בחיים לא הייתי מתקרבת מרצוני החופשי לאיש הזה ששוכב שם במיטה מולי. ריח של זיקנה אופף את הפנים הסמרטוטיים שלו, שיערות אפורות פורצות לכל עבר מנחיריו ואוזניו, עיניו אכולות קטרקט. העור שלו בצבע בז' דהוי, האף הגדול והקמטים המדולדלים משווים לו מראה של בובת כרובי שנשכחה יותר מדי שנים במחסן התפאורה – וכשהוא מדבר הוא מרסס בסביבתו פירורי מזון לחים ירקרקים שנראה לי שנשארו לו בחלל הפה מארוחה שאכל מתישהו סביב מלחמת ההתשה. המצב שלו דוחה אותי. הוא דוחה אותי.
אבל זה היום השני שלי בסטאז'. יום קודם לכן קיבלתי סוף סוף את החלוק הלבן שלי, ואת תג השם עם המלה ד"ר ליד התמונה שלי. והיום אני אמורה להתחיל להיות רופאה ולהפסיק להיות סטודנטית. ואני חייבת להתקרב לאיש הזה ששוכב במיטה שם מולי, להתקרב מאוד קרוב, כדי למצוא לו וריד ולקחת ממנו בדיקת דם.
הוא ישן עכשיו, ונראה לי אכזרי כלפי שנינו להעיר אותו. אבל אני עושה את זה, בלחש, בלי להדליק את האור בחדר. הוא מחייך חיוך חלוש, מושיט לי את היד, נראה מותש, לא מדבר. גם אני לא. כשאני מסיימת, הוא עושה מאמץ הירואי להציע לי מהעוגיות שמונחות ליד מיטתו, מרים את הצלחת ביד רועדת מניסיון פשוט להתנגד לכוח הכבידה, ולוחש, "אשתי עושה אלפחורס יותר טובים מאלה שסבתא היתה מכינה לי בבואנוס איירס. אין כאלה בעולם". העוגיות מתכסות ברסיסי הרוק שמקשטים את סביבתו כשהוא מדבר. אני מסרבת בנימוס, ויוצאת מהחדר. דווקא חמוד, הסבא הגוסס הזה.
בהמשך היום, אני רואה את תוצאות הבדיקות שלקחתי לו. על הפנים. אני לא מבינה איך הוא עוד חי. אני בעצם לא מכירה את מצבו הרפואי, לא יודעת עליו כלום. אני פותחת את התיק שלו וקוראת עליו. אין יותר סופני ממה שכתוב שם. אני נמשכת לחזור לחדרו ולשאול לשלומו.
קולות צחוק בוקעים משם פתאום. ודיבור בספרדית. הנה אשתו הקשישה לא פחות ממנו, יושבת לידו ומקריאה לו מתוך "מאה שנים של בדידות". הוא כל כך אוהב את הספר הזה, היא משתפת אותי כשאני נכנסת לחדר, ומושיטה לי אלפחורס. הסיטואציה כל כך לבבית שאני מתקשה להתנגד, למרות שכבת החיידקים שאני מאמינה שמכפה על העוגיות. ממילא הכל פה הוא שכבת חיידקים, זה בית חולים. הוא לא נראה כל כך זקן לידה.
הוא אומר שהוא חלש. היא מישירה אלי מבט ומרצינה, "ד"ר, הוא צריך להילחם, נכון? וזה יעבור, והוא יהיה חזק שוב. יש לנו עוד זמן ביחד. והנכדים. והילדים. אסור לו ללכת ככה. תגידי לו". הוא עוצם את עיניו והיא מושיטה את ידה להחזיק בידו.
אחרי הצהריים הם קראו לי שוב לחדר, הנכדים הגיעו וביקשו לתת לי עוגיית אלפחורס נוספת, טרייה יותר, שהכינה סבתא. בתו עמדה לידו, ובאהבה רבה מאוד שכנעה אותו לצאת מהמיטה לכיסא, שיתחזק קצת וירגיש כמו בן אדם. הסתכלתי עליהם, ומצאתי את עיניו אכולות הקטרקט ננעצות בעיני. הוא לא אמר כלום. כמה דקות לאחר מכן נקראתי שוב לחדרו. הוא ניסה להתיישב כפי שביקשה בתו, והתעלף. הוא התאושש מהר כשהשכבנו אותו במיטה. היא בכתה לידו והסבירה לי, "ד"ר, הוא האבא הכי טוב בעולם. אני עוד צריכה אותו. היית צריכה לראות אותו פעם, איך שהיה שר לי, ומקשיב, ומחבק".
אולי עוד אפשר להציל אותו. אני ניגשת למנהל המחלקה, ושואלת על הסבא הזה מחדר 12. "דנה, אפשר לעשות לו כל מיני בדיקות, אבל אף אחת לא תוביל לטיפול שיוכל לעזור לו". הוא בטח טועה, זו לא רפואה. ברפואה נלחמים. היום השני לסטאז' נגמר, ואני יוצאת בתחושת ייאוש מהמחלקה. הם ויתרו עליו, הרופאים ויתרו עליו והוא סתם שוכב שם במיטה עד שימות. אני מרימה טלפון לרופאה שלימדה אותי בבית ספר לרפואה, מנהלת מחלקה בבית חולים אחר, ואומרת לה, "אין לו רופא שם. אף אחד לא מטפל בו או לוקח אחריות על המצב שלו". והיא אומרת לי, "דנה, ומי את שם? מבחינתו את הרופאה שלו, מעכשיו זה נכון בנוגע לכל מטופל שתפגשי. זו האחריות שלך להחליט איזו רופאה תהיי עם כל מטופל. תזכרי, וזה נכון לכל רופא – אף אחד לא יודע יותר טוב ממך איך להיות רופאה כלפי המטופלים שלך. אם את חושבת שצריך לעשות לו בדיקות, תבקשי לעשות אותן. וכל מה שאת לא יודעת – תלמדי, תקראי, תשאלי. את אף פעם לא לבד בבית חולים. בשביל זה יש סטאז'".
אני לא ישנה בלילה, קוראת בספרים, מחפשת לו פתרונות. וחוזרת בבוקר לקחת לו שוב בדיקות דם. הוא כל כך מכוער כשהוא ישן. והריח, עדיין קשה. אני מתקרבת אליו בנחישות. הוא פוקח עיניים, ולוחש לי, "ד"ר, אני כבר לא יכול". אני לא עסוקה בלהקשיב לו, אני עסוקה בלנסות לא להריח ובלמצוא וריד. בימים הבאים אני מעבירה אותו פאנל בדיקות מפה ועד הודעה חדשה ומנהל המחלקה לא מונע את זה ממני. להפך, המנהל קורא לי "הדוקטור הצעירה" ומתלהב מהאיכפתיות שלי.
הסבא מתלהב פחות. בכל פעם שאני בודקת אותו לבד הוא אומר לי "ד"ר אני לא יכול עוד. אני עייף". בשאר הפעמים, כשאני באה לדווח לו על תוצאות הבדיקות, כל פעם מישהו ממשפחתו לידו והוא שותק, עטוף בחיבוק. כל הבדיקות שעשיתי לא מקדמות אותנו, והם מפצירים בו להילחם.
ציור של אלברט אנקר, 1893.
חלף שבוע מההיכרות עם סבא אלפחורס, אני באה לקחת לו דם. התרגלתי לריח, התרגלתי לצחוק שלו כשאני לא מוצאת וריד בניסיון הראשון, התרגלתי להסכים לאכול עוגיות שהכינה אשתו. אני מרגישה שהוא לא מוזנח רפואית, כי התקדמנו בבירור. אני מתחילה לקבל את מה שאמר מנהל המחלקה שבוע לפני כן – אפשר להמשיך לעשות בדיקות, הן לא יקדמו אותנו.
חלף שבוע מתחילת הסטאז' שלי, אני שוב באה לקחת מסבא אלפחורס דם. בתו יושבת בפינת החדר, היא ישנה לידו בלילה, ועודה מנמנמת. הוא פוקח רגעית את עיניו ולוחש לי, "לא. לא עוד". בזווית העין אני קולטת שהיא התעוררה ושהיא שומעת אותנו. זו פעם ראשונה שהוא מדבר ככה בנוכחות בן משפחה ולא רק כשאנחנו לבד. זו פעם ראשונה שאני נוכחת מספיק ביחד אתו ולא בחרדות ובמצוקות שלי, זו פעם ראשונה שאני מקשיבה לו. "ד"ר, מותר להפסיק להילחם?" הוא שואל בקול רם מהרגיל ואני מבחינה שהוא משרבב את מבטו לכיוון בתו. הוא רוצה שהיא תשמע את זה. אני רואה אותה נדרכת מהצד. הרגע הזה נטען במשמעות שלא הבחנתי בה קודם. זה קצת גדול עלי. אני לא יודעת מה עושים עכשיו ורוצה לצאת מהחדר. אבל זו לא אופציה.
אני שומעת בלב את מה שאמרה לי הרופאה שבוע קודם בטלפון, "מבחינתו את הרופאה שלו. זו האחריות שלך להחליט איזו רופאה תהיי עם כל מטופל. ותזכרי – אף אחד לא יודע יותר טוב ממך איך להיות רופאה עבור המטופלים שלך". הוא צריך את הרופאה שלו עכשיו, והוא לא צריך אותה לעוד בדיקת דם. אני שותקת כמה רגעים, מחפשת מלים. נותנת זמן לבתו להשתתף בשיחה אך היא לא זזה ממקומה. נותנת לו זמן לומר עוד, אך הוא ממתין שאגיב. ואחרי כמה רגעים, בקול הכי סמכותי שאני יכולה למצוא, אני מנסה לומר משהו שהבטן אומרת לי שהמטופל שלי צריך לשמוע: "אתה יודע, אף פעם לא פגשתי בן אדם כמוך. אמיץ, ולבבי, ואהוב. אני רופאה צעירה, ולך יש הרבה יותר ניסיון ממני בעולם. אתה יודע מה נכון עבורך יותר מאתנו. אני יודעת רק להגיד לכם שרפואית אין בשורות גדולות. מצבך קשה ולא נראה שאנחנו יודעים לעזור לך להשתפר. ואם אתה עייף, מותר לנוח. ומותר להילחם, כמו שרוצים האנשים שאוהבים אותך – אבל אחרת. לא על עוד זמן, אלא גם על איכות הזמן שנשאר. אולי תרצה שנבדוק אם יש דרך לשחרר אותך הביתה ולעזור למשפחה שלך להתמודד עם זה ולטפל בך שם, במקום להמשיך לשכב פה במיטת בית חולים?"
במשך כל הזמן שדיברתי פחדתי להסתכל למעלה. עליו, או עליה, או בכלל. ועכשיו, העזתי להרים את הראש. בתו שישבה בפינה ניגבה דמעות. וסבא אלפחורס היה נראה מחויך. כאילו התאושש. את השקט הפר הקול המצחיק והצרוד שלו, "כן, אני רוצה הביתה".
סבא אלפחורס מת שבוע לאחר מכן, בביתו, במסגרת הוספיס בית. הוא היה האיש הכי מכוער שראיתי, במפגש הראשון בינינו. והוא היה המטופל הראשון שלי, האיש שלימד אותי את השיעור האהוב עלי ברפואה – תמיד, אבל תמיד, בכל מצב ומול כל מטופל, להסתכל בעיניים ולחפש את הבן אדם. ואני זוכרת אותו כאיש יפה. זה הקסם הכי גדול במקצוע הזה, איפה שאנשים אחרים במקצועות אחרים נתקלים בעבודה שלהם בטבלאות אקסל ובמסמכי בריף, אני בבית החולים נתקלת בסיפורי חיים שמחוברים לאנשים ולגוף שלהם – להפרשות, לכאבים, לאכזבות, לחרדות, לתוקפנות, לגזע, דת ומין שאליהם הם משתייכים, להשקפת העולם הפוליטית שלהם, למצבם הכלכלי והחברתי, למעמדם האזרחי, למעשים שהם עושים ביומיום שהופכים אותם למי שהם.
אני יכולה לטפל בשב"ח פלסטיני, בסוהר מחולות, ברב חרדי שהיה עובר לצד השני של הרחוב אם היה הולך לידי כאשה ברחוב, בהומלס השיכור ובסלב התורן שהגיע למיון. אל חלק מהמטופלים אני חשה קרבה, אחרים נראים לי רחוקים, זרים, עוינים, לפעמים דוחים. גוף חולה יכול להיות דוחה מאוד. אדם שמתקשר אחרת ממני עם המציאות יכול להיות מרתיע מאוד. וכל פעם שאני מזהה שקשה לי להרגיש רופאה של מישהו, אני נזכרת בסבא אלפחורס, ובמלים שאמרה לי בשיחת הטלפון ההיא פעם בתחילת הסטאז' הפרופ' אמי חודק (היום מנהלת מחלקת עור בבית החולים בילינסון), אני מחפשת את העיניים של הבן אדם – מתעקשת למצוא בו את המטופל שלי.