בחדר מספר 9 שוכב מטופל מונשם. עוד לא ראיתי אותו הבוקר. במעט מצבים בחיים מוצא את עצמו בן אדם כל כך תלוי ברופאים כמו כשהוא מונשם. חשוב לי לבדוק אותו מיד בבוקר כדי לבחון אם אפשר לקדם אותו לגמילה מההנשמה במשך היום. מעמדת האחיות, מרחק שלושה צעדים לחדר 9, אני מתחילה את המסע אליו. צעד ראשון.
אחות תופסת אותי ביד – "ד"ר דנה, צריך להכניס עירוי בחדר 13, המטופל יוצא עכשיו לסי-טי ונשלף לו הליין". אני נסוגה, לוקחת ציוד לעירוי, צועדת מרחק של 20 צעדים לחדר 13, נכנסת. אני מציגה את עצמי ומתחילה לחטט לו ביד. הייתי רוצה לסיים את זה מהר, שיהיה בשקט ולא יפריע לי להגיע כבר לחדר 9.
יש מטופלים שתקנים לפעמים. הוא לא. "את יודעת ד"ר, כשהייתי ילד הייתי אוהב מאוד את הבנות מהפלמ"ח. עכשיו אני כבר לא יוצא עם בנות". אני מקשיבה לו ומחפשת וריד. "אני מאוד לא רוצה למות. נראה לך שאני אמות מזה? כבר שבועיים קשה לי לנשום". אני נזהרת לא להיכנס לשיחה ארוכה אתו על הפחדים שלו – לשנינו אין זמן אליה. "איפה הוורידים שלך? לא יעשו לך את הבדיקה בלי עירוי", אני ממלמלת בניסיון להסיט את הנושא. הוא נוזף בי שאני דוקרת אותו, ומקפיץ את היד לקראת המחט, "אני מפחד ממחטים!" הוא מודיע. "אבל אתה מהפלמ"ח! אתם לא גיבורים?" אני שואלת. הוא חוזר לספר לי על הבחורות של פעם. זה ייקח יותר זמן מכרגיל. אנחנו רוקדים כבר כמה דקות סביב הזיכרונות שלו והדקירות שלי. העירוי בפנים. אני מאחלת לו בהצלחה, ובניסיון לא להשאיר את החרדות שלו בלי מענה, מבטיחה – ומקווה שאני לא נשמעת אידיוטית – שאחרי הסי-טי נהיה חכמים יותר.
אני בעיכוב של עשר דקות.
עושה את דרכי בחזרה לחדר 9. במסדרון, מחוץ לחדר מספר 10, עומדים שניים מחובקים ודומעים. גם על חדר 10 עבר לילה קשה. אני מישירה אליהם מבט שמסמן שאפשר לדבר אם הם רוצים. הם בשלהם, מוותרים על ההזמנה האילמת, ואני ממשיכה, בהקלה מסוימת כי נחסכה ממני עכשיו שיחת מסדרון על הגוסס מחדר 10 עם משפחתו. אני פונה לחדר 9, שוב אני במרחק שלושה צעדים ממנו.
אני עושה שוב צעד ראשון אבל בצעד השני, תופס אותי אחד מהמחובקים מחדר 10, "ד"ר דנה, אמא לא הבינה בדיוק מה שהסברתם לה אתמול – אולי תסבירי גם לי עכשיו?" אני מציעה שנשוחח בתום ביקור הרופאים, עם כל בני המשפחה בחדר הרופאים. האיש שמולי אומר שזה רעיון טוב, אבל אם אפשר רק להבין מה זה אומר שתפקודי הכבד של אבא שלו גרועים. בחשבון הפשוט שלי עדיף לענות לו דקה כי המצוקה נראית ונוכחת. אני מספקת הסבר בסיסי למה שאנחנו בעצם בודקים בתפקודי כבד. הוא מסתכל עלי וממשיך, "את יודעת, לאמא מאוד קשה עכשיו. אבא כל הלילה ראה חתולים, היא מאוד בוכה". אני מציעה שוב שניפגש לשיחה משפחתית אחרי ביקור הרופאים. "כן, נראה לי שאנחנו צריכים את זה. את חושבת שכואב לו עכשיו?"
אני חושבת שיש לי מטופל מונשם בחדר 9 עכשיו, בעיקר. "אני לא יודעת מה הוא מרגיש עכשיו, אבל אני יודעת שאנחנו נותנים לו תרופה נגד כאב. ואני מציעה שנדבר על הכל אחרי הביקור, בשקט ולא במסדרון. תכינו רשימת שאלות מסודרת של כל מה שאתם צריכים לדעת, כדי שלא תשכחו. בסדר?" אני רואה שהוא מתכונן לשאלה נוספת, ומוסיפה בטון יותר פסקני, "ניפגש אחרי שאסיים את הביקור. תכינו שאלות". הוא לא מספיק לפתוח את הפה, ואני מפנה לו את הגב.
אני בעיכוב של 17 דקות.
שני צעדים מחדר 9. ועכשיו צעד אחד. מישהי שאיני מכירה ניגשת אלי, ונוזפת בי, "תזכרי שאמא שלי רגישה לסטרואידים". "סליחה, מי גברתי ומי זו אמא שלה?" אני שואלת. "היא עלתה עכשיו מהמיון ולא ניגשים אלינו. אין עם מי לדבר פה". אני מפנה מבט לעמדת האחיות, מולה יושבת קשישה חביבה וחייכנית בכיסא גלגלים ובגדים של בית, עוד לא הלבישו אותה במדים של המאושפזים. בהערכת מצב קלינית מהירה, גברת חייכנית בכיסא גלגלים היא מישהי שאינה זקוקה להתייחסות מיידית ממני. זה יכול להמתין לרופא שיעשה לה קבלה רפואית למחלקה אחרי שהאחיות יקבלו אותה. "גברתי, שלום, שמי דנה ואני רופאה פה. אם הגעתם עכשיו מהמיון אז אתם במקום הנכון, ואם תמתינו בעמדת הקבלה, תיכף יכניסו אתכן לחדר ויעשו קבלה פורמלית כולל בדיקה של רופא. תוכלי למסור אז את כל המידע על רגישויות ותרופות קבועות". "אבל אין עם מי לדבר פה!" היא מתעקשת. אני מצביעה על עמדת הקבלה – "את רואה את בת השירות החייכנית שמדברת בטלפון בדלפק? היא הכתובת שלכן עכשיו". "אבל היא אמרה לנו לחכות! אנחנו פה כל הלילה כבר, במיון". "אני מצטערת שעבר עליכן לילה לא פשוט, כנראה שתצטרכו לחכות עוד קצת. סבלנות".
היא פותחת את הפה לומר עוד משהו ואני קוטעת אותה, "גברתי, אני בביקור רופאים. תמתינו בסבלנות ורופא יבוא אליכן כשתקבלו מיטה ותתמקמו". הזעזוע שלה מלווה את הגב שלי בניסיון החוזר שלי לחדור לחדר 9.
אני בעיכוב של 21 דקות.
מגיעה לחדר 9, היד שלי על הידית של הדלת. "סליחה, ד"ר, מתי תגיעו לחדר של אבא שלי?" ראיתי מאיזה חדר בא האיש הזה לקראתי, חדר רחוק בו שוהים המטופלים היציבים יותר. הוא גבוה ולבוש בחליפה, נראה שאינו מורגל להיענות בשלילה או בדיחוי. אני עונה את האמת, "מתישהו בשלוש השעות הקרובות". הוא פוקח עיניים בהלם מוחלט, "אבל באתי במיוחד מהעבודה. את יכולה לזרז את זה?" אני דוגלת באמת, "לא". הוא מתעצבן, "איך זה יכול להיות?" אני עונה בטון קר וחריף, "הלו"ז של המחלקה נמצא בעותק בכל חדר וניתן ביד לכל מאושפז. ביקור הרופאים נמשך כשלוש שעות ואנחנו מטפלים בכל החולים שלנו, לפי סדר דחיפות. זה יכול להיות – כי זו המציאות. נגיע בהמשך", אני עונה. הוא פותח את הפה כדי לנזוף בי, אני מתנצלת בפניו מבפנים, אבל שומרת על חזית אחידה – לא משתהה ולא מאפשרת לו להמשיך – ונכנסת סוף סוף לחדר 9. סוגרת מאחורי את הדלת. רע לי עם זה, אבל מה שלא חסר לי עכשיו זה ויכוח עקר ליד הדלת על זמני ביקור שיעכבו אותי מלהגיע למטופלים שלי.
אני בעיכוב של 25 דקות.
בתוך חדר 9, אני בשאיפה להגיע לבדוק את המטופל המונשם שליד החלון. את פני בתוך החדר מקבלים בני משפחתו של המטופל השני, ששוכב דומם במיטה שליד הדלת. קשיש דמנטי עם זיהום חריף שמקשה על גופו לתחזק לחץ דם מספק בשביל לחיות. הם לא באמת עסוקים בזה שנכנסתי לחדר, הם יותר עסוקים בלצעוק אחד על השני מעליו. ענייני ירושה. אני מבקשת מהם לצאת מהחדר גם כדי לדון בעניינים האלה לא מעל הסב הקשיש שאינו יכול להגיב, וגם משום שאני צריכה לבדוק את המטופל השני והם מרעישים ומפריעים לי. "זה לא עניינך מותק, תהיי בשקט". בחדר יש אווירה של אלימות. לא רק כלפי, בעיקר כלפי הסבא הדומם. וכלפי המטופל השני, המונשם ונטול המלווים שיילחמו בשבילו, שהנכדים האלה אינם סופרים כלל בעודם צועקים שם. אני לא נינוחה. אין לי רצון בעימות אבל התפקיד שלי זה לשמור על המטופלים שלי. אני פותחת את הדלת של החדר כדי לוודא שאני לא מכניסה את עצמי לסכנה ומעזה להגיד להם בטון חריף ונוקשה, "אני לא מותק, אני הרופאה של סבא שלכם – ועכשיו אתם מזיקים לו ולמטופל השני בחדר. אני מבקשת שתצאו להתווכח בחוץ או שאקרא לביטחון". הם מתבלבלים ואחד מהם מושך את האחרים החוצה.
חצי שעה אחרי שהייתי אמורה להגיע למטופל המונשם בחדר 9, אני מגיעה אליו.
אני בודקת אותו, מנסה לדבר אתו ולא מקבלת תגובה, רושמת הוראות להמשך טיפול הבוקר במחלקה. אני יוצאת מהחדר שלו, יש לי עוד 15 מטופלים לראות בשעתיים הקרובות. מחוץ לחדר מחכה לי מישהו: "ד"ר, אבא שלי בחדר 10, הוא כל הלילה רואה חתולים ומיילל. אמא שלי מאוד בוכה. אני רוצה להבין מה עושים אתו". אני מסבירה שדיברתי עם אחיו קודם לכן ושנשב לשיחת משפחה בתום הביקור. הוא לא משתכנע. אני מוסיפה שאתמול בערב שוחחתי גם עם אחותו. שזה לא נכון לקיים את השיחות בנפרד, שזה פוגם בתיאום ולא מתאפשר לנו כצוות במחלקה בגלל אילוצי ומגבלות זמנים ועומס. "אבל אני פה עכשיו ולא מסתדר לי אחר כך. אני מבקש שתדברי אתי עכשיו". "כמה אחים אתם?" אני שואלת. "13. למה זה משנה?" הוא מתעצבן עלי.
שנתיים בהתמחות ואני כבר מבינה שאף שיחה עם אף מטופל היא לא "רק כמה דקות".
וכבר יש לי הליכה הודפת. לכל רופא יש ההליכה ההודפת שלו. יש כאלה שהולכים עם הראש בתקרה, יש כאלה שמדברים בטלפון. אני משפילה מבט. והולכת הליכה נמרצת שאינה מאפשרת קשר עין ואינה מזמינה לשיחה. אני לא אוהבת להיות הרופאה הזאת, אבל אני משתמשת בהליכה ההודפת שלי כשאני מרגישה שאין לי ברירה. זה קורה כמעט כל יום.
היא שמורה למסדרונות בתי חולים, ולמשפחות ומטופלים שאני קולטת שלא ירפו ממני, גם אם אין לי מה לומר, גם אם השיחה לא לוקחת לשום מקום, גם אם מה שיש לומר נאמר ונדון אתם כמה וכמה פעמים.
כי זה בא על חשבון המטופלים האחרים. כי זה בא על חשבון הזמן שלי לקדם את מאחורי הקלעים של הבירור הרפואי כדי לספק להם תשובות. כי אני לא סובלת את האטימות הזאת שלהם, שרוקדת טנגו עם האטימות שהם מתארים, שבאה מכיוון הרופאים שלהם. כי את הנזק המצטבר של הדרשנות ש"יתייחסו אלי, עכשיו, כי אני במצוקה, ויתנו מענה לכל מה שאני צריך" – הם לא רואים, אבל הרופאים שלהם, שמנווטים בין אינספור מצוקות, כן רואים.
והלוואי שבדיון הציבורי על היחס לאנשים בבתי חולים היו מדברים גם על החלק הזה בדינמיקה בינינו, על המחיר שמשלמים כולנו על חוסר היכולת שלנו לעמוד בתור בלי לעקוף, על התחושה שאם לא מתייחסים אלי פיזית עכשיו אז בטח נמחקתי, על כל מה שהופך אותנו לקשים גם בתור בבנק וגם בכביש. וגם בבית חולים, כשאנחנו דורסים אחד את השני וכועסים על הרופא שלא משתף עם זה פעולה.
***
בשבוע האחרון יצא לי להתלוות לכמה מטופלים בבדיקות כואבות מאוד שמחייבות ערנות ושיתוף פעולה מצדם. בהיעדר אלחוש או טשטוש, אין לנבדקים דרך לחמוק מפלישת המחטים והזרמים החשמליים לגופם בדקות – הארוכות – של הפרוצדורה. כל אחד מגיב אחרת. יש מי שמאיים להתעלף, יש מי שמשתתק ויש מי שמתבדח אך מזיל דמעה. אני נושמת את המתח של המטופלים בחדר ביחד אתם, ומנסה להקל. מצאתי את עצמי, לא מול כולם אבל כן מול חלק מהם, אומרת, "תנשמו עמוק ותחשבו על החטופים".
כשאמרתי את זה בפעם הראשונה חשבתי שינזפו בי. יש כל מיני דרכים לנסות להקל על מצוקה מיידית של מטופל, והכנסה פורמלית של אקטואליה לחדר הטיפולים היא שנויה במחלוקת. חששתי גם מהרופא הבכיר שהיה אתי בחדר, וגם מהמטופלת. אבל סמכתי על תחושת הבטן שלי. ולא טעיתי. היא אמרה שזה עזר לה, והודתה לי שהחזרתי לה פרספקטיבה. מטופלת אחרת שלפני כן היתה עסוקה בשאלה באיזה זווית ייפול לה הראש כשהיא סוף סוף תצליח להתעלף, העבירה את תשומת הלב לתפילה למענם תוך כדי הבדיקה. שלישי חייך חיוך עצוב ואמר שהמחט הפסיקה להכאיב לו.
וזה מאוד מוזר, האפקט המאלחש והמהפנט של החטיפה. לאף כותרת אחרת מהשבוע החולף אין אפקט כזה בקליניקה. בדקתי. אם אני מספרת על האב שרצח את שתי בנותיו, אומרים "אוי" וחוזרים לכאב הפרטי. חיסול אדם צעיר ברחוב ביפו, "נורא ואיום. תיזהרי עם המחט, טוב?" ישראל שנייה בשיעור העוני ב-OECD? "אאוץ׳ דוקטור!", חשש לזיהום במפרץ חיפה בעקבות שריפות שטיבן אינו ברור ושבקושי דווחו בתקשורת ושמסכנות אלפי אזרחים? "באמת? מעניין. את בטוחה שאת מיומנת מספיק בביצוע הבדיקה הזו?" את מותו של ילד בן 14בפשיטה בחברון מירי צה"ל, שעל פי דיווחים נפגע מאש חיה שלנו בטעות ועל לא עוול בכפו – לא העזתי לציין. לא ראיתי בזה פוטנציאל מאלחש עם אף מטופל, כן זיהיתי מראש היתכנות של אלימות נגד הרופאה אם אחשד כנוקטת צד בדיון.
לא מתפקידי לנקוט צד בדיון, כרופאה מול מטופלים. בשבילי, זה חלק מהקסם במקצוע – הזכות והחובה לתת מרחב אישי מוגן ובטוח לכל אדם ולספק לכל מטופל טיפול רפואי מיטבי. אבל למדינת ישראל יש עוד בעיה בתקופה האחרונה. עצירים פלסטינים שובתי רעב שהיא מתקשה לטפל בהם. ולכן, למרות המרחב האישי המוגן שאני מחויבת לספק לכלל מטופליי – הכנסת נלחמת בימים אלה על הצעת חוק שמטרתה להכשיר את הידיים שלי לדחוף אוכל לגרון של מטופלים שובתי רעב, נגד רצונם וחרף התנגדותם האקטיבית, בסתירה ובניגוד לכללי האתיקה הרפואית המקובלים בעולם כולו, במה שנחשב כיום כאקט של עינוי – הזנה בכפייה. ההסתדרות הרפואית בישראל יצאה נגד הצעת החוק. רוב חבריי גם. למרות שכולנו מבינים שבזמן אמת יימצא האיש בעל הרישיון לעסוק ברפואה שעל פי שיקול דעתו הזנה בכפייה מוצדקת מתוקף מצבו של המטופל החשוב עוד יותר – "בטחון המדינה".
בשבוע האחרון הייתי רופאה בעולם שבו כל כאב בטל בשישים למעט זה שיש עליו קונצנזוס. למרות שראיתי סוגים שונים של כאב, של חירום, של אובדן. כולם קשים, מחרידים, ורבים מהם מושפעים מהרבה מרכיבים במציאות הישראלית: אלימות, הזנחה, פשע, עוני, פערים בהשכלה, זיקנה ובדידות. ונראה לי מטופש להוסיף כאן שהחטיפה היא איומה, ושהאלימות הזו כלפי שלושה צעירים שלקחו טרמפ היא בלתי נסבלת. אבל נראה שאסור לחשוב על כלום בלי לציין גם את זה כאן. וזה מטורף, כי כל כך הרבה קורה מסביב. כמו למשל, העובדה שבכל יום במחלקות בבתי החולים מאושפזים אלפי חולים ודורכים אחד על השני בלי לתת על כך את הדעת. עוד צורה של פגיעה במרחב האישי שאנו מתורגלים בה בישראל, ושאין מקום לדבר עליה כעת כי על אף שהיא מציאות חיינו ופוגעת ברבים, היא לא "ארוע בטחוני", "פיגוע", "חטיפה".