נורא.
מזל שניקו 2 איש חזק, אבל דלקת בלבלב היא כרונית. צריך דיאטה מיוחדת, מעקב וסי-טי. כדי שניקו 2 לא יתברבר בדרכים וייתקע בתורים, מזמינים שמרטף לאבא, והבת מסיעה, מחכה, אוספת תוצאות, משוחחת עם הרופא ומחזירה. ככה כמה חודשים, ובמקרה לגמרי ניקו 2 נצפה לוגם מבקבוק ערק בטיול עם אבא, אף שהבטיח ונשבע באמו הצדיקה.
***
"ניקו 3" הגיע מנפאל ולא יכול לתקשר עם אבא, אך רומניה כבר באיחוד האירופי, ואזרחיה מעדיפים את קשישי בריסל או מינכן. הפיליפינים לא מוכנים לעבודה כזאת קשה, ואין ברירה. ניקו 3 לא מסתבך בלי כסף לשלם לזונות, רק מחזיק המון סרטי פורנו, וגם צופה בהם כשאבא בסביבה. הוא לא שותה אלכוהול, אבל עצלן מאוד.
באשפוז הבא בפנימית לא האמינו שאבא חזר, לא טרחו להתייחס אליו בכלל ושיחררו אותו סובל נורא. אחרי חזרה למחלקה, צעקות ואיומים, הואילו בטובם לבדוק את חשדה של הבת, ואבא התחדש בקטטר קבוע, שגורם לדלקות תמידיות וצריך להיות מוחלף בייסורים כל שלושה שבועות. ניקו בא וניקו הולך, כספים הולכים על תיווך, על סחטנות, על אמבולנסים, על טיפולים, על שעות שבת וחג, על חיתולים, על גניבות קטנות.
הניקו האחרון הודי במוצאו, ובזמן המקלחת אבא צווח/נוהם, ומופיעים סימנים כחולים חשודים. אין ברירה, נראה שהגיע הזמן למוסד סיעודי, כבר אי אפשר. כל המחלקות בגוש דן נבדקו. הטובות, הראויות, עולות כ-20 אלף שקל לחודש. אז מה אם אבא העדיף לשכוח ולשמוח, ומעולם לא הגיש בקשת פיצויים לשום קרן לניצולי שואה. בסוף נמצא מקום שיהיה ביתו, בקיבוץ ירוק בעמק חפר, רק 14 אלף שקל לחודש. במבנה שפעם היה בית ילדים, והיום הוא בית זקנים שאינם זוכרים מי היו פעם. רק מנהיג המעפילים, באונייה שסיפורה הביא להקמת המדינה, איש בן 90, נמוך קומה עם מכשיר שמיעה ענק, שומר על צלילות מפתיעה, ומארח עיתונאים לפני יום השואה.
הבת מקפידה לבוא כשלוש-ארבע פעמים בשבוע. לא פשוט לתמרן עם הבית, המשפחה, העבודה והתביעה בקו לעובד שהניקו האחרון הגיש נגדה, אך נסגרה אחרי כאב ראש מיותר. בכל פעם שאבא שלה רואה אותה, ניצת בעיניו, שדומות להפליא לעיניה, זיק של חיים, זיק שאינו נותן לה לוותר. בסיום של כל ביקור היא נושקת למצחו של אביה, ומאחלת לו שהלילה המלאך הגואל ייכנס לחדרו.
בדרכה הביתה חזרה לתל אביב, היא תמיד שומעת את אילן וירצברג ב"בציר טוב", וצורחת תוך כדי נהיגה על כך שאינה יכולה לעשות כלום. היא רוצה לעשות, בלילות חולמת על שיקוי מתוחכם, או על אומץ להניח לו כרית על הפנים ולגמור עם זה כבר. אבל מה יהיה אם חשדו של מישהו יתעורר. היא גם אמא, לא רק בת, אבל היא כבר לא יכולה יותר.
כשחבר מספר לה שאצל אמו התגלתה מחלה ממאירה, היא חושבת שישנם אנשים ברי מזל – תוך שנה, שנתיים מקסימום, עונשם ייקצב והסבל ייגמר.
***
מדי פעם הם ממשיכים במנהגם הישן של שבירת שגרה בבית החולים, נסיעה באמבולנס עולה מאות שקלים לכל כיוון. יעדם הוא כבר לא הפנימיות הארורות, אלא האורולוגית תחתית השאול. מחלקה שמנהלה אינו מוכן לטפל במאושפזים אם סגנו פגש בהם לראשונה, שכולם מסוכסכים בה עם כולם וגסי רוח במידה שלא תאמן, שאין בה ציוד חיוני וזריקה ישירה לשלפוחית השתן נעשית ללא אולטרסאונד.
המאושפזים, רובם גברים לא מגולחים, מסתובבים בפיג'מות לא ממש נקיות, נעזרים בעמודי עירוי כהליכונים וגוררים אחריהם שקיות ענק של שתן בצבע ירוק-סגלגל. אין סניטר שיעזור לאבא לרדת מהמיטה לכיסא הגלגלים שכבר עקום וחורק, והבת ננזפת שאינה עושה זאת בעצמה. אחות בית החולים אטומה לגמרי להריונה הבולט, ודורשת ממנה לשאת משקל של אדם מבוגר.
שבוע לאחר הלידה, למרות כאב התפרים, היא חוזרת לשגרה. מדי פעם, כשהיא מטיילת עם אביה בשבילים המוריקים – מכונית מאיטה לצדם ומישהו מחייך למראם. שלושה דורות יחדיו הם מראה מלבב. סב בכיסא גלגלים, בת הדוחפת כיסא השוקל 90 קילו עם האדם שעליו ותינוקת חייכנית במנשא. אז למה היא מזילה דמעה?
אבל לאבא נמאס לגמרי, מכאב הגידים המתקצרים, מחוסר התנועה, מהתלות, מרק להריח אוכל, מגעגועים לקפה. המלאך הגואל מבקר מדי פעם בבית ההוא, אך לא נכנס אליו. לאבא נמאס והוא מפסיק לאכול, לא מסכים יותר למזון המרוסק, לא רוצה להיות תינוק יותר. הימים עוברים, הוא רזה ונחלש. הבת בודקת בגוגל מה שיא העולם בשביתת רעב, ומגלה שאביה ניצח את כולם.
בבית בקיבוץ מכבדים את רצונו, ולא כופים דבר. אחרי כשלושה חודשים כמעט, החופש הגדול בעיצומו. הגדולה כבר בת שמונה וחצי משגיחה על אחותה על המדשאה, והבת מבינה שזה הרגע להיפרד. המוות שנוכח בפנים, והחיים שמתרוצצים בחוץ מתערבבים. נשיקה אחרונה על המצח ומלות פרידה.
צלצול הטלפון בשעת הזריחה לא מפתיע אותה. תודה לך, מלאך גואל. בתשע בבוקר יש לגדולה שיעור רכיבה על סוסים, ואין טעם לבטל. בזמן השיעור, עם הקטנה על הידיים, היא מתקשרת לאן שצריך, ומזמינה רק את מי שחייבים.
אחרי שבע שנים של בדידות איומה, היא צריכה רגע אינטימי, לא הצגה מול קהל. שנייה לפני שהטקס מתחיל, מגיעים שני חיילים בחובה, עם זר פרחים ענק. מדינת ישראל נזכרה בקצין המצטיין, ובאזרח למופת. אנשים כאלה הרי צריך לכבד. ברור שמועדון גמלאי צה״ל פרסם מודעה בעיתון. בשביל מה יש מועדון חברים, אם לא בשביל להודיע חגיגית על מותך?
***
ההקלה ברוכה. פתאום יש זמן, אין פחד מהטלפון המצלצל, מעוד לילה עם מנהל המיון הצרחן, אפשר לנסוע לחופשה, להזמין כרטיסים להצגת ילדים בשבת. תיבת הפנדורה של המלחמות הקטנות והשברון הגדול, אלה שסופרו ואלה שנשכחו, נאטמה בלבה. הגעגועים החלו באים ומתנפצים כגלים אל החוף.
חמש שנים ושלושה ימים עברו מאז שנפרדה מאבא שלה. טור מכמיר לב ב"מקום הכי חם בגיהנום" פתח את התיבה בלבה. טעם חוסר האונים, הבדידות, התסכול, הבגידה והייאוש עלה בפיה. עם הטעם המר הזה, היא ישבה וכתבה, מדי פעם רעד בגב. על אביה, האיש הטוב, התמים והיפה, שהיה כה גאה במדינתו, במולדתו החדשה, ובזקנתו ובחוליו, המדינה הפנתה לו עורפה. האיש שתמיד הזיז הרים וגבעות למען כולם, שקיבל מכתב תודה ממנחם בגין בכבודו ובעצמו, ראה יום יום את המדינה במלוא אכזריותה. כיצד נטשה אותו לגורלו, והפכה את בתו האהובה לאישה מרוסקת ומרירה.
מקווה שדברי יתרמו במשהו יתרמו לשינוי התחושה הכללית שמעסיקי העובדים הזרים הם נצלנים חסרי לב. לבם מרוסק, הם בודדים, חסרי אונים, ונלחמים יום יום ברוחות ובשדים.