רב"ט דן קורקובסקי הוא בחור מדליק. מילולית ובהשאלה. וזאת כי ביום העצמאות הקרוב הרב"ט הצעיר והמוכשר יצית משואה לתפארת מדינת ישראל. אני, אישה לא ממלכתית למהדרין, מתריעה מראש על בכי צפוי. השנה נבחרו מדליקי המשואות בסימן "פורצי דרך בחברה הישראלית", ורב"ט קורקובסקי אכן פורץ דרך בתחומו – הוא מפענח מצטיין בעוצבת המודיעין החזותי של חיל המודיעין ("יחידה 9900") ואוטיסט.
הידיעה על הדלקת המשואה על ידי רב"ט קורקובסקי התקבלה ברגשות מעורבים בקהילה האוטיסטית. היו שטענו שהבחירה בקורקובסקי משמשת עלה תאנה, כדוגמה לכך שאוטיסטים משולבים בהצלחה בצבא ובחברה הישראלית, בעוד שהמצב בפועל אינו כך –אוטיסטים רבים לא יכולים כלל לשרת בצה"ל אף על פי שהם מעוניינים בכך, ואלה שמשרתים ביחידות שאינן מותאמות באופן מיוחד לאוטיסטים בתפקוד גבוה ומסוג מאוד מסוים (כמו יחידה 9900 שבה משרת קורקובסקי), עוברים שירות קשה ומורכב. על שילובם של אוטיסטים בחברה הישראלית אין טעם לדבר.
לעומת זאת, רבים, ובהם כותבת הטור, מצאו עידוד רב הן בעצם הדלקת המשואה (אש זה כיף. ממלכתי זה טוב) והן בעצם ההבנה שגילו מקימי היחידה המותאמת לחיילים על הספקטרום האוטיסטי שבמבנה המוח האוטיסטי יש – אנחנו אמרנו את זה קודם – יתרונות. למען הסר ספק, מדובר ביתרונות מובהקים. לא כאלה שמעוררים אמפתיה ורחמים במסעות התרמה למיניהם, אלא כאלה שאפשר למנף לשוק העבודה כך שגם האדם עצמו – למשל דן קורקובסקי הצעיר – יוכל ליהנות מהם בזכות ולא בחסד.
באותה הנשימה, כמו רבים מחבריי, אני תמיד מרימה גבה מול הסיקור התקשורתי של הרב"ט פורץ הדרך, אותה גבה שהרמתי כאשר קראתי אודות המדריך האוטיסט הראשון בצופים, או על הזמרת האוטיסטית הראשונה. אותם אנשים הם אכן פורצי דרך, אמיצים ועושים בעצם החשיפה שלהם שירות חשוב – אבל לא תמיד הם באמת הראשונים בתחומם.
רב"ט דן קורקובסקי
***
"השירות הצבאי לא זכור לי כבעייתי במיוחד", מספרת סולה שלי, ממקימות קהילת אנשי הספקטרום האוטיסטי בישראל, כיום בשנות ה-50 לחייה, שכבר לפני 30 שנה שירתה כקצינה בחיל המודיעין. "כשהדור שלנו היה צעיר, פנייה לאנשי מקצוע לא הייתה נפוצה ולכן היו פחות ילדים שעליהם אמרו מה יימנע מהם כשיגיעו לבגרות. אלה שהצליחו להסתדר ללא העזרה שניתנת כיום, כמוני, נתפסו אולי כעוף מוזר אבל לא תויגו בצורה רפואית.
"לצערי המקרה שלי לא משקף את כל החוויות של האוטיסטים בני דורי. רבים אחרים הלכו לאיבוד בתוך המערכות השונות, תויגו כמפגרים, סכיזופרנים וקיבלו טיפולים לא מתאימים שהזיקו להם ולעתים הובילו אותם אפילו להתאבד. אינני יודעת אילו התאמות מקבלים החיילים האוטיסטים כיום, אבל מה שהיה יכול לעזור לי בצבא, דומה להתאמות שיכולות לעזור לי באזרחות", היא מוסיפה.
שלי מספרת כי השירות בחיל המודיעין התאים לה הרבה יותר כסביבת עבודה מאשר השוק האזרחי: "כיום התפקידים בשוק העבודה מורכבים מסוגים שונים מאוד של מטלות, חלק מתאים מאוד לפרופיל היכולות שלי וחלק מאוד לא מתאים. למשל, עבודה בצוות מחייבת כישורים בין-אישיים ויכולת לבצע מספר מטלות בו-זמנית – דברים שאני לא טובה בהם. בצבא תפקדתי היטב כאשר יכולתי לחלק את העבודה, להתרכז בחלק שלי ולסמוך על שיתוף הפעולה של שאר החיילים במדור. לעומת זאת, לא הפעלתי סמכות והייתי האחרונה לדעת על התנהגות בעייתית של חיילת במדור שלי. אילו הייתי מתגייסת היום והצבא היה מאפיין נכון את היכולות שלי, אני מקווה שהייתי מגיעה לתפקיד שונה לגמרי שמנצל טוב יותר את הכישורים הטכניים והשכליים שלי, מאפשר לי לעבוד עצמאית רוב הזמן ובוודאי לא כולל פיקוד".
אובחנת בשנות ה-40 לחייך. האם את חושבת שהעובדה שבזמנו לא היית מאובחנת כאוטיסטית היתה חסם, כי לא התאפשרו לך התאמות, או דווקא יתרון בגלל היעדר סטיגמות?
"כמו בכל דבר, יש יתרונות וחסרונות אבל במקרה הפרטי שלי היתרונות עלו על החסרונות. אילו תויגתי כאוטיסטית בשנות העשרה שלי, היתה פחות אמונה ביכולות שלי ויותר חשש מן הקשיים. ספק אם הייתי מגיעה לעתודה האקדמית וללימודים אקדמיים בכלל, וכנראה שלא היו מגייסים אותי, וגם אם כן – סביר להניח שהייתי מגיעה לתפקיד לא מעניין, שדורש עוד יותר כישורים חברתיים ושהייתי סובלת ונכשלת בו, עד כדי היפלטות מן הצבא. ההתפעלות של התקשורת, למשל, משקפת את העמדה שמוגבלות והישג סותרים זה את זה. הציפיות מצעירים שתויגו עם מוגבלות מילדותם נמוכות מלכתחילה, מה שמדגיש את ההישג 'כנגד כל הסיכויים'. במיוחד מנמיכים ציפיות אנשי המקצוע בשלב האבחון ומתן התגית של 'אוטיזם'. אני דווקא מברכת על הזרקור שמופנה כיום אל אוטיסטים שמאיישים מקומות שהחברה לא מצפה שיגיעו אליהם – אם האור אוהד ומכבד. ככל שירבו מקרים כאלה, כך הם ייתפסו פחות כ'תופעה'. כשלא יהיה שום דבר מיוחד באוטיסט שמדריך בצופים או מתגייס לצבא, אדע שהתקדמנו, בדיוק כמו שכיום אישה שנוהגת במכונית לא נחשבת לפורצת דרך".
***
סולה שלי כלל אינה היחידה מבין חברי הקהילה האוטיסטית בישראל ששירתה בחיל המודיעין. למעשה, נראה שמזה עשרות שנים, עוד בטרם היתה מודעות לאוטיזם, מבחני המיון לצה"ל מפליאים להסליל לחיל המודיעין אוטיסטים. שלי טוענת כי יש התאמה טבעית שבין אורח החיים האוטיסטי לעבודת המודיעין: "העולם שסביבנו ממילא נחווה על ידינו ככאוטי ומבלבל ואנחנו ממילא זקוקים ל'עבודת מחקר' כדי להתמצא ולעתים אפילו לשרוד בו", היא מסבירה. "לפי התיאוריות הרווחות על אוטיזם, לכאורה אנחנו רואים עצים ולא את היער, אבל זה תיאור פשטני מאוד. אנחנו רואים את הפרטים, וצירופם לתמונה כוללת נעשה באופן מודע ולא אוטומטי, כמו אצל אנשים שאינם אוטיסטים, אבל אנחנו עושים זאת כל הזמן! זה מייגע, אבל מאפשר לנו מצד אחד לשים לב לדברים שאחרים לא רואים, ומצד שני להבין את הקשרים בין הפרטים באופן שמי שרואה באופן אוטומטי את התמונה הכללית לא תמיד יבין. זה לא רק מקנה לנו יתרון בעבודת מודיעין, אלא גם עושה אותה טבעית עבורנו".
אולי לא לחינם מודיעין באנגלית זה "אינטליג'נס".
"אני לא חושבת שאנחנו אינטליגנטים יותר מנ”טים (נוירו-טיפיקלי, כלומר לא אוטיסטים – ד"ד)", צוחקת שלי. "זה סתם עוד מיתוס מרגיז לגבי אוטיסטים. פשוט יש סוגים שונים של אינטליגנציה ולנו יש את תחומי החוזק שלנו. טוב שעכשיו מתחילים להכיר בכך גם מחוץ לחוגים שלנו".
גילוי נאות: כותבת הטור הזה לא יכולה לקרוא מפה גם אם יאיימו עליה באקדח. כמו כן היא נכשלה קשות כמדריכה בצופים ואפילו לא יודעת לנהוג במכונית. הכותבת דורשת את ההטבות הכרוכות באוטיזם שלה ויפה שעה אחת קודם. לתפארת מדינת ישראל.