יש בעולם אשה אחת, שעבורה אני רוצחת.
הפכתי לרוצחת בתורנות. זו היתה שעת ערב מוקדמת, וטלפון התורן צלצל. עניתי דרוכה. זו תמיד יכולה להיות קריאה להחייאה. אבל לא. הצוות הסיעודי הודיע לי שהאשה דיווחה שלבנה כואב הראש. שוב. אמרתי בטלפון, אז תנו אקמול. את רוצה לבוא לבדוק אותו, שאלו. לא. חבל לשגע אותם. השבתי.
אני מכירה אותו, הוא מאושפז אצלנו כבר חודשיים. תאונת דרכים קשה. בהכרה לסירוגין. אם באמת כואב לו הראש, קשה להבין. אמא שלו לא משה ממיטתו מאז שזה קרה. ואת המעט שהוא כן מביע, לסירוגין, בקולות ותנועות מגושמות, היא מכנה “כאב ראש”. אתם חייבים לבדוק אותו, כואב לו הראש. ובדקנו, מכל זווית אפשרית בדקנו. הבדיקות לא העלו דבר שמצריך טיפול או התייחסות מבחינה רפואית. אם אבוא אליהם עכשיו לחדר, אם שוב אפתח אופציה לעוד CT ראש ועוד קרינה ועוד בדיקות דם ועוד ניקור מותני, אחרי שכולם יצאו בסדר פעם אחר פעם, זה רק יעשה להם רע. הנוכחות שלי בחדר שלהם, סיכמתי עם עצמי, משמעה להתייחס שוב ברצינות לדרישותיה לעוד בדיקות מיותרות. אם אשלח אליהם אח עם אקמול, אולי פשוט תירדם לצד בנה ותחליק את זה.
בום. עשרים דקות אחרי ההחלטה הרחומה שלי לחסוך מהם את נוכחותי הערב, דלת חדר התורן נפרצת בבעיטה, ומולי עומדת, מוכנה להרוג, אמא שלו. בידה האחת הטלפון הנייד שלה, ידה השניה קמוצה לאגרוף. את רוצחת את הבן שלי ד"ר דנה, הכל מוקלט ותדעי שכל העולם ידע שזו את שרצחת אותו. איך את לא באה לבדוק אותו אם כואב לו הראש? בגללך הוא ימות. היא צועקת ומאישה קטנה ומודאגת הופכת למדוזה סוערת ומאיימת.
קודם כל שלא תהרוג אותי, אני מתפללת בלב. ובמקביל המחשבות רצות, כל התסריטים האפשריים נבחנים. יכול להיות שפספסתי משהו? שהבן שלה שוכב מת עכשיו בחדר במחלקה, מרחק 2 דקות הליכה ממני, ושנתתי לו למות במקום לטפל בו? שאם הייתי ניגשת אליו כשהתקשרו אלי, היה ניצל? פעם ראשונה בחיים שאני מבינה שזו לא מטאפורה. הלב באמת יכול לצנוח לתחתונים. ואני עושה את הדבר היחיד שנראה לי נכון באותה השנייה: סוגרת לה את הדלת בפנים, וננעלת בחדר הרופא התורן.
רגע לפני שהדלת נטרקת, עיניה ננעצות בי בהלם. אני לא יודעת לחשוב כשאני מאוימת, אני אומרת לה, מסבירה וספק מתנצלת. מעבר לדלת הנעולה היא צועקת. אני מאיימת עליך? חכי ותראי מה זה איום. יא רוצחת.
לא רצים להחייאות, אומרים בבתי חולים. להגיע בשליטה לסיטואציה שאין בה שליטה, לימדו אותי רופאים בכירים ממני. אני מסדרת מחשבות, נושמת עמוק ופותחת את הדלת. ומה אם כל מה שיישאר ממני זו כותרת בעיתון של מחר, רופאה נרצחה בתורנות. אני מרגיעה את עצמי במחשבה שיש תרחיש גרוע מזה – שהסבתי לחולה נזק בהחלטה שלי להישאר בחדר. הרגליים הרועדות נושאות אותי אליו. שרק לא אתקל בה שוב.
והנה היא. מכורבלת לצדו במיטה שלו, מחבקת אותו. בן 25 נראה כמו תינוק בידיה. הוא יציב, נינוח, ללא שינוי. היא רועדת, נמנעת מלהביט בי. בלי מלים אני יוצאת מהחדר. בלילה הזה אבדוק אותו אחר כך כל שעה. הם ישנו טוב. אני לא.
—-
היתה בעולם אישה אחת, שעבורה הייתי מהרופאים האטומים האלה. בפעם הראשונה שפגשתי אותה, לחש לי רופא בכיר, זו צריכה הרבה TLC, tender love and care. ופסיכיאטר טוב. תקשיבי לתלונות שלה. תביני. מה זה, אחזה בי ביד כשזיהתה רופאה חדשה בחדר בעת ביקור הרופאים, דר’ בבקשה אולי תעזרי לי את, מה קורה לי? בידה האחת נתלתה עלי, בשנייה הצביעה על הלשון שלה. הלשון שלה רעדה. צילמתי את זה. משונה. אבדוק ואחזור אליך, הבטחתי. הראיתי ליועצים נוירולוגים את הסרטון. סיפרתי על התיק הרפואי של האישה. הפרעות חרדה, דופק מואץ, תחושות מוזרות בגוף מזה שנה. הרעד בלשון נראה רצוני, דנה, היא עושה את זה לעצמה. ענו לי בכירים ויועצים. שבתי אליה. חייכה אלי בכזו שמחה שלקחתי אותה ברצינות, ישבה אתי שעה וסיפרה לי על הילדים שלה. נראה לי שאת במצב רוח ממש טוב, אמרתי לה. יש לי יום טוב, הסכימה אתי. ואולי את תעזרי לי, אף רופא כבר לא לוקח אותי ברצינות. הם חושבים שאני משוגעת. הנהנתי. דיברתי בטון סמכותי אך אמפטי כשהמלצתי לה להירגע. ואולי לקחת משהו חזק יותר לחרדה. בביקור הרופאים הבא, כבר לא הסתכלה עלי כשנכנסתי לחדר. שתקה.
שנה לאחר מכן, שמעתי שנפטרה. מחלה נדירה. כל הסימנים היו שם כבר כשנפגשנו. והרעד בלשון. לא. הוא לא היה רצוני. זו הייתה הפעם השנייה בחיים, שהבנתי שיש מטאפורות שהן למעשה מציאות. אגרוף בבטן, זה מה שהרגשתי כששמעתי שמתה. זה מה שאני מרגישה כל פעם שאני חושבת עליה.
לכל פגישה עם מטופל חדש, נכנסים אתי לחדר כל המטופלים שאכזבתי. צילום: שאטרסטוק
—-
יש בעולם ילדה אחת, אתיופית עם צמות נוצצות ועיניים של בילבי, עוד לא בת 12, שהכרחתי אותה להפשיט את אבא שלה מולי ולדבר אתו על האשכים שלו עד ששניהם לא יכלו לשאת את זה יותר. הוא היה בן 40, נפל באתר בניה, הגיע אלינו. הפרעות שפה בגלל פציעת הראש. לכי תדברי עם אתיופי שמעולם לא למד עברית, ושגם באמהרית כבר אי אפשר להבין אותו. כשכבר הצליח להגיע למחלקה המתורגמן מטעם בית החולים, היה בדיוק אבא שלה בבדיקת CT ראש דחופה. באותו היום גנח והתלונן ללא הרף. הפשטתי, בדקתי, חיטטתי – לא מצאתי סיבה לכאבו. ביקשתי מעובדת כח העזר האתיופית להסביר לי מה אומר החולה, ניסתה והתייאשה. הוא לא מדבר בשפה שלי, אמרה. הוא לא מדבר באף שפה, סיכמה. כל הבדיקות חזרו תקינות. המטופל המשיך לסבול.
אז כשבאה לבקר אותו בתו, שלקחה לבד אוטובוס כדי לבוא אליו מהדרום, לא היססתי. בואי, ילדה, את תעזרי לי לעזור לאבא. פחדתי שאני מפספסת משהו. הוא נראה כל כך סובל. בשפת סימנים שקיימת רק בין קרובי משפחה, הצליחה לדובב אותו. אבל לא מצאה את המלים בעברית, ולכן הצביעה. על המפשעה הצביעה. העברית שלה היתה שוטפת, אך המבוכה יותר. לנגד עיני הפכה מגמגמת, מבטה החודר נתקל בעיני המזוגגות. לא ראיתי אותה ממטר. רק רציתי שיפסיק לגנוח ולהיות לו רופאה טובה. לא לפספס חירום רפואי. להקל על כאבו. שיתפשט, ציוויתי בעברית תוך שאני מורידה מהאיש שחצי גופו משותק את המכנסיים ואת החיתול. תגידי לי מה כואב לו. תצביעי לי. היא הזיעה. הוא הזיע. דקות ארוכות עברו עד שהצלחנו לפענח את המסרים המשובשים שלו ואת הגמגמום הנבוך שלה. פטרת באשכים. מתחבאת מאחורה. נגע קטן וחבוי. לאיש מגרד, ואינו יכול לגרד. הודיתי לילדה על עזרתה, החזרתי את החיתול של אביה למקום, יצאתי מהחדר ורשמתי משחה. ופתאום כל כך התביישתי.
—-
יש במחלקה נער אחד. קטטה. אני נכנסת להכיר אותו בפעם הראשונה. הדבר היחיד שזז אצלו, זה אגודל יד ימין. לא פוקח עיניים, לא מדבר, לא הולך. אתה יכול להזיז בשבילי את האגודל, אני שואלת. אם כן, תרים אותו. תסמן לי. שאדע שאתה שם. שאתה בהכרה. אני מסתכלת על האגודל, האגודל מסתכל עלי. אחרי כדקה הוא זז. לכי תדעי אם זה קשור למה שביקשת או שהוא סתם זז. אני מסתכלת על הנער שמולי. כמה קל עכשיו לרמוס אותו. להתעלם. להפסיק לנסות לתקשר. להכתיב לו טיפול בלי להתעקש להציג את עצמי. מה זה משנה. גם אם הוא מודע למה שקורה מסביב, למי כבר יגיד את זה, ואיך בדיוק? אני מקליטה אותך, יא רוצחת, לוחשת לי האמא שאת בנה רצחתי בתורנות, גם אם הוא לא מת. והיא מזכירה לי שלפעמים, להיות שם ולא להשאיר מטופלים לבד בכאוס ובחרדות של עצמם, יותר חשוב מלתת אבחנה. עזבי, דר’ דנה, זה לא חשוב, לוחשת לי החולה שנפטרה ממחלה נדירה, ומשפילה מבט. והיא מזכירה לי כמה קל בעומס העבודה ובמוזרות המצבים שאנחנו פוגשים לפספס ולשטח אנשים למקרים ומקרים לסתם מקרים וסתם מקרים לתלונות ללא סיבה, וכמה קל להתעלם. בפינת החדר רועדת הילדה האתיופית. אני כל כך מקווה שכשתגדל תהפוך לרופאה ולא תעשה את מה שעשיתי לאף ילדה אחרת בעולם.
—-
לכל פגישה עם מטופל חדש, נכנסים אתי לחדר כל המטופלים שאכזבתי. והם מזכירים לי כמה שזה קל. ולכל פגישה עם מטופל חדש נכנס אתי הפחד, שיהפוך גם הוא למטופל שאאכזב.
—-
אני מסתכלת על הנער הדומם ששוכב מולי. כמה קל להתעלם ממנו. קל מדי. אני מזעיקה לחדר את כל אנשי הצוות – עכשיו אנחנו חמישה עליו – קלינאית התקשורת, המרפאה בעיסוק, הפיזיותרפיסטית, האח ואני. ביחד ננסה להבין אם את האגודל הוא מזיז מרצון, או מרפלקס. ביחד ננסה ליצור אתו שפה בסיסית של כן ולא, מתנועות אגודל, איטיות, מגושמות ולא אמינות ככל שיהיו. אני מסתכלת עלינו מהצד. חמישה אנשי צוות מכופפים סביבו, שמים עליו ידיים, מעודדים. עוצרים נשימה מתנועת אגודל, מודדים מילימטרים באוויר. אני מסתכלת לצד השני של החדר. שם נועצות בי מבטים האישה הצועקת, האישה השותקת, והילדה האתיופית, ויודעת. גם זו החייאה. אפילו שקצב הלב שלו סדיר, והנשימה תקינה – מה שקורה כאן הוא החיאה של הנפש שלו. רצה הגורל, שבמסע האלונקות של החיים, אנחנו הצוות של הנער הזה עכשיו. אנחנו כל מה שיש לו, כדי לחזור ולתקשר עם המציאות. הוא מרים את האגודל ומסמן לנו משהו. זה נראה לכולנו כמו “כן”. יש חיים מאחורי התרדמת שלו. אני מסתכלת על החדר מהצד – על אנשי הצוות שלי שמחייכים פתאום ומתמסרים למטופל, על הקרח שנשבר ביניהם לבין אדם שקשה להתייחס אליו כאל אדם עם רצונות והתנגדויות כל עוד לא מתעקשים למצוא את הדרך – ונושמת לרווחה. אני מתה על הצוות שלי. כולנו מתחת לאלונקה שלו עכשיו.
ואתן, אמא שצועקת, אישה ששותקת, ילדה אתיופית עם מבט חודר. חשוב לי שתדעו. שאני כל כך מצטערת. ושאתן איתי תמיד. חלק מהצוות.