"ד"ר, הוא השתגע", היא תופסת אותי במסדרון ומושכת אותי לחדר שלו. הוא שוכב על המיטה, בן 30 אחרי שבץ טרי, בפיג'מת בית חולים ומחייך חיוך ששמור רק לנזירי זן ולאנשים על אקסטה.
"ד"ר, אשתי השתגעה", הוא מעדכן אותי. "אני רוצה ללכת הביתה והיא לא נותנת לי". למען הסר ספק, בעקבות האירוע המוחי האיש משותק לגמרי ביד וברגל שמאל.
"איך אתה מתכנן לקום מהמיטה?", אני שואלת.
- איך לעזאזל אפשר להגיד לאישה שאמא שלה, עמוד התווך של חייה, לא זוכרת מי היא?
- חלמתי להניח לאבא כרית על הפנים ולגמור עם זה
- הגיהנום הוא הרגע הזה שבו אמא שלכם מנסה להזעיק רופא הביתה כי אבא שלכם, דמנטי וסיעודי לגמרי, תיכף נחנק
"אני לא מבין את השאלה", הוא משיב.
אשתו שוב תופסת לי את היד ולוחצת חזק. היא מפחדת לומר את זה בקול רם, אבל היא רוצה לצעוק את זה לשמים.
"אני חושבת שיהיה לך קשה לקום", אני אומרת בענייניות. יש נטייה להתייחס לפגועי ראש כמו אל ילדים, לחסוך מהם את המציאות. אבל בשביל שיהיה שיקום, חייבים מציאות. "היה לך אירוע מוחי. אתה משותק בחצי גוף".
"גם את השתגעת", הוא מחייך. "מה זה פה, בית משוגעים?"
אני מתקרבת אליו, מרימה את זרועו השמאלית הרפויה ומחזיקה אותה לנגד עיניו. "אתה יכול לעשות אגרוף?"
"בטח", הוא עונה ועוצם עיניים, "אני עושה עכשיו". היד שלו לא זזה.
"אתה יכול לפקוח את העיניים ולהסתכל מה קורה כשאתה מנסה לעשות אגרוף?", אני מקשה.
"בטח", הוא עונה, עוצם עיניים שוב ואומר לי, "בבקשה, אני עושה עכשיו אגרוף". אשתו מחליפה צבעים מולו.
"אדוני, לא שמת לב אבל העיניים שלך נעצמו שוב. בוא תפקח אותן ותעשה שוב אגרוף ביד שמאל, ותסתכל על היד שלך תוך כדי, טוב?"
הפעם – במאמץ – הוא מצליח שלא לסגור את העיניים. המוח לא מונע מעצמו לראות את המציאות שתסתור את האמת הפנימית. הוא מסתכל בכוונה רבה על יד שמאל, אבל האצבעות נותרות רפויות. האם יקבל את המצב עכשיו כשראה בעצמו?
"את פשוט מסתכלת על היד הלא נכונה", הוא מסביר לי. אני לא מבינה.
"היד הזו חולה עכשיו, אבל מאחורה יש לי עוד יד והיא בסדר גמור. תוכלי לראות אותה אם אני אתיישב". אשתו דופקת את הראש בקיר. הוא מצביע עם יד ימין על שכמה שמאל שלו.
"תוכל להתיישב ולהראות לי אותה?", אני מבקשת. לנוכח השיתוק החדש שלו, הוא לא יכול להתיישב לבד במיטה, ובוודאי שלא לעמוד. "מה שתרצי, ד"ר, אבל לא עכשיו. אני עייף, תחזרי אחר כך". הוא נרדם. המוח נסגר. יותר מדי מציאות לשיחה קצרה עם רופאה זרה.
***
"יש לו אנוזוגנוזיה", אני מסבירה לאשתו. א-נוזו-גנוזיה. ללא-מחלה-ידע. שם יפה ביוונית עתיקה למצב שבו אדם לא מודע לליקוי שלו עצמו.
"ואפשר להחלים מזה?", היא שואלת בחרדה.
התשובות בשיקום אמורפיות. תמיד מותירות מקום לתקווה, אף פעם לא מתחייבות לשיפור מהותי. המציאות מפתיעה, והרי גם המוח שלנו כופה עלינו עיוורון במקומות שבהם הכי חשוב לראות. אז מה אני יודעת כבר.
***
"ד"ר, תתקני את אמא שלי. היא בלתי נסבלת!"
הטינאייג'רית העצבנית שמולי קיבלה תפקיד לא קל אחרי שאמא שלה לקתה בשבץ. היא בדיוק הוציאה רישיון, והיא זו שמסיעה את אמא לטיפולים. היא לא מקטרת על זה. להפך, היא עושה את זה באהבה. אבל היום הן כמעט עשו תאונה. "אני נוהגת, ובאמצע איילון היא מורידה לי הילוך, תוך כדי נהיגה".
הבת יושבת זקוף לצד אמה, מסתכלת בה במבט נוזף. האם מכונסת וקטנה, נראית כמו ילדה מפוחדת.
"אני באמת לא התכוונתי, ד"ר. מאז השבץ היד שלי לפעמים עושה מה שהיא רוצה".
תסמונת היד החייזרית ((Alien Hand Syndrome. תנועות שנראות רצוניות נעשות בלי שהן מגיעות כלל למודעות של מי שמבצע אותן. גם את זה המוח שלנו יודע לעשות. "היא רק קיבלה רישיון לפני שבועיים. היא לא אמורה להיות זו שמטפלת בי", אומרת האמא.
הן תולות בי מבטים מלאי תקווה. אולי ממני תבוא הישועה.
דימוי: freepik
"אולי כדאי שבתקופה הקרובה תשבי מאחור כשהבת שלך מביאה אותך לטיפולים?"
אכזבה בעיני שתיהן.
"אם המוח שלך מפיק התנהגות שמסכנת את שתיכן בלי שליטה, קודם כל נמצא ביחד דרך לשמור עליכן. להחזיר את השליטה על המעשים שלך כנראה ייקח זמן, המוח צריך להתחבר שם מחדש. אבל טוב שאת מודעת לזה, המלים יעזרו לנו לצייר מציאות חדשה".
ניצוץ של היתכנות מתאפשר בעיניהן. אני שואלת אם מותר לצחוק אתן שהתת מודע של אמא לא סומך על כישורי הנהיגה של הילדה. לפי המבט שהן תוקעות בי, נראה שזה לא הזמן.
***
"ד"ר, אני רוצה למות". הוא לוחש לי בייאוש מכיסא הגלגלים. בן 22, חתיך, רק השתחרר מהצבא. הרים ארגז כבד כשעבר לדירה החדשה שלו ופרץ דיסק. הדיסק חדר אל חוט השדרה שלו וקרע שם כמה עצבים. בן רגע הפך לבן 22 עם שיתוק חלקי ברגליים והפרעה בשליטה בסוגרים ובתפקוד המיני.
"אתה רוצה לדבר על זה?", אני מתיישבת לידו ושואלת.
"איזה חיים יהיו לי עכשיו? אני לא יכול ללכת, אני לא יכול לרוץ, אני לא יכול לחרבן ואני לא יכול לזיין. מסתכלים עלי ברחוב כשאני נוסע עם הכיסא. אנשים חרא. דיברתי פה עם חולים אחרים והבנתי שזה תמיד יהיה ככה".
"אני שמחה שאתה שם את הקשיים על הפרק", אני עונה. "בוא נעשה בהם סדר". בלי לברוח מאף אחד מהם, אני פורסת בפניו את תוכנית השיקום, את הקשיים בדרך, את הצפי לעתיד. שום דבר פה לא יהיה פשוט, וההליכה והסוגרים והביטחון העצמי לא יחזרו לעולם לקדמותם. אבל יתהוו למה שהם יכולים להיות, אם יירתם לעבודה הקשה והחשיבה קדימה, לא אחורה.
הוא מקשיב וחושב. אחרי כמה דקות שואל, "איך אני יכול לעזור לעצמי?"
אני אוהבת מטופלים כאלה. אני מחייכת אליו. "תמשיך בדיוק איך שאתה. אם כואב תדבר, הפתיחות לצדך. אם אתה בודד, תגייס חברים. ראיתי שהם מבקרים אותך הרבה. ואם תרצה, לפעמים תרופה יכולה לעזור לשטוף את הנוירונים בכימיקלים שחסרים לנו במוח כשאנחנו צוללים לדיכאון. זו רוח גבית טובה מאוד בימים קשים". "תני לי כל מה שצריך", הוא עונה בכובד ראש.
שנה אחר כך הוא חוזר לבקר אותי. מתהלך עם קביים, לבוש יפה. "ד"ר, עזבתי את הבית של ההורים והתחלתי ללמוד באוניברסיטה", הוא מספר לי בגאווה. "סחתיין עליך", אני מתלהבת מהדרך שעשה. "וד"ר", הוא לוחש לי בחיוך ניצחון, "אני מזיין".
***
המוח הזה. דוחה מעליו את מה שלא רוצים לראות, כופה עלינו פעולות שלא נעים לרצות, ושוקע בייאוש ומחשבות קשות. חברה מתקשרת אלי מזועזעת מההצפות. באיזו מדינה אנחנו חיים, היא שואלת, אפשר לחשוב שזה עולם שלישי. אני מהנהנת בהסכמה, הרי לא במקום כזה אנחנו חיות. ובחדשות ברקע לשיחה שלנו פיגוע ירי, כמעט לינץ', שחיתות, פרסומת להגדלת חזה, תשדיר שירות לצה"ל. ביבי לנצח נאכל חרב. המחשבות שלי נודדות בחזרה לפציינט האחרון שלי. ומה אם ביבי היה מקבל חיבוק ולוקח פרוזאק?