פרק א': מאה (וחמישים) שנים של בדידות בצמרת
מחר תלך ארה"ב להצביע, ותבחר – כמו תמיד, כך נדמה – בין המועמד הרפובליקני למועמד(ת) הדמוקרטי(ת). אחד המאפיינים הבולטים ביותר של המערכת הפוליטית האמריקאית היא ההתכנסות לשני גושי מפלגות גדולים. בפינה הימנית: משמרן ועד ליברטריאן, מגזען ועד מתון, מאוונגליסטי ועד נוצרי שנולד מחדש – ניצב הרפובליקני. בפינה השמאלית: מפרוגרסיבית עד שמרנית, מליברלית עד מרכזית, מחילונית מוחלטת עד קתולית, משחורה עד לטינית – ניצבת הדמוקרטית.
עוד באותו נושא:
- במאבק הרעיוני ההיסטורי המנצח הגדול יהיה דווקא סנדרס
- המסתנן הלך להתנדב בשני המחנות וגילה איפה יותר נדיבים במים
- דכדוך ותסכול במעלה נהר הדלוואר: לכולם כבר נמאס לשמוע את השמות קלינטון וטראמפ
ההבחנות בין המפלגות ידועות היטב לכל מי שעוקב, ולו במעט, אחרי הבחירות הנוכחיות. ראשית, ישנו הבדל במדיניות – החל מתפיסת מקומה של המדינה בחברה ובכלכלה, דרך האמונה הדתית וכלה בנושאים אזרחיים כמו הפלות, נישואי גייז, הגירה, רב-תרבותיות או מחירי הלימודים באוניברסיטאות. שנית, ישנו הבדל מסורתי – מדינות רבות 'צבועות' בכחול דמוקרטי או באדום רפובליקני באופן כל-כך אוטומטי, כפי שנראה כאילו אפשר היה לבטל את הבחירות בהן ולהכריז על המנצח מראש. בין המדינות האלה קליפורניה, ניו-יורק, טקסס, ועוד. לא בכדי המונח המרכזי במערכת הבחירות הנוכחית אינו "crooked" (הכינוי שהדביק טראמפ לקלינטון) וגם לא "pussy" (האיבר האהוב על טראמפ בקרבות לפיתה) – אלא דווקא "swing state", "מדינות מתנדנדות", שאינן בכיס של אף מועמד/ת. הן זוכות לפופולריות רבה משום שיש ממש מעט כאלה.
נקודת מבט שהובילה למלחמת האזרחים, אברהם לינקולן. צילום: שאטרסטוק
אבל הפוליטיקה האמריקאית לא תמיד הייתה כזו – וחשוב מכך, לא תמיד תהיה כזו. עד שנת 1828 חיה ונשמה בארה"ב מפלגה גדולה ששמה – תחזיקו חזק – "המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית", והיא נחשבת לאמה של המפלגה הדמוקרטית שאנחנו מכירים. בצד השני, התקיימו מפלגות כמו הוויגים (אבותיהם של הרפובליקנים בני זמננו) והפדרליסטים – מפלגתו של שר האוצר הראשון אלכסנדר המילטון. ואולם, מאז 1854, כשנוסדה המפלגה הרפובליקנית, קיימות הלכה למעשה שתי מפלגות בלבד. מעבר להקשר ההיסטורי בו נוצרו, ישנה סיבה נוספת לכך שאחרי למעלה מ-160 שנה עדיין לא קמה אלטרנטיבה אמיתית לשתי המפלגות הגדולות: השיטה.
שיטת הבחירות בארה"ב סבוכה ביותר וכוללת, בין היתר, בחירות בכל שנתיים (לסנאט, לקונגרס, ולנשיאות אחת לארבע שנים), פורמט משתנה שבו הציבור בוחר נציגים שבוחרים את הנשיא (מה שמכונה ה"אלקטורל קולג'" ונתן את ההשראה לשם האתר 538 של נייט סילבר), ותפיסה כללית של "המנצח לוקח הכל". כך, למשל, זכה ג'ורג' וו. בוש בנשיאות בשנת 2000 – למרות שניצח את הדמוקרט אל גור בהפרש של 500 קולות בלבד בפלורידה, הוא קיבל את כל 25 האלקטורים של המדינה. מאותה הסיבה, אגב, אין כמעט חשיבות למנצח בספירה הכללית של הקולות: תיאורטית, מועמד יכול להפסיד ב-49 מדינות בהפרש של קול אחד ולנצח באחת בהפרש של 50 קולות, וכך להיות מובס בצורה הרסנית (נניח, 534-4) בחלוקת האלקטורים.
ההבנה שהדרך היחידה לנצח היא להתאחד סביב מדורת שבט כלשהי, גרמה לכך ששני צדי המתרס הפוליטי האמריקאי בחרו, כל אחד בזמנו ועל בסיס מחנה משותף שונה למדי – להקים גושי מפלגות ענקיים, שכוללים מגוון דעות עצום. לשם השוואה, דמיינו את הליכוד, הבית היהודי, ישראל ביתנו וכולנו מתאחדות לכדי גוש אחד (בצירוף הצד הימני יותר של החרדים) למול המחנה הציוני, יש עתיד, מרצ, הרשימה המשותפת והפלגים המתונים של החרדים בגוש השני. כשחושבים על כמות האנרגיה שמושקעת לאורך שנות קיומה של קואליציה ממוצעת בשמירה על ההרכב הספציפי שלה כדי שלא יתפרק, המחשבה הזו נראית כגחמה במקרה הטוב, וחלום של סוקרים במקרה הרע. אבל בפועל, זה בדיוק מה שקרה בארה"ב.
ועכשיו, אחרי מאות שנים של שלטון יציב, אולי יציב מדי, של מפלגתם של אברהם לינקולן ודונאלד טראמפ מזה ומפלגתם של פרנקלין דלנו רוזוולט והילארי קלינטון מזה, ניצני העולם הרב-מפלגתי כבר החלו ללבלב. וזה קרה, למרות הכל, דווקא במהלך מערכת הבחירות הזו.
פרק ב': מלינקולן ועד טראמפ
כשאברהם לינקולן תפס את מושכות המפלגה הרפובליקנית, הוא חרט על דגלה את המאבק לביטול העבדות, שנראתה בעיניו לא חוקתית. נקודת המבט הזו היא שהובילה, לאחר זמן מה, למלחמת האזרחים האמריקאית ולבסוף לנצחון הצפון של אייב, באופן שהכתיב את ימיה של המדינה הגדולה שבין האוקיינוס האטלנטי לשקט. הרפובליקנים של לינקולן היו, אם כן, המפלגה הליברלית של זמנם – ודאי למול המפלגה הדמוקרטית שנלחמה למען המשך העבדות, בין היתר בזכות התמיכה הרחבה שלה זכתה בדרום ארה"ב, בעיקר במדינות שלימים יפרשו ויקימו את הקונפדרציה, ובהמשך יהפכו למזוהות עם הרפובליקנים. של טראמפ.
מה יקרה למפלגה הרפובליקנית אחרי הבחירות? אם טראמפ ינצח, סביר שהמריבות הפנימיות בקרב הרפובליקנים ייבלמו ולו באופן זמני, ויפנו את מקומן לניסיון להשיב את הגלגל לאחור, אחרי שמונה שנות שלטון אובמה. ואולם, בין אם טראמפ ינצח ובין אם לא, המשבר הפנימי במפלגה הרפובליקנית אמיתי. לראיה: לא פחות מ-17 מועמדים לקחו חלק כזה או אחר בבחירות הפנימיות לראשות המפלגה הרפובליקנית בשנה וחצי האחרונות, והם מייצגים לפחות חמישה זרמים שונים בתוך המפלגה.
ראשית, ישנם המועמדים ה'מתונים' – אנשים שנתפסים כשמרנים, דתיים-במידה, אבל קרובים למרכז. הדוגמא הבולטת ביותר היא כמובן מושל פלורידה לשעבר, הבן של והאח של, ג'ב בוש – שנחשב לפייבוריט כבר מאז 2012. בוש נכנס להתמודדות כמועמד מוביל בהפרשים שלא היו מביישים את קלינטון אצל הדמוקרטים, אך פער בכריזמה, תחושה של קרבת יתר לממסד ואולי אף ליברליות 'יתר' (בוש נשוי לאישה ממוצא לטיני ודובר ספרדית שוטפת) דחקו אותו אל מחוץ לקווים. כך, המועמד שנחשב לממשיכם של רומני, ג'ורג' וו. בוש ואפילו רייגן ושות' – נאלם ונעלם. מועמדים מתונים-יחסית אחרים הם ג'ון קייסיק, מושל אוהיו שנשאר במירוץ עד שלב מאוד מאוחר, למרות שלא היה לו בסיס תמיכה אמיתי, וגם מנכל"ית HP העולמית לשעבר, קרלי פיורינה מהמגזר הפרטי.
הרפובליקנים, משמאל לימין: ג'ון קייסיק, קרלי פיורינה, מרקו רוביו, בן קרסון, דונלד טרמפ, טד קרוז וג'ב בוש. צילום: Joseph Sohm/Shutterstock.com
שנית, ישנם מועמדים אולטרא-ימנים, למשל ריק סנטורום, ריק פרי ובן קרסון, כולם אנשי ימין מאוד ניציים ומאוד שמרנים, שנתפסו ככמעט-קוריוז נטול סיכוי אמיתי להפתיע.
שלישית, ישנם המועמדים הדתיים – כמו מייק האקבי, מושל ארקנסו לשעבר, או טד קרוז, שנחשב איש ימין מאוד-דתי, ושהיה האיום המרכזי על טראמפ למשך תקופה ארוכה. למעשה, קרוז היה מועמד כל-כך חזק, שטראמפ הקדיש לו תשומת לב הן בטוויטר (כולל ירידות הדדיות זה על אשתו של זה) והן בעימותים, עד שהדביק לו את הכינוי lyin' Ted, שנועד לקעקע את מועמדותו. קרוז אפילו הצליח להפוך למועמד המיינסטרים בשלבים המאוחרים, כשהיה ברור שזה או הוא או טראמפ, אבל ההמשך ידוע: טראמפ רמס אותו לחלוטין וניצח בפער עצום.
רביעית – מועמדי הזרם הבינוני בפוליטיקה האמריקאית: אנשים שכבר השתלבו בשלטון ושנתפסו כרפובליקנים שיכולים לגנוב קולות מהדמוקרטים מחד, אבל דבקים בקו קשוח מאידך, והכי חשוב – הם צעירים ומושכים. כזה היה כריס כריסטי, מושל ניו ג'רזי, לפני שהסתבך בפרשה פלילית שנגמרה בשבוע שעבר עם הרשעת שני עוזרים שלו, וכזה היה גם הסנאטור מפלורידה, מרקו רוביו (גם לו הדביק טראמפ כינוי – little Marco), שהפך, כמו קרוז אחריו ובוש לפניו, לתקוות המתונים לרגע אחד ב-2015, לפני שפרש מהמירוץ בקול ענות חלושה אחרי תבוסה בהפרש של 30% לטראמפ בפלורידה עצמה.
חמישית ואחרון, לא כולל "זרם טראמפ" – הוא הזרם הליברטריאני: הסנאטור מנקטאקי, ראנד פול – בנו של המועמד לשעבר מטקסס, רון פול. להבדיל מגארי ג'ונסון, מועמד המפלגה הליברטריאנית, פול חשב שיוכל להזריק את התפיסות האולטרא-קפיטליסטיות שלו היישר לורידיה של המפלגה הרפובליקנית. כמו אביו, זה לא עבד לו (אם כי ייתכן שינסה שוב בעתיד).
מנסה לרכב על הריק שנותר בבסיס המפלגה הרפובליקנית. דונלד טראמפ. צילום: a katz/Shutterstock.com
כל המועמדים הללו (זולת קייסיק) הסכימו על נושא אחד: לא משנה מי מהם יהיה זה שייבחר לבסוף, הוא יהיה האיש שסביבו יהיה צורך להתאחד, כפי שקרה (לאט-לאט) כדי להשתלט מחדש על הבית הלבן. ההסכמה הזאת היא בחזקת קיפאון זמני שנפל על אגם לבה רותחת. זו לא שאלה של 'האם' אלא רק של 'מתי' המפלגה הרפובליקנית תכרסם את עצמה מרוב ויכוחים פנימיים בין שמרנים עם תפיסת עולם מתונה מבחינה דתית ורכה בנושאים של זכויות אדם, לבין ימנים משיחיים שמחכים לבוא המשיח, למתונים שחושבים שהמפלגה חייבת לפנות לקהל חדש במרכז המפה, כולל שחורים ולטיניים, כדי להישאר רלוונטית. את עוצמות הויכוח ניתן לראות, למשל, בירי המתמשך בתוך הנגמ"ש כעת בין טראמפ ונציגי הממסד הרפובליקני. הראשון מייצג תפיסה אנטי-ממסדית, שדוגלת בהפלה של הממסד והחלפתו בסדר ישן-חדש, ש"יחזיר לנו את המדינה" שנלקחה בידי מהגרים, שחורים ועוד אנשים לא-מספיק-אמריקאים. השני מנסה לשמר את המנגנונים, הכסף, מטות השטח ותפיסות העולם שראו ברפובליקנים כמנהלים אחראיים של המדינה ואוצרותיה.
אם טראמפ יפסיד, מלחמת הכל בכל צפויה לפרוץ. אם ינצח – המלחמה תומר בקרב גרילה איטי. כך או כך, הרעיון שבבסיס המפלגה הרפובליקנית לא רק שאינו נוכח עוד, אלא שטרם נמצא לו מחליף ראוי. ואל הריק הזה נכנס המילארדר האקסצנטרי, שמנסה לרכב עליו כל הדרך לנשיאות.
פרק ג': הילארי מרגישה את הצריבה
בוועידה הדמוקרטית הלאומית שנערכה ביולי האחרון, נתבקשו כל משלחות המדינות השונות לדווח על בחירתן למועמד שיקבל את קולותיהן. מדובר במהלך סמלי שנועד לאשרר את הבחירה בפריימריז, שבסופו למועמד שקיבל את מירב הקולות, מוצעת המועמדות מטעם המפלגה – והוא מקבל אותה בחדווה בנאום מרגש שנועד למשוך מצביעים ולדרבן את ה'בייס'. כשהגיע תורה של ורמונט הקטנה, מדינתו של הסנטור ברני סנדרס שנחשב לאיום היחיד על קלינטון לכל אורך הפריימריז, הוא ביקש את המיקרופון. במחווה מרגשת של אחדות פנים-מפלגתית, ביקש סנדרס להעביר את הקולות של ורמונט שכמובן בחרה בו ברוב עצום על פני הילארי, לקלינטון. הקהל מחא כפיים בהערצה, ונדמה היה שהמפלגה הדמוקרטית פתרה את מחלוקות העבר שלה.
המציאות, כמובן, יותר מורכבת. הילארי קלינטון היא מועמדת לא פופולרית. זה נובע, בין היתר, מעובדת היותה אישה – דבר שאמריקה השבעה, הגברית והגזענית מתקשה לקבל – אבל גם מקרבתה היתרה לוול-סטריט, עמדותיה המאוד מרכזיות בנושאי כלכלה וזכויות אזרח, עמדותיה הניציות בנושאי מדיניות חוץ (יותר מאובמה, אפילו יותר מטראמפ) וכמובן תדמיתה הרובוטית והלא-אמינה. את כל החולשות האלה ניצל ברק אובמה היטב בשנת 2008, כשהצליח להלהיב את הצעירים, את המיואשים וכמובן את המיעוטים, בדרך לניצחון על ה'ממסד' בדמות הסנטאורית לשעבר מניו-יורק.
הצליח לגרום לחשש. ברני סנדרס והילארי קלינטון. צילום: Joseph Sohm/Shutterstock.com
קלינטון, שחוותה הפסד אחרי הובלה ב-2008, באה מוכנה לסיבוב הזה. היא אגרה המון תומכים (כולל מיליונרים רבים), רעננה את האג'נדה כך שתכיר ותכלול נישואים הומוסקסואליים אחרי שבעבר טענה ש'נישואין הם ברית בין גבר ואישה', ושיחקה היטב על הקלף המגדרי. מולה ניצב, שוב, מועמד יוצא דופן: סנדרס. פוליטיקאי עצמאי משך עשרות שנות כהונה בסנאט, יהודי לבן, כפוף וממושקף, עם מבטא ברוקלינאי כבד ושתי מילים שמגדירות את עמדותיו "דמוקרט סוציאליסט" (משהו שבין סוציאל-דמוקרט ל'מתון'). סנדרס הצליח להלהיב המונים נגד קלינטון ונגד הממסד, כשהוא מוביל קו לוחמני שמתמקד בעשירים ובפריבליגים של החברה, מאגד סביבו מיליוני אנשים שהרגישו ש'נדפקו' על ידי המערכת, ומנצח את קלינטון בכמה וכמה מדינות, באופן שהצליח לגרום לחשש – ולו רגעי – במחנה של המועמדת הבטוחה.
אמנם קלינטון הצליחה לנצח את ברני, אבל ההשפעה שלו מהדהדת בכל מוסדות המפלגה הדמוקרטית והמדינה האמריקאית בכלל. סנדרס, ביחד עם פוליטיקאים מהשמאל היותר עמוק כמו אליזבת' וורן ממסצ'וסטס, שחקנים-אקטיביסטים מוכרים כמו שרה סילברמן וסוזן סרנדון, והמון לבנים ליברלים שהיו בסיס הכוח שלו נגד קואליצית המיעוטים של קלינטון בפריימריז, עובדים כעת על שינוי פנימי של המפלגה: המסר שהוא מפיץ באחרונה, כדי לחזק את הילארי מזה ולהכריח אותה להתמסר לקו היותר-שמאלי שאימצה במהלך הפריימריז מזה, הוא פשוט למדי – נעזור לקלינטון לנצח, כדי שנוכל לגרום לקלינטון ליישם את המדיניות שלנו. במילים אחרות, אם אתה לא יכול לנצח אותם, תגרום להם לעשות את מה שתכננת אתה לעשות מלכתחילה.
לא מגניבה, רשמית. לא סחבקית, מנהיגה. הילארי קלינטון. צילום: Krista Kennell/Shutterstock.com
הקו של סנדרס משקף תמורה משמעותית שחלה במפלגה הדמוקרטית בשנים האחרונות: יותר ויותר ניצנים של מצביעים לא-מסורתיים, שמתמקדים בנושאים נקודתיים כמו מאבק השחורים לשוויון (Black Lives Matter), חיזוק ההשתתפות הלטינית או הכנסת רעיונות לא-בהכרח-קפיטליסטיים (למשל מה שנשאר מ-Occupy Wall Street), הופכים לחלק אינטגלי ואף הכרחי מהאלקטורט. לא בכדי דאגתה המרכזית של קלינטון כרגע היא אי-היענות של מצביעים שחורים בהצבעה המוקדמת לנשיאות בפלורידה וצפון קרולינה: היא זקוקה להם כדי לשחזר את הניצחון של אובמה, שגם נשלח למדינות הללו למסע דרבון מצביעים.
ניצחון של קלינטון יתפס כמסמן מגמה מתמשכת של שלטון פרוגרסיבי וליברלי, אולם הלכה למעשה היא דומה הרבה יותר לביל מאשר לברק: היא הרבה יותר קרובה למרכז, לעולם הערכים הרפובליקאי ולתפיסת הנשיאות ה'ישנה' – לא מגניבה, רשמית. לא סחבקית, מנהיגה. לא פלא אפוא שאנשי ברני רבים מרחיקים לכת כדי החרמת הבחירות או כתיבת שמו על הפתק. היא נחשבת בעיניהם להעתק נשי של טראמפ, בניכוי הפה המטונף (ובתוספת אי-מיילים חסויים). לכן, בחירה בשרת החוץ לשעבר לא תסמן המשכיות, אלא חצי-צעד אחורה עבור הליברלים, באופן שבהכרח ייצר מתח פנימי בין אלה שרוצים למשוך את המפלגה לשמאל בכל התחומים, לבין אלה שמנסים לקרוץ למרכז ולגרוף אהדה גם במחיר אידאולוגי מסוים. אם תרצו, שלי יחימוביץ' נגד יאיר לפיד, כשהאויב החיצוני שרץ לנשיאות מטעם המפלגה היריבה הוא שילוב אלגנטי בין הנאמנות לאמת של בנימין נתניהו, הרטוריקה המתלהמת של הצל, והפמיניזם הסוחף של… ובכן, דונאלד טראמפ.
[רוצים לדעת היכן אתם ממוקמים על המפה הפוליטית האמריקאית? יש לכם רבע שעה פנויה? כנסו לבוחן המורכב למדי הזה, וגלו מי הוא המועמד המתאים בדיוק עבורכם]