כל הרגעים המובאים בטור הם אילוסטרציות בלבד ואינם מעלים פרטים אישיים או סיפורים אישיים של אף מטופל קונקרטי.
מרפאות מעקב בשיקום. אני אוהבת להציץ בתיק של המטופל לפני שאני מזמינה אותו לחדר.
יליד 1932. נפצע קשה במלחמת העצמאות. קטוע רגל ימין. אלמן + 3. מוכר למכון הלב במוסדנו זה 35 שנה. ניתוח מעקפים + חמישה צנתורים. אני פותחת את הדלת ומחכה לאלטע זעכן שלי.
גבר נאה, זקוף ושזוף נכנס לחדר בהליכה זריזה להפליא. אני מבקשת מהחצוף שדחף בתור את המטופל בן ה-83 שלי לצאת ולחכות לתורו. הגבר שמולי מקבל את נזיפתי כמחמאה, "אבל זה אני, דוקטור". בן כמה אתה? אני שואלת, מאבדת אמון ברישום הממוחשב. "יליד 1932, לא טעית".
הוא לא מבזבז זמן. נכנס לחדר, סוגר מאחוריו את הדלת ומתחיל להתפשט. "תראי, אני די ממהר הבוקר", הוא מדווח בעודו פותח את רוכסן הג’ינס, "יש לי פגישת הכנה לטראק בנפאל". יש לך מה? הוא מוריד את המכנס וחושף פרוטזה במקום שוק. הוא מתיישב, מוריד מעליו את הפרוטזה ומרים את שארית הגדם לנגד עיני. "בת הזוג שלי ואני חזרנו עכשיו מהקילימנג'רו, היה מדהים. יש לי קצת גרד כאן בקצה, רואה?"
הוא רואה שאני בוהה בו בפה פתוח. "אל תקחי הכל כל כך ברצינות, ד"ר. אני שכבתי מת בגיל 17 על החול, ומאז אני יודע שכל יום בלי לחיות הוא יום אבוד. 40 שנה הייתי נהג מונית, את כל מה שיש לכולם להגיד כבר שמעתי. אני יודע שלא תמליצי לי לרוץ ולטפס על הרים, רק תני לי משחה ואני רץ מכאן".
רץ? כן, הוא גם רץ ורוכב ושוחה באופן תחרותי בשנים האחרונות. הוא רק רוצה משחה לגרד, והוא בדרך לפסגה הבאה. מי אני שאעכב אותו.
***
הבא בתור. יליד 1938. הגיע לארץ עם הוריו בגיל שנה מגרמניה. נשוי, אב ל-4. תרם את יד שמאל לחולות סיני במבצע קדש, 1956. אני פותחת את הדלת. לחדר נכנס רואה חשבון קשיש. "כסף אפשר לעשות גם ביד אחת, ד"ר", הוא אומר בחיוך ומראה לי תמונות של הנכדים. אין לו תותב ליד, "זה סתם מפריע. אני מסתדר עם מה שיש, תודה לאל". אשתו אובחנה עם אלצהיימר השנה. "קשה לי בלב מזה. חיים שלמים ביחד".
אני מציעה את מה שיש לי להציע כרופאה – אוזן קשבת וציפרלקס. הוא לוקח בשמחה את האוזן, אנחנו יושבים יחד ומדברים כ-20 דקות – הוא נערך לתמוך בה בבית עד הסוף, לקחו עובד זר, מוזר לו שמישהו נוסף משתמש להם בשירותים פתאום, אבל ההודי שהגיע אדיב ועוזר. לתרופה הוא מסרב. "מותר להיות עצוב, לא, ד"ר?"
***
הבא בתור. יליד 1945, פציעת ראש קשה ב-1967. נשוי ואב ל-1. גר בבית עם אשתו ומטפל פיליפיני. פקידת הקבלה נכנסת לחדר בזמן שאני קוראת עליו, ומניחה על השולחן עוד שם, "הגיע דחוף, שמתי אותו בסוף התור". אני מציצה בתיק, בן 22, צוק איתן. "תגידי, זה יום של היסטוריה צבאית בסדר כרונולוגי במכוון?" אני שואלת אותה ולא יודעת אם לחייך או לא מרצף המציאות שדופק בדלת. "ככה יצא", היא עונה ונעלמת.
כיסא גלגלים ממונע נכנס אל החדר, נושא אדם פגוע מאוד, לימינו אשתו, לשמאלו פיליפינו. "כבר 20 שנה הוא אתנו", אומרת האישה ומצביעה על העובד הזר שמחליף חיתולים לבעלה, עבודה ששמורה במחוזותינו בדרך כלל לזרים, "מתנה גדולה".
האיש משותק בחצי גוף, פניו מעוותים מצלקות, אבל עיניו בהירות. "חוץ מהפרעות בזיכרון אין לי הרבה תלונות על הפציעה", הוא מתחיל. מה שמקשה עליו זה שאר הגוף. הסכרת, המחלקה הדלקתית במעי, הקטרקט. "הילד נולד לפני או אחרי הפציעה?" אני שואלת. "לפני", הוא עונה. והאישה מוסיפה בלחש: "היתה גם ילדה שנולדה אחרי". הוא דומע ומעביר נושא, מתברר שהוא חוקר תנ"ך במקצועו. "לא ויתרתי לעצמי, עד היום אני לא מוותר", הוא אומר.
***
הבא בתור. נפצע ב-1973. היה כולו כוויה, נותר רובו צלקות. נשוי + 5. פסיכולוג.
"מה עוד יכולתי להיות אחרי המלחמה הזו?" הוא שואל בחיוך. מטפל בשבויי מלחמה, מטפל בקורבנות אלימות, מטפל בהלומי קרב. "לא כל כך ידענו להגדיר הלם קרב ופוסט טראומה עד לפני 20 שנה", הוא מוסיף לי רקע היסטורי על הידע שבו שוחה כל רופא ואזרח במדינה בשנים האחרונות.
אני שואלת אם הידע עוזר לו. הוא אומר, "עוזר לי לעזור לעצמי. ידע הוא כוח רק עד גבול מסוים ורק במינון הנכון", הוא אומר. אנחנו מסכמים שאשלח אותו לביקורת מכון שמיעה ורופא עיניים.
***
הבא בתור. עלה על מוקש בלבנון, 1987. איבד כף רגל. גרוש. מובטל. מוזנח למראה, מיואש. מה שלומך הבוקר? אני שואלת. לפני שהוא מספיק לענות, נפתחת הדלת. בחור צעיר ועצבני צועק עלינו, "בחייאת, אני לא יכול לסבול את כל הרעש הזה במסדרון, כמה זמן אני צריך לחכות לך בתור".
אני לא סובלת כשמתפרצים לי לחדר עם חולה, זה קו אדום של חדירה לפרטיות ולזמן שצריך האדם שמולי, שאתן בהמשך גם למתפרץ. אני קמה מהכיסא באטיות ומנסה לעשות את הפרצוף הכי מאיים שאני יודעת. אני מתקדמת אל עבר הדלת, "אתה תחכה לרופאה שלך כמה זמן שהרופאה שלך צריכה בשביל לטפל במטופלים שלה. אני מבקשת ממך לא להתפרץ שוב, אחרת אאלץ לקרוא לביטחון".
אני נעמדת מולו בגו זקוף, מפחדת מבפנים לחטוף ממנו בוקס, חוצצת מבחוץ בינו לבין המטופל הנוכחי והמשתבלל שלי, שאני מרגישה שזקוק לרחם יותר מאשר לשיחה עם רופאה. הצעיר מתקפל בלי מלים, אני סוגרת את הדלת וחוזרת לשבלול שמולי. הוא לא מדבר. אני יכולה לעזור לך במשהו? שתיקה. איך החיים?
"חיים", הוא עונה לי בחיוך שבור. אני שואלת אם הוא במעקב כלשהו של גורמי בריאות הנפש. "שווים לתחת", הוא מספר לי על האכזבות שלו ממערכת הביטחון. אני שואלת על החיים שמחוץ למערכת היחסים עם מערכת הביטחון. גם שם ידע אכזבות. "אני לא יכול להתמודד עם עבודה משרדית, ולא יכול לעשות עבודה פיזית בגלל הרגל", הוא אומר.
אשתו התקשתה להתמודד עם מצבי הרוח שלו, ועזבה. אני רופאת שיקום. השיקום מקדש את היום-יום. אני מציעה לו תוכנית ליווי להתמודדות עם קשיי היום-יום. כולל הקושי להתקלח ולעשות כביסה ולצאת לעולם עם בגדים נקיים. "מה את מבינה, ד"ר? את לא היית שם". צודק. שם לא הייתי. אני כאן עכשיו. כמה מהעולם אתה מפספס מההסתגרות בכאב של שם?
***
הבאה בתור. מרפאה שרובה ככולה סיפורי צבא. ילידת 1990. מעניין, האם אפגוש את אחת מחלוצות הקרביות בצה"ל? היא נכנסת לחדר, מטופחת, עולמה נתון באייפון שבידיה כעת. לוקח לה רגע יותר מלשאר – כולל הנכים הקשים – להתמקם בכיסא ולהסתכל עלי. משהו מעניין? אני שואלת ומחווה עם עיניי לנייד שלה. "אמא שלי מציקה לי", היא מעדכנת. באה לקבל אישור והפניה לבדיקת אלרגולוג, מומחה כתף, נוירולוג ודיקור סיני.
יכולת לבקש את הכל מרופא המשפחה, אני אומרת ובעצם שואלת למה לא ביקשה. "הוא מסרב", היא עונה. זמן טוב לשתוק ולהקשיב, אז זה מה שאני עושה. השתחררה מהצבא על פרופיל רפואי מעבודה פקידותית על רקע הפרעות כאב, הפרעות קשב והפרעות גרד שהתפתחו בזמן שירותה. במאבק על אחוזי נכות קבועים. היא הפסיקה לימודים באוניברסיטה כי היא חלשה מדי עכשיו.
שיטוט ברחבי התיק הרפואי שלה ושיחה ובדיקה שלה מעלים לנגד עיני אישה צעירה ובריאה, שמשקיעה את רוב מרצה בקבלת אישור רשמי לחולשותיה. אולי תבואי לשיחות כאן פעם בשבוע וננסה למצוא דרך לחזור ללימודים, אני מציעה. היא תחשוב על זה, היא עונה לי בעודה מסמסת, בלי להסתכל בעיני, ממלמלת משהו על פוסט טראומה מהסטרס בעבודה בצבא ויוצאת מהחדר.
***
הבא בתור. הבחור העצבני מצוק איתן. יש לו חלומות קשים לאחרונה, אחרי המלחמה אמרו לו להיזהר מפוסט טראומה, והנה זה קורה לו. מי אמר לך שזה מה שקורה, אני שואלת. "מי לא? את יודעת כמה כתבות ראיתי על זה? וחברים. אני חייב גראס או שאני לא מתפקד. ניסיתי מחברים וזה עובד בנזונה. אין לי בעיות כשאני על זה".
אני מנסה לחשוב מה לומר. ראשית על הצורך בגיוס כוחות להתמודד עם היום-יום בלי כימיקליים, טבעיים או לא. שנית על הקלות שבהתמסרות לאמונה שהכוחות שלך מצויים מחוץ לך ולא בפנים, תלויי חומר, ספק, זולת ולא עצמך. שלישית על הבעיה המעשית שבבקשתו, שצריכה עוד עיבוד, אבחון והתאמת טיפול מיטבי אם רוצים לטפל בו ולעזור לו לטפס בגיל 83 על הקילימנג'רו.
בזמן שאני חושבת איך להתחיל לומר קמצוץ מכל זה באופן שיאפשר דיאלוג, הוא מוסיף, "ד"ר, אני לא מצליח לצאת מסג'עייה, עם כל הכבוד לך, את לא מבינה מה זה".
***
קשה לברוח היום מסיפורי גיבורים שבורים. שורדי הקרבות, האונס, גילוי העריות, הבריונות, הפיגועים, פשיטות הרגל, ההתמכרויות, הגירושים המכוערים, השיימינג. זה בחדשות, זה בסרטונים, זה בכל סלון. האם החשיפה הזו עושה לגיבורי הסבל טוב? האם היא מחזקת אותם בדרכם בשיקום? האם זה עושה לנו טוב? האם זה מלמד אותנו על כוחות הנפש הטמונים בנו כחברה להתגבר ולחיות, או שמא אנחנו מקדשים את השבירה, מרוממים סלבס של סבל שזקוקים לעזרה מיוחדת בשביל לשרוד את היום-יום, שקשייהם "משמעותיים יותר" מאלה שנסיבות כאבם פחות הרואיות או מתוקשרות?
עד כמה עוזר הדיון הציבורי הנוכחי – שבשנים האחרונות הופך נפוץ יותר על "פוסט טראומה", והדיווח היום-יומי על "נפגעי חרדה" לכוחות של כל אחד מהאנשים האלה, שעברו חוויה קשה, לחזור לתפקוד? עד כמה אנחנו מייעדים להם ככה מקום של נכות בלב?
האם אפשר להכיר בכאב בלי לרומם אותו? אני שואלת את המטופל שלי. "אבל ד"ר, את לא מבינה. ואת גם לא רוצה לעזור לי". קם והולך.