זה היה החופש הכי גדול. הבגרויות מאחורי, העתודה לפני, והגיטרה שעליה חלמתי ב"כלי-זמר", עלתה הרבה יותר מדי. היתה לי מטרה ברורה עם תג מחיר, והייתי צריך עבודה. אז חיפשתי בכל כוחותי וכך מצאתי את עצמי מושכם בידי הורי המסורים להפליא, בחמש לפנות בוקר, עם כוס תה מהבילה. הכל כדי שלא אפספס את ההסעה למפעל.
כשיצאתי אל התחנה הופתעתי לגלות שהרחובות הכחולים של הבוקר, היו הכל פרט לשוממים. בכל פינה ועבר עמדו קבוצות של גברים, מכונסים בעצמם, מהמהמים דבר-מה, וניצוץ כתום מפריח עשן בינם. קבוצה-קבוצה נאספו אותם גברים אל האוטובוסים הגדולים של מובילי הנגב. קבוצה-קבוצה, מי רחוק יותר ומי קרוב פחות, נאספו הגברים של הבוקר אל המפעל. לראשונה בחיי הבנתי מהותית מדוע קוראים לעירי – עיר הפועלים.
שנים לאחר מכן אחד מחברי אשר עזב את באר שבע כדי לחיות בעיר שבה "יש לו סיכוי להידרס בארבע לפנות בוקר" כהגדרתו, הבחין שאחת התופעות המוזרות בבאר שבע קשורה בפער שבין כמות האנשים שאומרים לך שחיים כאן, לבין העובדה שאתה תמיד רואה את אותם אנשים יום יום. "רק ביום העצמאות כשאתה רואה את כל הבמות מוצפות באנשים, אתה מגלה שאתה חי בעיר ענקית עם המוני בני אדם, אבל איפה הם מסתתרים שאר השנה?" הקשה אותו חבר, אך כבר בבוקר הראשון שעליתי להסעה, הבנתי היכן הם מסתתרים – במפעל.
רבים-רבים ועייפים, נשפכנו ממגרש החנייה אל חדרי ההלבשה. שם אוחסנו בגדי הבית בארונית קטנה והוחלפו בסרבל או בבגדי עבודה בצבע כחול מפעלי.
מדי בוקר הייתי עושה את דרכי לחדר האוכל של המפעל. לפרוס כלים, סכו"ם, להגיש אוכל לעובדים, לפנות, לשים במכונת השטיפה, ושוב לפרוס, ושוב להגיש ושוב לפנות ושוב לפרוס… זו היתה עבודה סיזיפית, חדגונית, אחרי שבועיים הימים נהפכו ליום אחד ארוך עם הפוגה של כמה שעות, שבהן שבת הביתה, לכאורה אל החופש, אבל הגוף המותש משך אותך מטה אל הרביצה מול הטלוויזיה, יום-יום, מצאתי את עצמי מביט ב"ערב חדש", בבהייה שהיתה ספק ערות ספק שינה. הייתי צעיר, הייתי חופשי לחלוטין, ולא היה בי כוח לעשות כלום. שנים לאחר מכן כשידברו אתי אינטלקטואלית על המיתוס של סיזפוס, חייכתי במרירות, הייתי שם. הבנתי את מלוא המשמעות של עבודה סיזיפית יום יומית, הי, אני עבדתי במפעל.
הפיתוח של מצפה רמון לא יכול לבוא ממרכז תל אביב
בחדר האוכל הכרתי את כולם, למעשה – האכלתי את כולם. תכיר, זה המנכ"ל שלנו אמר לי אחראי חדר האוכל, כל מה שהוא רוצה – תביא לו, אפילו שהוא אשכנזי אין לו בעיה עם חריף, אבל רק בבקבוק… צחקק בבדיחה הקבועה לכל החדשים. הכרתי את שולחן ה"לבנבנים", אנשי המעבדה עם החלוק הלבן, שאור הניאון וצינת המזגן היו מנת חלקם החיוורת; הם אף פעם לא התערבבו עם "המפעילים" אותה חבורה של גברים בעלי פנים צרובות משמש ועיניים מכווצות לחריץ צר וחשדני; והכרתי את שולחן השבורים של המפעל – "זה, אל תתעסק אתו", לחש לי האחראי, "מה שהוא רוצה תביא לו מיד. פעם התפוצץ לו המכל, הוא נשם דליפה רצינית במתקן, הוא שרד אבל נשאר קצת… קוקילידה… מסכן לא יכול להביא ילדים".
אבל השולחן שריתק אותי היה שולחן "הנידונים", חבורה של בדואים צעירים, נוחים להתלהם, "עובדי קבלן" רעבים ובעלי פתיל קצר, שהיו מוכנים לעשות את העבודה שאף אחד אחר לא היה מוכן – לנקות את המכולות הרעילות משאריות הכימיקלים. אף אחד לא טרח ללמוד את שמם – אתה ואתה ואתה, כך קראו להם כשרצו שיבואו. "מה פתאום", אמר אחראי המטבח, "לכולם פשוט קוראים עאטה, זה רק נשמע לך כמו אתה"…"אבל למה שהם יעשו כזה דבר לעצמם?" הקשיתי על האחראי – "זה סרטן בטוח." תשובתו היתה קצרה – "עדיף סרטן בטוח מאשר חיי רעב מפוקפק".
החודשים עברו, הקיץ גווע עד תומו, ולמרות שאמא הזהירה אותי לא ללכת למפעל עם בגדים שאני אוהב, עד סוף הקיץ נאלצתי לשרוף את החולצה האהובה של בוב דילן ואתה את שאר הבגדים שבהם הלכתי לעבודה. צחנה מתכתית דבקה בבגדי, אלפי חלקיקי אבק כימי זעיר התיישבו בין הסיבים כשהייתי במפעל, ולא ירדו גם בכביסה רביעית וחמישית. אחרי שלושה חודשים, צברתי מספיק כסף לקנות את הגיטרה, העתודה עמדה להתחיל, עזבתי את המפעל עם מוטיבציה ללכת וללמוד בכל כוחי. הייתי מוכן לעשות הכל – רק כדי שלעולם לא לשוב ולחזור אל המפעל, רק כדי לא להריח את הסירחון הדק הזה שחלחל לכל הווייתך.
*
בקיץ שלאחר מכן, גיליתי את זמר הבלוז רוברט ג'ונסון. המוזיקה שלו – אפלה, אישית, עתיקה, דרומית ומדויקת – היתה התגלות עבורי. אך שיר אחד משך את תשומת ליבי יותר מכל האחרים, בשיר ההוא שמעתי את ג'ונסון שר לראשונה את הסיפור העתיק על מכירת הנשמה לשטן בצומת הדרכים. שוב ושוב ניגנתי את הדיסק החורק כדי לשמוע כיצד לילה אחד, ירד ג'ונסון אל הצומת, נפל על ברכיו, וסגר עסקה עם השטן. תמורת כמה רגעי אושר ותהילה קצרת מועד בעולם הזה, מכר ג'ונסון את הנכס היחידי שהיה לו למעשה – את נשמתו הנצחית. תמורת היכולת לכתוב שירים מופלאים בחייו, הסכים ג'ונסון לדון את נשמתו לחיי נצח בגיהנום.
ככל שהקשבתי לשיר התבהרה לי התמונה, העולם של ג'ונסון לא חלף מהארץ, והשטן עדיין מהתהלך בשבילי הדרום ומציע את העסקה האפלה שלו לכל מי שנקרה בדרכו. אכן כל מי שחי בדרום, מכיר את העסקה האפלה עם השטן, אך בגרסתה הכימיקלית. המעסיק הגדול ביותר בסביבה הציע אותה שוב ושוב ושוב, וכולם חתמו עליה בעיניים פקוחות ובידיים חפצות. החוזה היה פשוט – בטווח הקצר תחיה מהמפעל, בטווח הארוך יש סיכוי שתמות ממנו. זה כל הסיפור. לא היתה לך אופציה אחרת, מאחוריך בתור עמדו רבים, רבים שרק המתינו להזדמנות לזכות בכרטיס הלוטו שבו אתה מהמר על חייך – כרטיס עובד במפעלים.
עבורנו כילדים, עבודה במפעל נתפשה כעבודה הכי מכובדת שיש בבלוק – הילדים שאבא שלהם עבד במפעלים, היו מאושרים במיוחד. בניגוד לקייטנת "תום וג'ים" של העיריה, קלסיקת אייטיז של שוקו ולחמנייה, קייטנות המפעלים היו מושקעות ביותר. קנאנו בילדי המפעלים על כל ההצגות והסרטים והבריכות העירוניות שסגרו במיוחד בשבילם. גם ההורים צ'ופרו – הצגות בתיאטרון באר שבע ובהיכל התרבות, אף פעם לא הצלחתי להבין מי היו אותם גיבורי על שהצליחו לעבור את היום הקשה במפעל ולקחו את רעייתם להצגת תיאטרון בלילה, אבל מי ידע שמתחת לכל זה הסתתר לו הימור גדול כל כך?
*
"אני יודע, אולי עכשיו זה נראה לך בלתי אפשרי, אבל בעוד שלוש-ארבע שנים אתה תרצה לחזור אלינו", אמר לי אחראי המטבח ביום שעזבתי, "אתה יודע, אצלנו העבודה זה בטוח, בחיים לא יסגרו את המפעל, אם יסגרו אותו, אפשר יהיה לסגור את העיר".
זה הזמן להפציץ את דמשק – שיר אקטואלי מאת צפריר בשן
20 ומשהו שנים חלפו מאז. אין לי מושג כמה עאטה ואתה משולחן "הנידונים" שרדו עד היום, אבל השבוע כשירדתי למכולת ראיתי מודעה במרכז המסחרי ועליה פרצוף מוכר, אפור, מחורץ יותר ובעל עיניים עצובות, בסוף הצלחתי לקשור את הקווים בפוסטר דרך הזמן. השטן שב כדי לדרוש את חלקו בעסקה, אחראי המטבח מפעם חולה בסרטן וזקוק לעזרה בטיפולים.
הוא לא הראשון ולא האחרון, כבר אז היה ברור, שכל המפעל הוא רולטת פנסיה אחת גדולה. רולטה שבה רק חלק מהעובדים יזכו לנצל את את כספי הפנסיה שצברו מהמפעל. החלקיקים הקטנים, הסמויים מהעין, הצטברו מדי יום, בבגדים, על העור, בריאות, נאספים אט-אט, כתשלום הקרן במשכנתא האמיתית של החיים בדרום – החיים הכימיקליים.
בזמן ששורות אלו נכתבו ממשיכה האפלה לזרום ולהתפשט דרך הקרע במארג המטריקס. הפעם זה צינור הנפט הגולמי של קצא"א אשר חתך את סדין האשליה השקופה שעליה אנו נרדמים כל לילה. זו אותה אפלה כימית אשר משחירה ברגעים אלו ממש את אדמת הערבה בתערובת משוקצת של חפיפניקיות עזת מצח, שקרים בפנים גלויות, ומעל הכל – ביטחוניזם יהיר וזחוח. זה שבהינף יד מנתק את הקשר שבין סיבה למסובב.
לוחשי הסוד ילחשו כך, הספקולנטים ינחשו אחרת, אך אנו, הציבור המוחרב, לא נדע מדוע כל זה קרה, לשם מה, ומה הסוד הגדול שבשבילו היה צריך להזריק כמויות אדירות של נפט לעורקי שמורת הטבע, והסיפור עוד רחוק מלהסתיים. בסופו של דבר אנשי קצא"א, כמו הנהלת המפעל הם לא יותר מאשר סוכני המכירות של השטן, ערפדי הארץ עם שיניים מתכתיות, המחזיקים בזיכיון למשכון העתיד תמורת ההווה. כן, לשטן פנים רבות וחוזים רבים, אך כולם מסתיימים באותה שורה.
בשבועות הקרובים תעמוד העיר ערד כולה בפני עסקה חדשה שכזו, המפעלים שבעבר הוקמו במרחקים נסתרים מהעין, רוקנו את משאבי הטבע. הכסף הקטן פירנס מאות משפחות כמה עשורים, הכסף הגדול פירנס משפחה אחת לכמה מאות קדימה. המחצבים שנכרו ואזלו, כך גם הכסף הגדול נמוג אל מעבר לאופק. אחוזים בודדים ממנו חזרו אל אדמת הדרום. אך כשמפעלים חוטפים את הבלוז, הם מחפשים מרבץ חדש לנעוץ בו את שינהם. כיום המקום שזמין להם להמשך הכרייה, קרוב מאי פעם אל העיר. 4 קילומטרים בלבד מפרידים בין המכרה והחיים. 4 קילומטרים של שאלות וספקות שיטרידו את לילות ההורים, ויסייטו את חלומות הילדים. 4 קילומטרים של גרגירי אבק שיהפכו את העיר שפעם היתה בית מרפא וסמל לאוויר צח, לעיר שכל נשימה בה תהיה סימן שאלה גדול. מה שפעם היה גורלם הבלעדי של גברים אשר חתמו על החוזה והימרו על פרנסתם בחייהם, יהיה מנת חלקה של עיר שלמה שתצטרך לבחור בין הטווח הקצר לטווח הארוך, בין הדור הזה לדורות הבאים, עיר שתמורת הווה אפשרי, תאלץ להמר, בחייה, על המחר.
הארוע תחת שליטה, ניפגש באונקולוגית – רונית מחפשת קשר בין זיהום למחלות