״סליחה, איך מגיעים למחלקת יולדות?״, שואלת אותי אישה שהלכה לאיבוד. אני מכוונת אותה. היא אומרת תודה. אני מאחלת שיהיה במזל, ונכנסת למחלקה עם הקפה של הבוקר ביד. בחדר הצוות מחכה לי החלוק הלבן שלי. אני מחליפה מאזרחי לרופאה, ויוצאת לדרך. ביקור רופאים.
בתחילת המסדרון, אני פוגשת את המנקה. למרות שאני מקפידה להגיד לה בוקר טוב, מעולם לא ממש דיברנו. בכל בוקר כשאני חולפת על פניה, אני תוהה אם היא עובדת קבלן. אין לי מושג. אף פעם לא שאלתי. מאיפה היא באה כדי לנקות אחרינו? באיזו שעה קמה בבוקר ואיזו דרך עשתה עד הנה? מי מחכה לה בבית? איך הבריאות שלה? האם היא סוגרת את החודש? כל בוקר, בזמן שהצעדים שלי מטשטשים את הספונג׳ה שלה, אני תוהה מה עובר לה בראש עכשיו. תוהה, ונשאבת הלאה לסדר היום.
***
עוד צעד ומישהו קורא ״אחות, אחות״. אני קולטת שהוא קורא לי. זה המטופל מחדר מספר 4. הוא שוכב במיטה, וכשאני נכנסת לחדר הוא צועק עלי שהוא צריך פיפי ושאעזור לו כבר לרדת מהמיטה. אני אומרת לו שימתין רגע, אקרא לאחות. הוא צועק בזעם שהוא מסרב להמתין. אני מסבירה שאיני יכולה להוריד אותו מהמיטה לבד. זה לא מעניין אותו. אני יוצאת להביא לו בקבוקון להטלת שתן במיטה, וחוזרת לחדר. הוא כבר עשה בחיתול. הוא מביט בתקרה ולא מעז להישיר אלי מבט. מה עובר לו בראש מול התקרה הזו, שחיפתה כבר על כל כך הרבה חולים?
מחוץ לחדר מספר 7 דווקא שקט. אני מציצה פנימה. אישה מבוגרת עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים יושבת על כורסה שהיא גם מיטה מתקפלת. היא מסתרקת בהיסח הדעת, שק שינה מונח לצדה. כבר חצי שנה שהיא ישנה כאן לצדו בלילות. קמפינג שיקום. בנה התינוק, שהוא כבר איש גדול עם פציעה של גדולים, עוד לא חזר לעצמו מאז המלחמה. חצי שנה כבר לא דיבר. בקושי מתעורר. היא מבחינה בי, נועצת בי חיוך עצוב, מוציאה ערכת איפור מהתיק וחוזרת להתארגן. הקיר מולה מלא בתמונות שלו מימים טובים יותר. מה עובר לה בראש ברגעים האלה, שבין שינה לערות, בתחילת כל יום חדש באשפוז הממושך אצלנו בשיקום?
***
לחדר מספר 12 אני נכנסת עם שקית מבחנות ביד והתנצלות בלב. החדר חשוך. במיטה הרחוקה מהדלת שוכב איש ענק ונוחר. באתי להעיר אותו כדי לקחת לו דם. פיגוע דקירה קטן כל בוקר.
בדרך אל הענק הנוחר, מנופף לי לשלום שותפו לחדר, איש רזה ושקט שלא יכול להסתכל ימינה או שמאלה כי צווארון קיבוע מגביל את תנועת ראשו. הוא שוכב על המיטה הקרובה לדלת, נים ולא נים, ולוחש לי שאינו יכול לישון בגלל הנחירות. כולו תקווה שבזמן בדיקת הדם גם אהפוך את שותפו לחדר על הצד, כדי שיחזור לישון קצת יותר בשקט. אולי יתפוס כך רבע שעה מנוחה לפני תחילת היום. אני מתנצלת בפניו שאין לנו יכולת לתת לכל אחד חדר פרטי, ומכינה אותו לכך שתיכף אדליק את האור לכמה רגעים. הוא מהסס שנייה, לוחש לי, זה בסדר, אני כבר אשן בקבר – ומצחקק לעצמו.
מקרוב אני מגלה, שהענק הנוחר גם מרייר. שיערו סתור. אני קוראת בשמו והוא לא מתעורר. אני לא אוהבת להעיר אתכם כשאתם מאושפזים – היקיצה הטבעית נראית לי עדיפה, ובאותה נשימה – אני מתה על זה. יש רגע כזה, עם כל אחד מכם, ממש לפני שאתם מתעוררים, שבו אין אדם שלא נראה כמו תינוק – מישהו שהיה פעם גור של איזו אמא. אני מנערת אותו והוא מתעורר, מבולבל. על מה הוא חושב עכשיו, כשרופאה זרה מחטטת בוורידיו לפני שהספיק אפילו לצחצח שיניים? ועל מה חושב שותפו לחדר, רגע אחרי שאני יוצאת, האור שוב כבוי, השותף בעל כורחו שב לנחור, הצווארון מגרד, המציאות של לפני הפציעה רחוקה?
מחוץ לחדר 4, אישה אורתודוקסית מתפללת. בעלה מאושפז כאן. מה עשתה המחלה לאמונתה? לזוגיות שלהם? למשק הבית? על מה היא חושבת בתפילתה כעת?
מול דלפק האחיות עומד בנימוס ילדון, בן 16 לכל היותר. אמו מאושפזת בחדר 19 והוא בא לבקש מהצוות שיעזרו לו להוריד אותה מהמיטה לכיסא הגלגלים, כדי לקחת אותה לחדר האוכל לארוחת בוקר. היא כבדה לו לבד. עד לפני חודשיים היתה מעירה אותו בבוקר ושולחת אותו לתיכון עם סנדוויץ'. ואז שבץ. ועכשיו שיקום. מה עובר לו בראש כשהאחיות מלבישות את אמא?
בית חולים בסין. צילום: Jing
***
36 מיטות. המטופלים מתחלפים, החיים נדחפים פנימה מכל הזוויות והכיוונים. ואני צריכה להיות רופאה טובה לכולכם. אמרה לי לא מזמן אחות מקסימה במחלקה, ״ברוסיה הייתי יהודייה מסריחה, ועכשיו בארץ אני רוסייה מסריחה״. היא אמרה לי את זה כי מטופל הסביר לה שהיא כזו. רוב אנשי הצוות הסיעודי בבתי החולים שלנו הם ערבים, עולים מרוסיה, וגם מעט אתיופים מתחילים להיכנס פנימה. איך לעמוד מול מטופל שמרשה לעצמו לצאת ככה על הקולגות שלי? שבאמת חושב את זה?
ומהצד השני, עמדתי לפני כמה חודשים בביקור רופאים מעל מיטה של מטופל ערבי ישראלי. הרופא שמולי אמר בצחוק, שנחליט על הטיפול הראוי למטופל אחרי שיעבור חוק הלאום ונדע מה מותר לנו להציע לו. המטופל ניסה לצחוק. כשיצאנו מהחדר אמר רופא אחר שהחולה הבא נראה לו מוזר קצת, ״מאלה״, אמר וענטז. שאלתי אם הוא מתכוון שהמטופל נראה לו הומו. הוא אמר שכן, אבל שבגדול אין לו בעיה עם אלה. שאלתי אותו למה הוא מציין את זה אם זה לא אישו מבחינתו. הוא ביקש שנעבור הלאה.
***
קל לי יותר לכתוב על הרגעים האלה, מפגשים שהיו נפיצים יותר לרופאים אחרים, מאשר על הרגעים שבהם קשה לי להיות רופאה טובה למטופלים שמצפים ממני לטיפול הכי טוב. כשאתם רואים אותי, מה עובר לכם בראש? האם הצלחתי לבסס בינינו יחסי אמון? האם אתם מרגישים שאתם יכולים לדבר איתי? האם הנוכחות שלי בחדר עם האסון שלכם מצליחה לנחם ולו במעט? עוזרת להתארגן ולו במעט? או חס וחלילה להפך? האם אני גורמת לכם להרגיש חוסר שקט? האם אתם מרגישים שאיני רואה אתכם ולא קשובה?
אמרתי פעם לרופא בכיר, ״כרופאה אני מכירה מאד טוב את הצרות של היומיום של הישראלים, כי אנחנו מטפלים בהם, ורואים, ושומעים, ונוגעים, ונחשפים לכל הסוגים״. הרופא חייך אלי באמפטיה ואמר, ״דנה, זה קצת יומרני. כל הפציינטים שלך תלויים בך. יש פה יחסי כוחות שלא מאפשרים לך לחוות רבע ממה שהם חווים מולך. כל עוד את לא תלויה בהם, את לא באמת יכולה להבין אותם״.
אבל אני כן תלויה בכם. מי פה לא תלוי במישהו? אנחנו נוסעים באותם הכבישים. נושמים את אותו האוויר. חולקים את אותם משאבים. חוטפים את אותם הטילים. מפיצים אחד לשני את אותם הווירוסים – אלה שבאינטרנט ואלה שבדרכי הנשימה. חיים באותו חבל ארץ. בוחרים ביחד ממשלה.
***
לפעמים אני חושבת, כי קשה לברוח מהמחשבות פה – האם המטופל מולי, שמשוחח אתי יומיום ומביע הערכה למקצועיות שלי, יודע שאני חיה עם בת זוג ורוצה להקים משפחה שוות זכויות בארץ שלי? האם זה היה גורם לו לראות אותי באור אחר? להירתע ממני? האם יצביע למפלגה ששוללת ממני את המקום שלי פה? האם עומד מולי מטופל שמשווה ביני לבין דאעש כי אני רוצה לחיות במדינה שחותרת להסדר מדיני כולל כחלק מהניסיון להיטיב עם כל מי שחי בה? האם כל השיח האלים של העולם שבחוץ חודר לתוך מערכת היחסים שלנו ומשפיע עליה? או שהצלחנו שנינו לא ללכת לשם?
***
כי אני יודעת שבמחלקה שלי, בכל אחת מהמיטות, שוכב בן אדם. לפעמים האיש בחדר מספר 1 הוא בכלל אישה. החרדית היא מוסלמית. החייל הוא דרוזי. לפעמים הוא גם בכלל לא חייל. קורה שהמנקה רוסייה. שהילדון אתיופי. ולפעמים להפך. או אחרת. ולפעמים המטופל ששוכב במיטה הוא גיבור מלחמה, ולפעמים סתם נדרס במדרכה על ידי אופניים חשמליים. לפעמים הוא טייקון, לפעמים תפרן. לפעמים מרכז, לפעמים פריפריה. לפעמים מתנחל, לפעמים דתי, לפעמים חילוני. לפעמים בת, לפעמים אמא, לפעמים בן זוג, לפעמים גרוש. לפעמים מזרחי, לפעמים אשכנזי, לפעמים אזרח, לפעמים שב״ח, לפעמים תייר – לא בהכרח מרפא. לפעמים עבריין, לפעמים צדיק. לפעמים חרדתי, לפעמים תוקפן, לפעמים מצחיק, לפעמים מכמיר לב.
עם השנים למדתי, שגם אם ברגע הראשון קשה לי מול מטופל, או שאני מרגישה שקשה לו מולי – בשביל להיות רופאה טובה, אני מוכרחה קודם כל לראות בו בן אדם. גם אם הוא זורק לעברי כיסא בעצבים, גם אם הוא ממלמל בשפה לא מוכרת, גם אם הוא מחוסר הכרה, גם אם לא היתה בינינו כימיה מהרגע הראשון, גם אם שמים וארץ מפרידים בין תפיסות העולם והמציאות שלנו. עם השנים, זה נעשה קל כי במחלקה שלי הכל קיצוני, וקשה לפספס שני דברים שהם יותר אמיתיים מכל אמת אחרת שאני מכירה: 1. הגוף פגיע 2. כולנו תלויים בזולת. כשיש לי את אלה בכיס, נעלם הקושי מול כל מטופל, להקשיב, לשמוע, ליהנות מהשונות, ללמוד משהו חדש – ולטפל, ולנחם, וללוות.
***
סוף יום. בחדר הצוות אני מחליפה מחלוק לבן לאזרחי, ויוצאת מהמחלקה.
״סליחה, איך מגיעים להוספיס?״, שואלת אותי אישה שהלכה לאיבוד. אני מכוונת אותה. היא אומרת תודה. אני מאחלת שיהיה ערב קל.
בתמונה – התיק הרפואי של כל אחד מאתנו. שיהיה המשך יום קל.