בשבועות האחרונים נדמה שהפוליטיקה העולמית זינקה באחת היישר מהעמודים האחרונים של העיתון ואל הכותרות הראשיות. העיסוק בפוליטיקה העולמית מוגבל בדרך-כלל לעלייתו ו/או נפילתו של הפופוליזם בארצות הברית, באירופה ואפילו באמריקה הלטינית, כפי שהוא מסופר דרך מערכות בחירות ומשאלי עם שונים – שהמסקנה המרכזית שהופקה מהם ברחבי תבל היא, ככל הנראה, "הרוצה בניצחון מועמד יטען שהוא בדרך להפסיד".
במובן הזה ישראל מקדימה את שאר העולם: בערב 17 במרץ 2015 נדמה היה שהמומנטום של השמאל-מרכז חזק דיו כדי להדיח את בנימין נתניהו, שפיגר בארבעה מנדטים בממוצעי הסקרים האחרונים. התקשורת דיווחה על מהפך מתקרב, חברי כנסת מסויימים זעקו זאת מעל בימת ועידת מפלגתם, וכולם אכלו את כובעם עם רוטב חריף כשהתגלו תוצאות האמת. אלא שכעת, מרוב בועות סקרים שמתפוצצות ומבעד לקונפטי של הטעייה ומידע שגוי שמפוזר באוויר ע"י כלי תקשורת מטעם ו/או אתרי חדשות מזוייפים, אם נרצה להבין מה בעצם קורה, כדאי לעצור, לפזר את ערפילי הלאומיות ולהבין מה קורה – והיכן.
אם כבר לאכול את הכובע, אז שיהיה עם רוטב חריף
בריטניה
נקודת ההתחלה של המסע שלנו היא המדינה שהתחילה את הברדק. מאז הצביעה הממלכה המאוחדת נגד הישארות באיחוד האירופי (ולא "בעד" עזיבתו, חשוב לציין) ביוני השנה, החל גל הלם של פופוליזם ימני לדהור ברחבי העולם – מערבה לכיוון ארה"ב, אך גם מעבר לתעלה, אל לבה של אירופה. בזמן שהממלכה הספיקה להחליף ראש ממשלה, להשביע ממשלה חדשה ולעבור בחירות בזק לראשות מפלגת האופוזיציה הגדולה, העולם בעיקר ניסה להבין מה קורה עכשיו. התשובה, לפחות עבור הבריטים, די פשוטה: התחלנו, ולכן נסיים. למרות שחלפה כמעט חצי שנה מאז ההצבעה ההיא, הממלכה עדיין שרויה עמוק בויכוח שמרכזו 'עומק היציאה'. במילים אחרות, האם על הבריטים לנתק קשרים באופן דרמטי, או לשמור על כמה שיותר חוזים והסכמים כלכליים בשלמותם. האיחוד האירופי מעוניין בניתוק מקסימלי של קשרים כאמצעי הענשה מחד והרתעה למדינות סוררות אחרות מאידך, אבל כך או כך, עוד חזון למועד. אשר לפוליטיקה הפנימית בממלכה, ובכן, למרות חוסר היציבות ואי הבהירות לגבי העתיד, השמרנים נמצאים בעמדה הציבורית הטובה ביותר שלהם מזה שנים: היתרון שלהם על הלייבור של ג'רמי קורבין הקיצוני צמח ל44%-28% בסקר האחרון, כאשר הלייבור, שמתקשים להתאושש מסערת קורבין (שנבחר מחדש ליו"ר לאחרונה ברוב מוחץ של מתפקדי המפלגה) ולא נראים כאלטרנטיבה. יתרה מזו, הקולות שהלייבור מאבדים זורמים באופן בלתי נתפס היישר מהקצה השמאלי של המפה אל הקצה הימני: מפלגת יוקיפ, שהייתה התומכת המרכזית ולמעשה היחידה בברקזיט כבר בהתחלת הקמפיין. למי שתהה, יוקיפ מסגננת את עצמה כ"מפלגה הפטריוטית של האדם העובד", עם מצע שמרני מבחינה חברתית, קפיטליסטי מבחינה כלכלית, אך לפני הכל פופוליסטי ולאומני.
ברקזיט, פרשנות נוספת
ארצות הברית
עוד מדינה שניצבת בפני חשבון הנפש של אחרי הצבעה דרמטית היא ארה"ב. הגם שתוצאות הבחירות הסופיות והמוחלטות טרם פורסמו, שני עיקרים ברורים כבר בשלב זה ללא עוררין: ראשית, דונלד טראמפ ניצח במירוץ האלקטורלי בענק עם 306 אלקטורים (36 יותר מה-270 הדרושים לניצחון) לעומת 232 של קלינטון. שנית, הילארי קלינטון ניצחה בלפחות 2% בפער הכללי (הפרש שיא היסטורי עבור מועמד שלא זכה בבחירות) עם 48.2% מהקולות לעומת 46.2% לטראמפ, שמתורגמים ל-65.25 מיליון מצביעים לקלינטון מול 62.9 מיליון לטראמפ. שני דברים עשויים לקרות, אם כי לא כדאי להמר עליהם: ראשית, לאחר שהצליחה מועמדת הירוקים, ג'יל סטיין, לגייס את הסכומים הנדרשים מתרומות הציבור, הגיש המטה שלה (ולא של קלינטון) דרישה לספירה חוזרת של הקולות בפנסילבניה, וויסקונסין ו-מישיגן, שלוש מדינות בהן ניצח טראמפ בהפרש זעום. הדרישה מתבססת על חשד למניפולציה על תוצאות ההצבעה שביצעו האקרים, במקומות בהם ההצבעה התבצעה באופן ממוחשב. רוב המומחים חוששים שמדובר בניסיון נואש וחסר סיכוי, אבל סטיין והירוקים נלחמים. שנית, כידוע שיטת הבחירות האמריקאית מתבססת על הצבעה של הציבור ל-538 אלקטורים, שיתכנסו ב-19 בדצמבר, כל אחד בבירת המדינה ממנה הגיע, ויבחרו את מנהיגיהם. בשלב זה, מנסים אלקטורים מכמה מדינות לארגן הצבעת מחאה של אלקטורים נגד טראמפ. לפחות תשעה אלקטורים (גם זה, אגב, שיא חדש) צפויים להצביע נגד בחירת הציבור. המועמד שלהם, אגב, הוא ג'ון קייסיק, הרפובליקאי המתון. הסיכוי להצבעה אלקטורלית שתמרה את פי הבוחרים באופן כל-כך דרמטי נמוך עד לא קיים, אבל קבוצת האלקטורים המוחים, המכנים עצמם "אלקטורים של המילטון" (ע"ע האב המייסד) מקווים לכל הפחות לייצר הישג תודעתי שייתן רוח גבית לאלה שלוחמים לביטול מוסד האלקטורים מלכתחילה כ"בלתי מייצג". אשר לקבינט עמוס המיליארדרים, האנטישמים, שונאי הנשים והלאומנים שמאמינים בבריאה ומתנגדים לכל עיסוק בהתחממות גלובלית שטראמפ מרכיב… ובכן, בואו ננסה לשמור על אופטימיות להיום.
הירוקים דורשים ספירה חוזרת, טראמפ לא מתרגש
קולומביה
הפוקוס הטבעי חוזר מהזירה האמריקאית לאירופה, ואולם לפני כן שווה להתעכב על שני אירועים שקרו באמריקה הלטינית: ראשית, משאל העם בקולומביה. במשאל זה הציג הנשיא הקולומביאני (איש ימין שנבחר כדי להילחם בפאר"ק – הכוחות המזויינים המהפכנים של קולומביה – והחליט לעשות עימם שלום) את הסכם השלום שהשיג עם המורדים והעמיד אותו להכרעת הציבור. כמו בארה"ב הסוקרים טעו בענק, וניצחון קל לתומכי ההסכם הומר בהפסד מפתיע. ההסבר המרכזי לכך התרכז בסעיפים הסלחניים-מדי של ההסכם, שהציעו חנינה מלאה ושריון מסוים בפרלמנט לטרוריסטים של הפאר"ק. למרבה הצער, מיד אחרי ההצבעה המשיכה התקשורת העולמית לעסוק בניצחון הפופוליזם (שוב) ושכחה פרט קטן: כבר בשבוע שעבר אושרה בפרלמנט הקולומביאני טיוטת הישג שניה, שהושגה לאחר סיבוב נוסף של שיחות בין הממשלה למנהיגי המורדים. הנשיא, חואן מנואל סנטוס, לא מתכוון להסתפק בפרס נובל לשלום לשנת 2016 שהוענק לו: הוא מתכנן להביא שלום אמיתי לקולומביה.
לא מוותר בקלות, חואן מנואל סנטוס
קובה
האי הקומוניסטי נפרד באחרונה מהאיש ששלט במדינה מאז מהפכת 1959 (בה הדיח, בעזרת צ'ה גווארה כמובן, את הרודן פולחנסיו בטיסטה) ועד 2006, עת העביר את מושכות השלטון לאחיו ראול. מותו של קסטרו לווה בחגיגות ענק של גולים קובנים במיאמי, שבוע אבל לאומי עם מאות אלפי קובנים בוכיים בסנטיאגו ובהוואנה, הספד מעורר מחלוקת של ראש ממשלת קנדה, ג'סטין טרודו (שהתקשורת מיהרה להכתיר כמשהו שנע בין 'סדק' ל'סופו המוחלט' של הרומן בין טרודו לעולם) ואפילו מודעת אבל מגוחכת למדי מטעם חד"ש בישראל. קובה נמצאת זה שנים תחת שלטון ראול קסטרו, כאמור, שמתאפיין בפרגמטיזם יחסי וניסיון להגיע להידברות עם המערב – ניסיון שהגיע לשיא עם ביקור אובמה. עם עליית טראמפ בארה"ב ומשפידל לא עמנו עוד, לא ברור לאן מועדות פני האי הקריבי הקטן. דבר אחד מעניין שנודע בכל זאת, הוא שתמונתו ושמו של קסטרו לא יונצחו בכיכרות, רחובות או אתרי מולדת בקובה: מחשש לפולחן אישיות אחרי-מות, דרש פידל להימנע מכל מפעל הנצחה לאחר שימות, ואחיו כבר הצהיר שיקיים את ההבטחה.
לא יונצח בכיכרות, פידל קסטרו (מתוך הסימפסונס)
אוסטריה
השבוע ניצח מועמד השמאל, אלכסנדר ואן דר בלן, את מועמד הימין הקיצוני נורברט הופר במה שהיה סיבוב הצבעה שלישי במדינה השנה. באפריל נערכו במדינה בחירות שלאחריהן עלו שני המועמדים לסיבוב שני שנערך במאי ושתוצאותיו בוטלו כמעט מיד לאחר פרסומן. בסיבוב השני המחודש, הצליח השמאל האוסטרי לעמוד בפרץ הפופוליזם, עם ניצחון דחוק (53.3% – 46.7%). בבחירות, שנערכו בסימן מדיניותה של אוסטריה כלפי מהגרים, זרים ורב-תרבותיות בקרב קהילותיה השונות, הצליח השמאל האוסטרי, כולל הסוציאל-דמוקרטים, הירוקים והמפלגה החברתית להתאחד, ומנגד הצליח הימין הקיצוני להפוך לשחקן לגיטימי יותר מאי פעם בזירה המקומית, שאינה זרה להתעוררות לאומנית (יורג היידר, זוכרים?). אחת ההערכות המעניינות הנוגעות לאופן בו הצביעו האוסטרים קשורה, לפי פרשנים ימנים, דווקא בטענתו של נייג'ל פראג' (מנהיג יוקיפ הבריטית לשעבר) לפיה הופר יערוך משאל עם על חברות באיחוד: האוסטרים תומכים מאוד באיחוד, כך שהחשש מפני משאל עם שכזה שבו עלולים הפופוליסטים 'לגנוב' ניצחון הוציא דווקא את השמאל לקלפי.
כל כך משעמם שלא מצאנו גיף שלו, אלכסנדר ואן דר בלן. צילום: Norbert Novak, CC BY-SA 3.0
איטליה
כמעט במקביל לבחירות באוסטריה, ערכה איטליה משאל עם על שורה ארוכה של רפורמות חוקתיות כמו גם על המשך מנהיגותו של מנהיג השמאל, מתאו רנצי. איטליה מחזיקה בחוקה שנקבעה זמן קצר אחרי ההפסד במלחמת העולם השנייה ושנועדה, בין היתר, למנוע עלייה של כח אחד (כמו הפשיזם) לשלטון ללא בלמים – אך החוקה הזו תורמת לקיצוניות ההפוכה, בה ממשלות נופלות במדינה בקצב שדומה לשלנו: כהונה של ממשלה ממוצעת נעה סביב שנתיים בלבד. בהינתן המשבר החוקתי האחרון, ניסה רה"מ רנצי להוביל שורת רפורמות שדורשת שינוי חוקתי, וכוללות בין היתר העברת סמכויות מהמחוזות העצמאיים לרומא הבירה, ביטול מושבים רבים בבית העליון של הפרלמנט ועוד. לאחר שהצעותיו עברו בפרלמנט ברוב לא מספק שמחייב עריכת משאל עם לפי חוק, ניסה רנצי לגייס את מעמדו הציבורי האיתן (לשעבר) כדי להעביר את ההצעות, והודיע שיתפטר אם ייכשל. ביום ההודעה הזו עמד יחס התמיכה-סלידה מהרפורמה על 70%-30% לטובת ראש הממשלה. השבוע, אחרי שהובס בתוצאה 60%-40%, התפטר. אין בזה כדי להסיק שתנועות לאומניות ופופוליסטיות כמו 'הליגה הצפונית' שקוראת לפירוק איטליה לשתי מדינות (הצפון העשיר והדרום הנחשל) או תנועת 5 הכוכבים של הקומיקאי לשעבר פפה גרילו עומדות לעלות לשלטון: ממש כמו יוקיפ הבריטית, סביר שנראה התחזקות מסוימת בכוחן, אך לא כדי החלפת המפלגות המסורתיות.
נכשל והתפטר, מתאו רנצי
צרפת
בשבוע שעבר נבחר פרנסואה פיון השמרני-עד-מאוד לראשות מפלגת הימין-מרכז "הרפובליקנים" (לשעבר UMP של סרקוזי), והוא יוביל אותה לבחירות 2017 נגד מארין לה פן מהחזית הלאומית הסופר-ימנית והפופוליסטית. עוד ישתתפו בבחירות הקרובות בצרפת שר האוצר לשעבר מאקרון שירוץ ברשימה עצמאית, וראש הממשלה הסוציאליסט מנואל ואלס שהתפטר אמש על מנת להתכונן למירוץ לראשות המפלגה והמדינה, משהנשיא המכהן, פרנסואה הולנד, הודיע שלא ירוץ. אגב, הודעתו זו של הנשיא, שהגיעה אחרי שסקרים הציבו אותו על מספר חד ספרתי של אחוזי תמיכה, היא היסטוריה: מאז כוננה הרפובליקה החמישית לא הכריז נשיא מכהן שלא ירוץ לכהונה שניה. רוב התחזיות מניחות סיבוב שני בין פיון הימני מאוד ללה-פן הימנית להפליא, בשחזור של בחירות 2002, אז עלה לה פן האב לסיבוב שני והפסיד בו לז'אק שיראק השמרן בתוצאה 82%-18%. ההפרש יהיה צמוד יותר, בכל מקרה, ואולם אחרי חמש שנות שלטון שמאל מבולבל, עם מדיניות כלכלית שמרנית למדי ומדיניות ביטחון שמנסה לרצות הן את השמאל הן את הימין תחת איום הטרור, והכל תחת מנהיגות חסרת כריזמה ואפופת שערוריות מין – צרפת בדרך ימינה. לה פן, אגב, הבטיחה במפורש משאל עם על נטישת האיחוד האירופי אם אכן תיבחר, והייתה הראשונה לברך את טראמפ על נצחונו. יהיה מעניין (ומלחיץ).
הספיק לו, פרנסואה הולנד
גרמניה
אנגלה מרקל צפויה לרוץ לכהונה רביעית בראשות המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, במהלך שיסמן סופית את המהפך התדמיתי של מי שכונתה 'קנצלרית הברזל' כשניסתה לכפות על יוון הישארות באיחוד האירופי בתנאים שגרמניה מציבה – ונתפסת כעת כמחברת הגדולה, נביאה בשער הליברליזם והאישה שעומדת בין אירופה ובין שקיעה ללאומנות. שמות רבים נזרקים לבורסת המועמדים מול מרקל, ומפלגות השמאל שרצות מולה (הSPD-המסורתית ו'השמאל' DIE LINKE החדשה-יחסית) טרם גיבשו את המצע שעל בסיסו ינסו להדיח אותה.
עומדת בין אירופה ובין שקיעה ללאומנות? אנגלה מרקל
איך שלא נהפוך את המפה, 'עונת הבחירות' האחרונה הכניסה את אירופה והעולם כולו לסחרחרה ריאקציונרית במסגרתה כוחות לאומניים, שמרנים ואנטי-ממסדיים נלחמים כתף אל כתף כנגד תפיסת העולם הליברלית והאוניברסליסטית ששלטה בכיפה בשנים האחרונות. מטראמפ והפופוליזם האמריקאי שעלה דווקא אחרי שמונה שנות אובמה, דרך בריטניה שעזבה את ימי טוני בלייר לטובת ימי הפניית עורף קשה לאיחוד האירופי, וכלה בכלכלות הקטנות והבינוניות של אירופה והעולם כמו קולומביה או אוסטריה. השנים הקרובות תהיינה שנות קרב פוליטי עקוב מדם (מטאפורי, יש לקוות), והמציאות שאליה נתעורר ב-2018 יכולה להיות מציאות שבה לאומנים מרחבי העולם מצייצים הודעות תמיכה זה בזה תוך שהם סוגרים את גבולותיהם האחד בפני השני – או מציאות של המשך הליברליזם ושיתופי הפעולה למרות הקשיים. לשוטים הנבואה, אבל היי, אם הקנדים הצליחו להפיל את הרפר השמרן אחרי שמונה שנות שלטון לטובת טרודו הליברל והיוונים הצליחו להצביע למפלגת שמאל רדיקלית וכחלוף שנה בקושי להשאיר את עצמם באיחוד האירופי של מרקל, הכל עוד אפשרי.