אוהד אמר לי שהוא הכי מתגעגע לים. את השנה האחרונה, מאז נפצע קשה בראשו בצוק איתן, הוא מעביר במחלקת השיקום בה אני מתמחה. עובד קשה, לא נשבר, תמיד מחייך. תמיד. למה אתם לא הולכים לים בעצם, שאלתי אותו ואת הוריו, שלוקחים אותו לחופשים מחוץ למחלקה ככל שרק ניתן.
“את יודעת איזה מבצע זה?” ענו לי. רוב החופים בישראל אינם מונגשים, ואלה שכן – רחוקים מהבית. זה הופך למבצע צבאי.
למען האמת, אני לא יודעת איזה מבצע זה, ללכת לים עם כסא גלגלים או קביים או הליכון או כלב נחיה. אין לי מושג. עד היום, לא שמעתי מטופלים מתלוננים דווקא על חוף הים. אולי כי חוף הים זה מותרות. הרי סתם ללכת למכולת ברוב הרחובות שאני מכירה בישראל זו משימה קשה בלי שתי רגליים יציבות. או לבנק. או לתפוס אוטובוס. אני נחשפת כל יום לסיפורים ממטופלים שלי על היעדר עיצוב נגיש במשרדים ממשלתיים, במוסדות חינוך, במוסדות בריאות, בבתי עסק גדולים וקטנים, במקומות בילוי, בבתי שימוש. אני שמחה על כל התייחסות לנושא בתקשורת. כמו המטופלים שלי, שמלמדים אותי כל כך הרבה על המאבק היומיומי שלהם בשגרה שלא לוקחת אותם בחשבון, אני צמאה לשינוי. אני הולכת ברחוב ומרגישה במלחמה.
משמאל: ד"ר גילי גבעתי, סגנית מנהל מחלקה נוירולוגית תל השומר, אוהד בן ישי, ד"ר דנה דורון ומינה דביר
הנה ה”פקח אני פורק סחורה” שעצר את הרכב דווקא על השיפוע במדרכה שמאפשר לעגלות תינוקות ולכסאות גלגלים לרדת בבטחה אל מעבר החציה בכביש. הנה המעלית המקולקלת כבר שבועיים. הינה הבורות הטובעניים במדרכה. הינה האוטובוס שחולף מהר מדי בלי לעצור.
הנה נהג האוטובוס שהתעקש לא לעצור למטופל שלי על כסא גלגלים במקום מיועד להורדת כסא גלגלים, דחק בו לרדת מהרכב באמצע הכביש, ונסע משם אחרי שהמטופל שלי התהפך מתחת לכסאו על הכביש. מרוב עלבון לא רצה המטופל להגיש תלונה. על כל תפר במצח שלו עלה מפלס העצבים שלי בלב.
אני הולכת ברחוב ומרגישה שאין מרחק גדול בין הסביבה הפיזית שלנו בישראל לאווירה הציבורית כאן. איש איש לעצמו. בטחונית, כלכלית, רווחתית. זקנים? צולעים? דואבים? סוחבים מסע כבד? הורים טריים? נכים? תסתדרו, נראה אתכם. יש לכם מזל ויש לכם גב קהילתי או כלכלי? יופי. תיעזרו בבני משפחה או בפיליפיני. נגישות זו מותרות. עצמאות תפקודית לאדם בוגר היא לא בראש סדר העדיפויות.
החזק שורד, החלש לא חייב לצאת מהבית.
שמעון ואוהד בן ישי
דיברתי על זה עם ד"ר גילי גבעתי, סגנית מנהל מחלקת נוירולוגיה בתל השומר. “גם מינה עצבנית שהיא לא יכולה ללכת לים”, היא אמרה לי בתסכול, וכך התברר שגם רבים מהמטופלים שלה באותה הסירה. בעצם, מי לא? למי פה אין גוף? מי פה לא קשור רגשית לאנשים אחרים עם גוף? מי פה חסין בפני זיקנה, מחלות, תאונות? בכל יום, כשאני יוצאת מהעבודה ונכנסת לאוטו, אני תוהה אם העונג הזה של לצאת מהעבודה ולהיכנס לאוטו, ולנסוע לאן שאני רוצה, למשל לכוס קפה עם חברות, יישאר זמין לי לאורך חיי. אני מקוה שכן. אבל עם יד על הלב, מה מפריד ביני לבין המטופלים שלי – אנשים כמוך וכמוני שנפגעו בתאונה, חלו במחלה, התערבבו עם המציאות מהצד הפחות מחויך שלה – מעבר למקריות? זה משנה אם הם עשירים או עניים, משכילים או בורים, ימנים או שמאלנים, יהודים או ערבים? לכולנו יש גוף. כל הדרכים מובילות לאיזושהי רומא.
הרחובות שלנו רחוקים מלקבל את האמת הזו כפשוטה ונוכחת, ומלאפשר מנוחה, חמלה וניידות לכל מי שלא בנוי בצלמנו – הצעירים, הבריאים והמהלכים על שתיים (שלושה מאפיינים, אגב, שהם ברי חלוף עבור רוב האנשים, לפחות אלה שאני מכירה).
ביקשנו, ד"רג בעתי ואני, מאוהד בן ישי וממינה דביר ללכת איתנו לים. רצינו לראות מה עובר עליהם, להרגיש את ההתמודדות, אולי מתוך מחשבה שנוכחות של שתי רופאות תוכל להנדס איכשהו דרך להגיע למים. אוהד ואביו, שמעון, שמחו לבוא. אוהד ביקש שנלך לחוף פלמחים, החוף האהוב עליו. מינה הצטרפה אלינו. מדובר בפארק לאומי. החוף אינו נגיש, אם כי הבנו שננקטים צעדים שונים על מנת לאפשר להסב אותו לנגיש בעתיד שכולם מקווים שהוא נראה לעין. למרבה השמחה יושב בכניסה בחור טוב עם מיול (טרקטורון עם מקום לכסא גלגלים מאחורה –ד"ד) מטעם החוף, ומציע טרמפ עד המים לכל אדם עם צרכי נגישות שמגיע למקום.
משמאל: ד"ר גילי גבעתי, מינה דביר, שמעון ואוהד בן ישי ודנה דורון
למינה, שבאה על קביים, היה קשה מדי להתמודד עם החול. עם אוהד הגענו עד הגלים הגבוהים. זה היה שווה הכל. אם רוצים אז אפשר. אם לא נגיש, תשימו מיול עד שיונגש.
ואולי, בכלל, היה נכון לחייב כל אדריכל וקבלן מתחיל לעבור סדנת נגישות כולל התנסות בניידות עם אביזר עזר בסביבת מגוריו? ואולי נכון היה לחייב כל ח”כ בסדנה כזו? כל נבחר ציבור, כל אדם שמשפיע על תכנון עירוני שמעצב את סביבת חיינו? ואולי במקביל לתיקון הזה ראוי לבנות גני ילדים ובתי ספר משולבים לילדים ללא צרכי נגישות וכאלה עם – כדי שלא נגדל להיות מבוגרים שרואים את העולם ומעצבים אותו רק דרך שתי רגליים יציבות, אלא לכל הצורות שבהן באים אנשים, ועבור כל הצרכים שיכולים להיווצר לנו במשך החיים? כי אולי,אם היה המרחב הציבורי שלנו נגיש יותר, היו יכולים מטופלי המדהימים להיות עסוקים קצת יותר בחיים וקצת פחות בהישרדות.
ואם כבר אני בסדרת עצות לעולם ולחיים: כשאתם יוצאים לים, אל תשכחו קרם הגנה! ד"ר גילי ואני, שבקושי מורגלות לצאת באור יום מחוץ לבית החולים, שלא לומר לסיורים אקטיביסטיים בחופים, די נשרפנו.
שמעון ואוהד בן ישי
