לפני כמה שנים, במסגרת לימודי, ערכתי תצפית על ארגון האחראי לתקצוב אירועי תרבות ברחבי הארץ. כזבוב מעל המזגן, קיבלתי במשך כשבועיים את האפשרות להסתובב עם ראשי ומנהלי הארגון ולעקוב מקרוב אחר פעילותם.
קיבלתי את מה שייחלתי לו – הצצה אל מאחורי הקלעים של עולם התרבות הישראלי. עולם שמסדרונותיו הארוכים מלאים בכאלה שכמעט היו, שחלמו שהיו ובכאלה שהיו, אבל מהר מאוד הבינו איפה הכסף הגדול של העשייה האמנותית – עטיני הממסד.
בתצפית ההיא חיפשתי תשובות לשאלות ששאלתי את עצמי מאז שהתחלתי לעסוק בעשייה תרבותית בפריפריה. שאלתי את עצמי מהו הדבר שגורם לפעילות מסוימת לחרוג מבימת החובבים ולהפוך לתרבות ישראלית.
כך מצאתי את עצמי מתלווה לסיור ביישוב ערבי. בניגוד לשאר היישובים היהודים – בעלי מדרג סוציו-אקונומי ממוצע עד גבוה, שבהם ביקרנו באותו היום – קבלת הפנים שלה זכינו ביישוב הערבי היתה ממלכתית. ראש הרשות המקומית הדריך אותנו בכל סיורינו ביישוב. לבסוף חזינו בהופעה מרשימה של להקת המחול המקומית. חבורת גברים ונערים שהתפנו מעמל יומם ורקדו בעבורנו ריקודים מסורתיים בני מאות שנים, בהתרגשות, דיוק, יופי ובעיקר בכישרון רב.
לאחר דעיכת מחיאות הכפיים הנלהבות של פקידי התרבות, הישיר ראש המועצה את מבטו אל אנשי התרבות מתל אביב, ואמר: "אני שמח שאהבתם, זו להקת המחול המסורתית שלנו והבאנו אותה אליכם כדי שתכניסו אותה לוועדה, כך שבשנה הבאה תעזרו לנו לתקצב את הלהקה".
הפקידים נאלמו והביטו זה בזה, עד שהמבט נעצר בבכיר ביותר. מצחו נקמר לרגע, ולאחר מכן החל לדבר לאט ובחדות: "חברים, אני מצטער להיות זה שאומר לכם את זה, אבל זה לא יקרה. אנחנו משתתפים במימון מופעי תרבות, לא פולקלור".
ראש המועצה שאל את המתורגמן משהו בערבית שהמילה "פולקלור" נשזרה בו, וכשזה השיב לו בקול שקט, נפלו פניו. לאחר רגע פנה אל הבכיר ושאל: "מה אנחנו צריכים לעשות בשביל שזה" – והחווה בידו אל עבר הלהקה – "יהיה תרבות?"
"תנסו להשתלב עם האופרה", התלוצץ הבכיר, "השנה הם קיבלו הרבה כסף. אולי הם צריכים רקדנים, אפשר עוד מהקפה הנהדר שלכם? אנחנו כבר צריכים לחזור והדרך לתל אביב ארוכה".
לא בגלל שהיא אישה, לא בגלל שהיא מזרחית, פשוט לא ראויה- יואל הרצברג
***
נזכרתי באירוע כשראיתי את נחיל ההודעות הלועגות, מלגלגות, נזעמות, אבלות ומתוסכלות בתגובה למינויה של מירי רגב לשרת התרבות של מדינת ישראל.
עוד בטרם אמרה רגב ולו מלה אחת על תוכניותיה בתחום התרבות, נחרץ דינה בכיכר העיר המודרנית, ולא לחיוב. קשה שלא לתהות אם אותו זעם קדוש ולוהט היה מופנה כלפי רגב אם היתה מקבלת את משרד התחבורה או הרווחה. "מה הלאה", שאל אחד המגיבים, "נמנה את קצב ליו"ר ארגון נפגעי תקיפות מיניות?", "בעיני היא בהמה" חתם גברי בנאי מ"הגשש החיוור".
בואו נפרק את המוקש הזה תחילה. רוב המגיבים משוכנעים שהזעם והביקורת שלהם על מינויה של רגב כלל לא קשור להיותה מזרחית. והם צודקים. חלקית. זה לא רק מכיוון שרגב מזרחית, זה גם מכיוון שהיא מזרחית, וגם בשל בואה מהפריפריה, ובעיקר מכיוון שהיא לא מאנשי שלומנו, לא מהשיר שלנו, לא משיר השכונה, לא אחת מהחבריה, לא מהחבר'ה, לא מאותו הכפר, לא מאותו המסטינג, לא אכלנו או שתינו משהו יחד, לא היינו יחד בהשקה, לא אחת מהברנז'ה, מהמילייה, או אחת שיודעת, לא מ"כסית", לא מ"קפה תמר", לא מ"המדבר", לא מ"המנזר", לא מ"קנטינה" ולא מ"התחתית". בקיצור, נראה שרגב לגמרי לא בקטע, וזה מה שמעורר עליה את הזעם.
צילום: עמוד הפייסבוק של מירי רגב
***
האנתרופולוג קליפורד גירץ הגדיר את המושג תרבות כרשת המשמעויות שהאדם טווה לעצמו ובתוכן הוא לכוד. לרוב נוטים לדבר על חלקה הראשון של ההגדרה, אך החלק המעניין מבחינתי הוא סיום המשפט.
הרבה מחברי ומכרי, הפועלים בשדה התרבות הישראלי, צריכים לשאול את עצמם מדוע הם חושבים שרגב כל כך לא מתאימה לאייש את תפקיד שרת התרבות. הם לכודים בתפיסה כי קיימת רק תרבות אחת נכונה, ורק מי שגדל על ברכיה ראוי לעמוד בראש המשרד החולש על התקציבים שלה ולהנציח את שלטונה.
אין לי מושג אם רגב הקשיבה בחייה לקונצרט של פסנתר מאת מוצרט, או כרוב המתהדרים בהגדרה של אנשי תרבות, קראה גם היא רק את הדף הראשון של "ימי צקלג", "יוליסס" או "בעקבות הזמן האבוד". אינני סבור שזה פוסל אותה מלכהן כשרת תרבות.
אני יכול רק לשער שלאחר גל הזעם והפחד הספונטני שעלה לכשנודע דבר המינוי, יתכנסו חלק ממנהלי מוסדות התרבות ויטכסו עצה, כיצד לנהוג בשרה החדשה. קשה לי להאמין שהם יבחרו בעימות חזיתי. סביר להניח שהקומיסרים של התרבות ינסו לעטוף אותה בצמר הזרקורים, יפרשו לפתחה את שטיח הכוכבים המרוטים ובעיקר וינסו להחניף לה בכל דרך.
אני מקווה שרגב תצליח להתחמק מחיבוק הקרנפים, ותביא למשרד התרבות את האג'נדה שיישמה בקריירה הצבאית שלה – לשלב תחת פיקודה חיילים מיישובי פריפריה ולתמוך בקידומם בצה"ל.
***
לטוב ולרע, הפרסונה הציבורית של רגב נבנתה על שלל אמירות קיצוניות שעוררו הדים רבים. האמירות של רגב לא עסקו במישרין בשדה התרבות. אפילו בדף הפייסבוק שלה הודתה רגב לאחר קבלת המינוי, שכיוונה לתפקידים חברתיים יותר בדמות שיכון ובינוי ורווחה.
אני מקווה שרגב תבין שנקודת ההשפעה החברתית הגדולה ביותר נמצאת דווקא בלב משרד התרבות. שם ניתן להשפיע על הצורך המהותי של מיליוני אנשים בארץ – הצורך במשרד תרבות שיבנה בתי תרבות ושיכון של קבלה והתקבלות בעבור מי שעמד עד היום מחוץ לגדר. הצורך במשרד תרבות, שיעניק רווחה תרבותית לאוכלוסיות שבמשך עשורים רבים העיסוק בהן היה אך ורק דרך הפריזמה הכלכלית. בבחינת "לחם עבודה". ואילו תרבות היא מותרות של ההגמון, בעוד ההמון ניזון מפירורים שנשרו.
תרבות היא לא מותרות, היא צורך קיומי לנפש האדם. וכשלא מספקים את הצורך, נוצרים החללים שמתמלאים ב"תרבות הרייטינג" "תרבות הריאליטי" ו"תרבות הצריכה".
שרת התרבות היוצאת – לימור לבנת – הצהירה על מדיניות רשמית של פיתוח התרבות בפריפריה. המהלך היה נכון, אך למרבה הצער מתוך 21 מיליון שקלים שהשיגה מהאוצר כתקציב תוספות ייחודי שמיועד לפריפריה בשנת 2012, רק 5.5 מיליון הלכו ישירות אל מוסדות התרבות בפריפריה. בפועל הכסף זרם אל מוסדות התרבות ההגמונית שהוציאו עוד כמה הצגות מהבוידעם אל ערי השדה, וספרו את הכסף לקול מחיאת הכפיים הרפות.
הגיע הזמן שתקצוב מוסדות התרבות ילך ישירות אל מוסדות התרבות של הפריפריה, ויש לא מעט כאלה. מגיע לתושבי הפריפריה הישראלית להיות חלק מהתרבות הישראלית. תרבות שנעשית בפריפריה לא תציג את יושביה בצורה נלעגת או מדומיינת. מוסדות התרבות בפריפריה, מעצם נוכחתם במרחב הייחודי, מבטאים קולות אחרים, חדשים, מקוריים, קולות שלא נשמעו עד היום. לאחר כמעט שבעים שנה, הגיע הזמן שהתרבות הישראלית תהיה של כולם, תייצג את כולם ובעיקר תלמד להכיל את כולם.
מי שהתרבות הישראלית באמת חשובה לו מעבר לכיסו הפרטי, צריך לקוות שכניסתה של רגב למשרד התרבות תסמן שינוי אמיתי. שינוי שינכיח קולות אחרים מתוך החברה הישראלית. קולות שעד עכשיו היו נוכחים בעיקר כגימיק. כל עוד שהקולות האלה לא נוכחים ישירות, לא נוכל לצמוח משברי העבר אל עבר חברה ישראלית שוויונית, הוגנת ובעיקר מלוכדת יותר.
אני לא מזלזל לרגע בהישגיה הגדולים של התרבות הישראלית, ההפך. התרבות היא אחד ההישגים הגדולים ביותר של מדינת ישראל. יותר מכל דגל וסמל התרבות הישראלית. מאלתרמן ועד ביטון, מאיינשטיין ועד אפללו, מאלוני ועד זגורי – התרבות הישראלית מדביקה אותנו כעם.
אך הגיע הזמן שמהפך 1977 יגיע רשמית גם אל שדה התרבות הישראלית הממוסדת. הגיע הזמן להרחבה משמעותית של גבולות התרבות הישראלית, ובעיקר הגיע הזמן שפקידי התרבות, כאותו ראש רשות מקומית, יעמדו לפני השרה וישאלו מה הם צריכים לעשות בשביל שזה ייחשב כתרבות ישראלית ולא כפולקלור תל-אביבי.