אני מתמחה בבית החולים שיבא ברפואת שיקום. במחלקה שלנו מאושפזים עדיין עשרות מפצועי "צוק איתן". אבל מיטות האשפוז שלנו מלאות גם בימים שאין בהם מלחמות. כי כל אחד יכול להתפרק באמצע החיים – ואצלנו עובדים על להיבנות מחדש. כי לחיות בלי צלקות – זה לא ריאלי. וזה לחלשים. אני רואה נסים במחלקה הזאת כבר שנתיים, אנשים שחוזרים לחיים משאריות של תפקוד והכרה – ולומדת מהם על העבודה הסיזיפית שמאחורי הנס.
המחלקה שלי מלאה באנשים מפורקים: על זה נפל עמוד תאורה, ההוא התחשמל, לאחר ירו בראש. יש מי שנפל עליו פצמ"ר, יש מי שהוציאו לו גידול מהראש, יש מי שסתם דימם אל תוך המוח בגלל יתר לחץ דם, מי שנדרס, מי שדרס והתהפך, מי שניסה להתקין נורה בבית ונפל מהסולם בזווית הכי גרועה שיש, אבל הצליח לא למות.
כל המטופלים שלי הצליחו לא למות ממצב שבדרך כלל הורג אנשים. כל המטופלים שלי הם שורדי אסון. הם באים לשיקום כדי ללמוד מחדש איך לחיות, בצלו של האסון שפקד אותם, לצדו, אף על פיו, למרותו, בזכותו. אני שם כדי לעזור, כדי ללמוד מהם, כדי ללמוד אתם.
וכשסיפרו לי הוריו של מטופל צעיר, שהיה בשלבי התעוררות מתרדמת, שמזה יומיים הוא מסרב לישון לבד בלילה ומפחד שיבואו לחטוף אותו מהמיטה, נזכרתי במבוכה שיומיים קודם לכן, בביקור הרופאים, בעודו מתעורר משינה מטושטשת, אמרנו לו בצחוק, "באנו לחטוף אותך מהחלום הנעים בשביל בדיקה". רשמתי לעצמי – בשיקום, תיזהרי בבחירת המלים.
וכשקיבלתי למחלקה מטופלת שבועיים לאחר שלקתה בשבץ, שהגיעה אלינו ממחלקה מכובדת עם אבחנה של פגיעה שפתית קשה שמונעת ממנה לדבר, ועם אבחנה של שיתוק חמור בשרירי הפנים שגורם ללשון שלה להיות משורבבת כלפי חוץ באופן תמידי – לא חשבתי פעמיים כשדיברתי בקבלה רק עם בתה, שליוותה אותה, מעל ראשה של המטופלת, כאילו לא היתה שם. הלשון בחוץ והקולות שהפיקה ללא מלים שיוו לה מראה אווילי ונבוב. היה עומס במחלקה, והנחתי שניסיון לשוחח עם המטופלת עצמה לא יקדם אותי כדי להבין מצבה. על כן הרגשתי די חרא עם עצמי יום לאחר מכן – כשעברתי ליד חדרה וראיתי את קלינאית התקשורת עובדת אתה, ולשונה של המטופלת בתוך הפה. היא חזרה להיראות "תקינה". שאלתי את קלינאית התקשורת, בהלם, איך זה קרה. והיא ענתה, "דוקטור דנה, פשוט שאלתי אותה אם היא מודעת לכך שהלשון שלה בחוץ. היא סימנה לי עם הראש שלא. אז הבאתי לה מראה והיא הכניסה את הלשון פנימה". לא משותקת ולא בטיח. ורשמתי לעצמי –אין פה מובן מאליו. הייתי צריכה להקשיב למטופלת ולא למה שכתבו עליה רופאים בכירים אחרים בתיק הרפואי שלה.
וכשבאחת מהתורנויות הראשונות שלי, הזעיק אותי האח במשמרת הלילה לדלפק הסיעוד כי מטופל מבולבל וסהרורי אחרי פגיעת ראש, שבגלל הפציעה לא הבחין בין ימינו לשמאלו ולא ידע היכן הוא נמצא ומה שמו – ניסה לצאת מהמחלקה כדי "למצוא את המפתח", לדבריו, התקשרתי לרופא הבכיר אובדת עצות. הצוות כבר הדביק לו שלט על הגב, "מטופל של מחלקת שיקום נפגעי ראש", למקרה שיצליח לברוח ויהיה צורך לאתרו בעזרת אנשי הביטחון. אי אפשר היה לדבר אתו. הוא לא היה הגיוני, והוא לא היה משוגע. המוח שלו, אחרי הפגיעה, היה בתהליכי החלמה וניסה לפענח מחדש את המציאות. אמר לי הרופא הבכיר, "בצומת בין תרופת הרגעה בכפייה לבין נטילת כדור שינה בהסכמה, לבין שיחה בין שני שווים שתעזור לו להתאפס, רק את עומדת עכשיו. ככל שתתקדמי בהכשרה בשיקום, תשתכללי ביכולות הדיבור שלך. את יכולה להתחיל להתאמן עכשיו, ולזכור שהאחריות על שלומו ובטחונו מוטלת עליך הלילה".
ניסיתי. לא הצלחתי לדבר אתו עד לרגיעה – ובכל זאת הוא הסכים לקחת כדור שינה. ורשמתי לעצמי –כל ניסיון שלי להתנגח או להשתיק מציאות פנימית של זולת – גם אם הוא נראה לי מפורק ונטול היגיון – נדון לכישלון. המציאות חזקה משנינו, וכדאי שאתייחס אליה.
וכשקראו לי בשלוש לפנות בוקר לדלפק הסיעוד בתורנות, כשנה לאחר מכן, ולפני מטופל זועם שבדיוק הרים כיסא מעל לראשו ואיים לפרק את האחות אחראית המשמרת, שכבר כיוונה לעברו מזרק עם תרופת הרגעה. וכשראה אותי הבהיר במחווה שגם הראש שלי נמצא בטווח שיגור הכיסא מבחינתו – ואז חשבתי, זו ההזדמנות שלי. וידעתי – הוא לא רק מבולבל אחרי פגיעת ראש, הוא גם איש אלים מלכתחילה. סיבת פציעתו היתה תקרית אלימה שהוא יזם, על פי פרטי הקבלה הרפואית שלו. עלה לי הדופק, חיפשתי מלים. ידעתי שגם אם נזעיק את איש הביטחון, נפורק עד שיספיק להגיע. פתחתי את הפה, ניסיתי לדייק: "אתה יכול להרביץ לי אם תבחר. אני לא אפגע בך. אני הרופאה שלך. אבל אני מבקשת לדעת למה אתה כל כך כועס".
הוא התבלבל, אני סרקתי את השטח לראות אם גם לכיווני יכול לעוף כיסא, למקרה שנקטתי במלים הלא נכונות. "אתם תקפתם אותי", הוא השיב. חיפשתי את עיניו המשתוללות ושאלתי, "מי תקף? מתי?" עם הכיסא מעל הראש, ירה לכיווני האשמות קשות כלפי הצוות הרפואי שטיפל בו מאז שאושפז: הפשטנו אותו, פצענו אותו, הכאבנו לו. וידעתי, הוא הרי צודק. חלק ניכר מהטראומה הנפשית בפגיעת ראש נגרם לא על ידי הפציעה עצמה, אלא על ידי הזיכרונות המאוד מעורפלים של המוח הלא-מאופס ממה שנעשה למטופל על ידי הצוות הרפואי.
והרי בחדר הטראומה בוודאות הופשט, וגם כשרחצו את גופו כשעוד לא היה מסוגל לכך לבד במהלך אשפוזו הממושך. והכנסנו צינורות, ולקחנו דם, ובשיקום הכרחנו אותו לעמוד ולזוז, למרות החולשה והכאב מהפגיעות. הכל היה, הטוויסט הוא בפרשנות. דיברנו כשעה וחצי. מתישהו הוא גם בחר להוריד את הכיסא. חיכיתי עד שיבחר מרצונו לסיים את השיחה, לוודא שההתארגנות מתוך המציאות הקיימת מגיעה ממנו ולא נכפית מצדי עליו. לא רציתי להנציח את חוויית הקורבן שלו מול מערכת תוקפת. לבסוף אמר, "דוקטור, אני לא מסכים עם רוב מה שאמרת, אבל אני מוכן לחשוב על זה ומקבל עלי את הזכות לפנות לעורך דין אם אחליט בהמשך כדי לוודא שמי שתקף אותי – ייענש". ורשמתי לעצמי– אמפטיה וקשב מפחיתים את הסיכון שיזרקו עלי כיסא בתורנות והופכים התנצחות עם מטופל, לדיאלוג.
וכשמטופל צעיר אחרי פגיעת ראש קשה ניסה למשוך מעצמו את כל הצינורות שהיה תלוי בהם להמשך הזנה וקבלת תרופות, והרביץ כחיה פצועה לכל מי שהתקרב, ונהם במקום לדבר – התלוויתי לרופא הבכיר שהוזעק להרגיע אותו. הרופא לא התרגש – מצב נסער כזה מאפיין את המטופלים שלנו, והם אכן יכולים להסב לעצמם כך נזק רב – הוא התיישב מולו ודיבר אתו בטון שקט ובוטח, "אדוני הצעיר, אתה אחרי פגיעת ראש. אני מבין שאתה מבולבל, ואני מבין שהצינורות כואבים. ושוודאי חווית חוויות קשות מאוד מאז הפציעה שלך, גם בתוך בית החולים. אני מבקש ממך, למענך, שתנשום עמוק. שתקשיב לי. תעבוד עם אנשי הצוות ותתקדם, כך שנוכל לשחרר אותך מהצינורות. אתה תרגיש יותר טוב, אני מבטיח. אתה יכול לעשות את זה גם בלי לסבול".
המטופל היה עסוק במשך הזמן הזה בבהייה בתקרה ובניסיון נוסף למשוך את העירוי. אחרי שסיים הרופא לדבר, המטופל בעט בו. הרופא, בתגובה, נעמד מעליו, אמר "זה לא מקובל עלי במסגרת מערכת היחסים בינינו, ואני ממליץ לך לא לנהוג כך כלפי אף אחד. לא יאהבו אותך ככה. ובכל זאת, אם תרצה מתישהו לדבר אתי אחרת, אני זמין". הוא הושיט את ידו ליד המטופל, לחץ אותה והוסיף, "אני מקווה שתשקול את דברי".
יצאנו מהחדר. שאלתי אותו – מה הטעם בכלל לנהל שיחה במצב הזה? האם המטופל מקשיב כעת? האם הוא שומע? האם משהו ממה שנאמר נשאר לו בראש בכלל? האם יזכור משהו מחילופי הדברים? הרופא הבכיר הביט בי כמעט בחמלה ואמר, "אבל דנה, את זה אפשר לשאול על כל שיחה בין כל שני אנשים, תמיד". והוסיף, "כן, אני מאמין שמשהו מהרושם ומהרגש שהעברתי, נשאר. בכל סיטואציה. ושיש לזה משקל מצטבר".
ושמחתי שממנו אני לומדת שיקום. כי בשבילו, שיקום זה לא מקצוע – זה תפישת עולם.
מייחסים לרמב"ם את האמירה, "יהיו מזונותיך תרופותיך". ובשיקום, הרחבנו את זה ל"יהיו מלותיך תרופותיך. יהיו כוונותיך תרופותיך. יהיו מעשיך תרופותיך". זה נכון לרופא, זה נכון למטופלים. ובכל המלים, הכוונות, המעשים שרחשו עלינו פה בחודשים האחרונים – זה מאוד, מאוד חסר לי.
צילום מתוך הסרט "זליג" של וודי אלן, 1983.