ב-22 באפריל 2012 נערכו בחירות לנשיאות צרפת, בין הנשיא המכהן והשנוי במחלוקת, בלשון המעטה, ניקולא סרקוזי מה-UMP (המרכז-ימין) למועמד המפלגה הסוציאליסטית, פרנסואה הולנד המשעמם-למדי. שמונה מתמודדים נוספים רצו באותה מערכת בחירות, אבל לאיש לא היה ספק שבסיבוב השני יתמודדו סרקוזי והולנד, ושהולנד ינצח, וכך היה. איש לא דמיין אז, שרק חמש שנים לאחר מכן, תהפוך המפה הפוליטית הצרפתית מצפויה לכאוטית, בלתי ניתנת לחיזוי ומרתקת.
עוד באותו נושא:
- מאיפה הציטוט: עמנואל מקרון או קטלוג איקאה?
- פריז תחת מתקפה: אין יותר מלחמות בשלט רחוק
- הופתעתם מברקזיט? זו רק ההתחלה
בחמש השנים שחלפו מאז עברה צרפת שורת משברים מכל הסוגים. ראשית, חוותה המדינה את פיגועי הטרור הרצחניים בפריז, את הרצח המחריד של אנשי מערכת "שארלי הבדו", את מסע ההרג המזעזע בניס ביום הבסטיליה שעבר ואת ההתגברות הדרמטית, ככלל, של איומי הביטחון על המדינה מצד גורמי ג'יאהד עולמי.
שנית, חוותה משבר אחר משבר בפן הכלכלי: הכלכלה הצרפתית נלחמה ועודנה נלחמת על המשך הצמיחה בתוך שוק לא יציב, תוך שהיא נקרעת מבפנים על ידי המאבק בין אלה שקוראים לצמצום שבוע העבודה, לאלה שקוראים לפתיחתו, ובין אלה שמבקשים מדיניות של 'צרפת תחילה' שתחסום כניסה למדינה ותמסה טובין, לבין מי שמאמין ששוק גלובלי פתוח יסלול את הדרך לשיבת המדינה לגדולתה.
לבסוף, צרפת נקרעת בין זהויות: מאז כינון הרפובליקה החמישית ב-1958 לא נדרשה המדינה להחליט על זהותה כפי שהיא נדרשת כעת, כשהאיחוד האירופי בעמדת חולשה היסטורית לאחר המשברים ביוון, ספרד ואיטליה, עליית הימין הקיצוני בהונגריה ופולין, הברקזיט ועליית טראמפ בארה"ב ובחסות שאלת ההגירה העצומה ליבשת הישנה.
הפך שנוא יותר אפילו מהאיש שהדיח, פרנסואה הולנד (עם אובמה על האייר פורס 1)
בעולם בלתי-יציב שכזה, הדמויות המרכזיות שעשו את הפוליטיקה הצרפתית של 2012 הפכו לא רלוונטיות. הולנד, שעלה בקול תרועה לנשיאות, הפך מוקצה מחמת מיאוס, עד כדי כך שבחר – לראשונה בתולדות צרפת, כנשיא מכהן – שלא לרוץ לכהונה שנייה. יריבו העיקרי, הנשיא לשעבר סרקוזי, שינה את שם מפלגתו ל"הרפובליקנים" כדי לקרוץ לימין הקיצוני, ובכל זאת הפסיד בפריימריז לראשות המפלגה לפרנסואה פיון, לשעבר 'מיסטר קלין', באופן שסתם הגולל על ניסיון הקאמבק שלו לארמון האליזה.
אחרים, כמו מנואל ואלס (ראש הממשלה תחת הולנד) סבלו קשות מהזיהוי עם פוליטיקאים מהזן הישן, באופן שהדיר אותם מהבמה הלאומית. ואלס עצמו, אגב, הפסיד בפריימריז הפתוחים לראשות המפלגה הסוציאליטית ומועמדותה לנשיאות, לבנואה האמון חסר הכריזמה והסיכוי.
לנעלי השחקנים המובילים של 2012, שאבדו בתהום הנשייה הפוליטי, נכנסו דמויות המשנה והפכו למכתיבי סדר היום ב-2017.
מערכת הבחירות הנוכחית הפכה, בחסות הדיכאון הכללי ברפובליקה, לבלאגן מרהיב בצבעי אדום, לבן וכחול. אחרי שהנשיא הולנד מהשמאל – שהפך שנוא יותר אפילו מהאיש שהדיח – הסיר את מועמדותו, נדמה היה שתהיה זו בחירה בין מועמד הימין המתון (לכשייבחר) לבין האישה שהגיעה למקום השלישי ב-2012, מרין לה פן מה-FN (החזית הלאומית, מפלגת הימין הקיצוני).
לה פן ביססה את עצמה בעבודה מאומצת של שנים, כמועמדת הפופוליזם הימני, האישה שתמשיך את הגל שהתחיל בבריטניה ונמשך בארה"ב, שתוציא את צרפת מהאיחוד, תאסור על סממנים דתיים, תחזיר את הביטחון ואת המדינה לאזרחיה – הגם שהגדרתה את ה"צרפתיות" היא צרה, מדירה ושונאת זרים.
ובאמת, זמן קצר לאחר שנבחר פרנסואה פיון, ראש הממשלה לשעבר, לראשות הרפובליקנים תוך שהוא מטאטא את סרקוזי מהדרך, חזו הסקרים מירוץ צמוד בין השניים בסיבוב הראשון, וניצחון קל לפיון בסיבוב השני. למרבה הצער, "מר נקיון" שרץ על טיקט ימני-מאוד שפנה לבוחרי לה פן מחד אך לא הבריח לגמרי את המרכז מאידך, התגלה כלא-כל-כך-נקי כשהתברר שהעסיק את אשתו ואת ילדיו במשרות פרלמנטריות שלא היו ולא נבראו, ובכך הכניס עצמו לסקנדל שכר בגובה מיליון יורו שניתנו מבלי שהתבצעה תמורתם עבודה בפועל, ושיקר על כל זה באופן עקבי.
ביססה את עצמה בעבודה מאומצת של שנים כמועמדת הפופוליזם הימני, מרין לה פן. צילום: COMEO / Shutterstock.com
פיון החל לצנוח בסקרים מ-25% תמיכה לכ-17%, והיה כבר על סף התפטרות, אם כי החליט נגדה בהיעדר מועמד אלטרנטיבי לראשות מפלגתו. את מקומו היה אמור לתפוס אותו מנואל ואלס מהשמאל – אלא שהאחרון הפסיד, כאמור, בבחירות לראשות המפלגה הסוציאליסטית. במקומו הצליח עמנואל מקרון, בן 39, שר אוצר לשעבר בממשלת הולנד שהתפטר ממנה על רקע רפורמה בחוקי העבודה, להפוך למועמד האלטרנטיבי ללה-פן. זאת למרות שרץ כחלק מתנועה עצמאית, חדשה לחלוטין, נטולת כוח פרלמנטרי ולמעשה נטולת פוליטיקאים כמעט, ששמה הוא שילוב של ראשי התיבות של שמו עם אמירה כללית על האידאולוגיה המעורפלת למדי שלה: !En Marche, כלומר, "קדימה".
מקרון הפך אט-אט לפייבוריט וככזה הרשה לעצמו לחשוף עוד ועוד טפחים מהמצע, למשל התפיסה הפרו-אירופית שלו, הליברליזם שבו הוא דוגל כולל חיבתו לשפה האנגלית (פשע חברתי של ממש בתרבות הצרפתית), הקרבה היחסית לשמאל בצד הרצון לייצג את כל הצרפתים והסלידה מהסוציאליזם הקלאסי ועוד. במילים אחרות, עמנואל מקרון הפך למה שיאיר לפיד היה נורא רוצה להיות: הכי צרפתי. בערך.
ואז, בדיוק כשחשבתם שהמירוץ 'נרגע' מעט, עם לה פן ומקרון הצועדים בבטחה לעבר הסיבוב השני והמכריע (שבו הוא צפוי לנצח בפער של כ-20%), החלה התעוררות אחרונה אולי – הפעם, דווקא בשמאל. המועמד שסיים במקום הרביעי ב-2012, איש מפלגת השמאל העמוק (ויש הטוענים, הפופוליסטי) "צרפת הבלתי ניתנת להכנעה", ז'אן לוק מלנשון, בן 65.
מדובר בדבר הקרוב ביותר לברני סנדרס בצרפתית: פוליטיקאי ותיק, עקבי ואידאולוגי, רטוריקן מלהיב עמוס בהצעות מפוצצות על שבוע עבודה בן 32 שעות, צמצום הנטל, הקצאת משאבים לתוך המדינה, צמצום המעורבות בנאט"ו ובחינה מחדש של החברות באיחוד האירופי (בדומה ליריבתו מהקצה השני של הספקטרום הפוליטי – לה פן).
רטוריקן מלהיב עמוס בהצעות מפוצצות, ז'אן לוק מלנשון. צילום: Thesupermat CC BY-SA 3.0
זה קרה כבר לפני כחודשיים, לאחר העימות הראשון בין המועמדים לנשיאות שבו בלט מלנשון בקלילותו, בכריזמה שלו וביכולת לדבר בגובה העיניים וללא חשש ממועמדים אחרים. לאחר העימות השני שנערך לאחרונה ושבו ניצח מלנשון, לפי כל הסקרים, החלה הנסיקה האמיתית. כשיריבו המיידי על קולות הצרפתים השמאלנים – האמון המאכזב – מאבד עוד ועוד קולות, מלנשון החל לטפס בסקרים מממוצע של 10-11 אחוזים, ל-18. הוא אפילו עקף את פיון הספק-מושחת, והחל נוגס בקולות של מקרון (שירד מ-26% בממוצע ל-23.5%).
כעת, מרחק עשרה ימים מההצבעה בסיבוב הראשון, החלו גם כלי התקשורת והמוסדות הפיננסיים להגיב – באופן דומה לתגובתם כשנדמה היה שסנדרס עלול להדיח את קלינטון, ופי כמה כשטראמפ אכן הצליח בכך בנובמבר האחרון. רויטרס בחנו את הסבירות של סיבוב שני בין לה פן למלנשון; הפייננשל טיימס בחן את ההשלכות של המדיניות הסוציאליסטית של האיש על כלכלת אירופה; האקונומיסט הביע דאגה מעזיבת צרפת את האיחוד אם לה פן או מלנשון ינצחו, ועוד.
הפך אט-אט לפייבוריט, מקרון. צילום: COMEO / Shutterstock.com
כל כלי התקשורת, שהיו מאוחדים בהכרה שמדובר בבחירות בין לה-פן לבין כל השאר, החלו להפנים שהגל האנטי-ממסדי ששוטף את צרפת עשוי לסחוף את המדינה לסיבוב שני שהמקבילה לו בישראל, לצורך העניין, הן בחירות ישירות לראשות הממשלה בין איילת שקד ואילן גילאון. מחשבה מעניינת, תודו.
ב-23 באפריל 2017, חמש שנים ויום אחרי שהלכה צרפת לבחירות שמרניות למדי, ייקרא הציבור הצרפתי שוב אל הקלפי. על פי כל ההערכות, אותו ציבור שהסתפק במפלגות הוותיקות והמוכרות מאז כוננה הרפובליקה ב-1958, ידיח את שתיהן כבר בסיבוב הראשון. תחתיהן, ישלח לסיבוב שני את נציגת הימין הקיצוני מחד, ומולה את נציג המרכז החדש או אפילו את נציג השמאל הרחוק. כמה שבועות לאחר מכן יידרש אותו הציבור לבחור בין שני המובילים וימנה, כנראה, את מי שאינו לה פן (מקרון מוביל עליה ב-20%, מלנשון ב-16%, פיון ב-14% בערך).
לאחר מכן יבחר הציבור הצרפתי גם את נציגיו בפרלמנט, וישרטט את פניה של מערכת פוליטית חדשה לגמרי: יורוסקפטית או בטוחה בחברותה באיחוד, ליברלית או מסוגרת, שונאת-זרים או פתוחה כלפיהם, יונית או ניצית. כמו במערכון המפורסם של החמישייה הקאמרית, העשן יוסיף להתאבך מפיה של חתיכה מקרית גם אחרי הבחירות, והבשורות על התוצאות הרשמיות יתקבלו ככל הנראה עם הקרואסון הפריך של הבוקר, אולם הדבר היחיד שבטוח הוא ששמו של הנשיא הבא יסתיים באות N. בימים צרפתיים טרופים שכאלה, גם זה סוג של וודאות ברוכה.