"איך קוראים לך?" שאל הגינקולוג הבכיר כשהייתי בסבב רפואת נשים כסטודנטית. "דנה", עניתי.
"לא נפלתי", הגיב, והמשיך לחפש שם מעניין יותר אצל הסטודנט הבא בתור.
*
"איזה ילד חמוד יש לכם", אמרתי לזוג שהגיע לרופא הילדים, והוספתי, קצת כי הייתי סטודנטית וקצת רציתי להרשים גם את הרופא, "ומעניין – יש לשניכם עיניים כחולות, ושלו חומות כאלה יפות. זה לא בהכרח מסתדר, גנטית". תוך כדי שאני מוציאה את המלים המרשימות מפי, אני מרגישה מרפק זר ננעץ בבית הצלעות שלי ולא מרפה. את סוף המשפט אני כבר די ממלמלת לעצמי. הרופא, שממרפק אותי מאחורי שולחן הבדיקה, עושה מאמצי על להסטת הנושא, "מלים ראשונות הוא כבר ממלמל?" הוא שואל בחמידות מקסימלית. כשהם עוזבים הוא מסתכל עלי במבט מאוכזב ובשקט אגרסיבי-פסיבי לוחש לי, "אם האיש הזה הוא לא האבא של התינוק ויש לה מאהב עם עיניים חומות, זה לא תפקידך ולא מקומך להעלות את זה ביניהם, דוקטור".
*
אני יושבת מול מטופלת במרפאה. יש לי שבע דקות לבן אדם. פותחת את התיק הרפואי שלה. עוברת אתה מהר על הפרטים, "אני רואה שאת עובדת בהוראה", היא מסמנת כן עם הראש ומחייכת, אני שואלת, "איפה?" היא אומרת, "בחטיבה, ילדים מקסימים". אני ממשיכה לעיין בתיק, "ושיש לך שלושה ילדים". "שניים", היא ממלמלת. "היו שלושה, אבל עכשיו, שניים". יש לי עוד חמש דקות להספיק לתשאל, לבדוק, להציע טיפול. רק שלא תפתח את זה עכשיו, רק שלא תפתח את זה עכשיו. עם גולה בגרון אני שואלת, "ומה עושה בעלך?". מהנדס מכונות. היא לא פותחת.
*
"דנה׳לה", הקול של הבכיר בחדר הניתוח קורא לי מחדר 7, "בואי ללמוד. עוד לא הכנסת אף פעם קטטר, נכון? אז הגיע הרגע". אני מסתכלת על האשה הפרושה עירומה לפני, מורדמת, מונשמת, מעורטלת. לאן לעזאזל דוחפים את זה? "דנה׳לה, יאללה – ראית אותנו מכניסים קטטרים כל השבוע. עכשיו תורך. מה השוק?" לא נעים לי להכאיב לה סתם. לא רוצה לזהם את הפתח בהחדרה של משהו למקום הלא נכון. אז מתגלגל לי מהלשון "אבל לאיזה חור?" לרופא נשמטת הלסת מרוב צחוק, "לא לימדו אותך?" "לא יודעת, פתאום כשעומדים מול זה אני לא בטוחה". "אז בואי, שימי את הצינור כאן", הוא מצביע לכיוון השופכה הנסתרת מעיני – "אבל דיר באלאק אם יישפך עלי שתן! אלה נעליים חדשות". ואז אני מגלה, הפציינטית עוד לא מורדמת. היא כנראה פשוט השתתקה באימה מהרופאים שהולכים לנתח אותה.
*
לילה לבן. לא ישנתי, מגיעה למחלקה הפוכה. קונה קפה הפוך בדרך, מקווה שמינוס ומינוס יהפוך לפלוס. במסדרון בדרך לחדר הרופאים יש ריח חריף של מסדרון בית חולים, שזה אומר ריח חריף של הפרשות גוף שנצברות בחיתולים למבוגרים, מעורבב עם זיעה וקיא. אז לא מצליחה לשתות את הקפה. יוצאת לביקור בוקר. המטופלת יושבת על המיטה מולי, בוכה, מספרת לי על הגרורות שלה. פיהוק. אני קשובה, וקשה לשמוע את דבריה, וקשה גם לא לשמוע אותם כי הם כל כך דרמטיים. אבל אני לא משתלטת על זה, זה פשוט יוצא. המוח צריך עוד כוס קפה. היא עוצרת. "דוקטור, אני משעממת אותך?" עניתי לה שלא ושאני עייפה. אבל מהחדר שלה יצאתי לקנות עוד קפה. ונקראתי לשוב למחלקה מיד. אז באתי עם הקפה למטופל הבא. הוא מתלונן על כאב בטן, אך נראה יציב. אני בודקת אותו. לא נראה שהוא מבשל קטסטרופה. הוא מתקשה להיפרד מנוכחות רופאה בחדר, ומספר לי כמה היה קשה בלילה לבד בחדר, שהיו לו סיוטים ואולי זה חלק מהמחלה. שלוק. אני שותה מולו קפה. אני לא מרוצה מעצמי בלב, אבל לפני עוד שלוש שעות לפחות של הליכה ועמידה מול מטופלים בלי שנייה לשירותים גם. אז אני שותה קפה.
ושנתיים אחרי, אני מודה שזה לא קורה לי הרבה אבל זה קורה. לפעמים אני מסבירה או מתנצלת, לפעמים אין זמן. ותמיד אני מרגישה קצת דבילית.
*
מרפאה. המטופל נכנס לחדר. "דוקטור, אני מרגיש חולה כבר תקופה ואני מאד מוטרד שאתם מפספסים אצלי משהו". הוא עושה לי רעש רקע נחמד לתחילת היום. המחשב נתקע, התוכנה לא עולה לי, המלים שלו מבלבלות לי את הסדר בראש – קודם מחשב, אחר כך שיחה. אחרת יבוא עוד מטופל ועוד מטופל ובשטף הארועים הפרטים יתערבבו לי עד שהמחשב יתאושש. ואיך בכלל אדע מי זה בלי הפרטים עליו שבמכונה? "אדוני, שב רגע, תארגן את הדברים, אני מיד אתך". חולפות שתי דקות, המחשב לא נענה למאמצי להחיותו. "טוב, אז נוותר על המחשב. אני אתך. איך אפשר לעזור?" "תראי, אבא שלי מת בגיל שלי עכשיו, ואני כבר שנתיים מרגיש דפיקות לב במאמץ, ואני מאוד מפחד". "רגע, המחשב בדיוק חזר לעבוד. חכה שנייה, אני מיד אתך". הוא משתתק. אני חוזרת לנבור במסך. "או-קיי, נראה שיש לנו מחשב", אני מבשרת בשמחה לעצמי ולמטופל. "סליחה על ההפרעה, דבר, אני אתך". "והבן שלי אומר לי שאני נראה לו חיוור בחודשים האחרונים", "ברשותך אני אכתוב כשאתה מדבר, טוב?", הוא מגיב בנימוס, "בטח. אז בכל מקרה, הרופא משפחה לא מקשיב לי, ואחרי שהתעלפתי", "רגע – המחשב אטי יותר ממך, הוא מעלה לי שני מטופלים עם השם שלך. מה התאריך לידה?", "יולי 74'". "או-קיי, הנה אתה. כן, דבר, אני אתך". "אז אחרי שהתעלפתי באתי למיון, שיחררו אותי, ועכשיו אני כאן". "רגע, נתקע המחשב. אני כבר אתך". "דוקטור, מה אם הייתי מת עכשיו מולך? היית בכלל שמה לב?", "אם היית מחרחר, סביר להניח שכן". אופס, הוא לא צוחק. אני סוגרת את המחשב אקטיבית, שזה קצת ברוח תמות נפשי עם פלישתים כי כל ההיסטוריה הרפואית הרלבנטית שלו שם ומדבריו סביר שאדלה פחות, ופשוט מקשיבה לו במקום. יושבת אתו חצי שעה יותר ממה שהייתי אמורה, המטופלים בחוץ מתרגזים. וברור לי כבר שלא אפתח שוב את המחשב בהמשך היום. נכנס המטופל הבא, אני פותחת את המחשב. וחוזר חלילה.
*
חודש שני בהתמחות, תורנוית ראשונות במחלקה. במסגרת תפקידי אני אחראית גם להוציא תעודות פטירה למטופלים שאיני מכירה שנפטרים בהוספיס, מחלקה נפרדת משלי, במהלך הלילה. עוד לא יצא לי להוציא אף פעם תעודת פטירה, והמטלה נראית לי באופן כללי לא נחמדה. בעיקר כשאיני מכירה את המטופל קודם לכן. שמו אותי פקידה של מוות. בינתיים היה לי (או לחולי ההוספיס) מזל, ובאף תורנות שלי עד עכשיו לא קראו לי לשם. אחרי 22 שעות עבודה רציפה במחלקה, אני מגיעה סוף סוף למיטה לישון קצת. חצי שעה לתוך הכאילו שינה של התורנות, הטלפון מצלצל. "זאת ציפי מההוספיס. בואי". חושך, הצרצרים עושים רעש של לילה, אני נגררת לעולם שכולו מוות. מגיעה, לוקחים אותי לגופה, אשה לא מבוגרת מדי וצפודה למדי, מאשרת שהיא נפטרה, מקבלת את הטופס. ממלאת אותו כמו שהסבירו לי שצריך. יוצאת והולכת בחזרה למחלקה שלי, למיטה. אחרי 20 דקות, טלפון מההוספיס, "דוקטור, מילאת לא נכון את הטופס. החזירו את הבת של המנוחה מהמיון להוספיס, היא לא יכולה לשחרר את אמא שלה מבית החולים לקבורה אם אין טופס שמולא נכון". אני, מתוך שינה, "תקשיבי לי גברתי, מילאתי את הטופס בדיוק כמו שאמרו לי. אני לא חוזרת לשם, שיבדקו את עצמם במיון". בשלב הזה לחזור לישון זה לא קשה. צלצול מעיר אותי, עברה עוד חצי שעה, "דוקטור, היא חזרה שוב מהמיון, הטופס שמילאת מחייב להזמין משטרה לחקירת המוות, סימנת סעיף לא נכון, אין משהו חשוד במוות הזה, זו אשה שגססה מסרטן ונפטרה בהוספיס. אני מבקשת שתבואי הנה". זה כרוך בהליכה, בחוץ, קר לי, זה רחוק, אני עייפה. אני מתקשה להאמין שאני טעיתי, כי עשיתי כל מה שאמרו לי. וכי המוח שלי חסר חמצן קצת. וכי אני לא סובלת להיות פקידה של מוות. אז אני הופכת לפקידה של מוות, "אני לא באה אלא אם תוכיחו לי שהטופס לא נכון. תפקססו". אחרי כמה דקות מתקשרת אלי אחות בכירה יותר, "דוקטור, לא נגיד את זה שוב. בואי עכשיו לתקן את הרישום. אי אפשר אחרת לעבד את הפטירה שלה". אני מגיעה, רואה את הטופס, אכן מילאתי על פי מה שהוסבר לי. אך הוסבר לי לא נכון. מתקנת. מבייש לומר, אך עדיין מתווכחת עם האחות. אבל כשאני יוצאת מההוספיס, סרה וזועפת, אני קולטת בזווית העין את הבת של המנוחה. היא בוכה קצת, הלומה קצת, וזה נופל עלי – עשיתי לה ריצת בוקר ברחבי תל השומר עם הגופה של אמא שלה. אני הרופאה האטומה, האדישה, הביורוקרטית האיומה שתמיד הבטחתי לעצמי שלא אהיה. אני מתביישת לגשת אליה עכשיו ולהתנצל בפניה על העקשנות הקטנונית שלי. ומבטיחה לעצמי לא לשכוח שמאחורי כל טופס בבית החולים שלי, יש בן אדם.
ועדיין, אני שוכחת לפעמים. או לא מתפנה לזכור. או עושה דברים שאינם לרוחי מכורח הדברים, ומבקשת סליחה בלב, או כשדרוש ואפשרי – במציאות, גם לא לפני יום כיפורים. אבל הנה, בכל זאת, לקראת יום כיפורים, סליחה ממני אליכם, על כל הפעמים שיצאתי לא מה שאתם צריכים מהרופאה שלכם.