שמישהו יחזיק אותי – ג'רי סיינפלד אמר שהוא חושב שהוא נמצא על הספקטרום האוטיסטי.
והאדמה רועדת. הבדרן בן ה-60 , אחד העשירים והמצליחים בכל הזמנים, שהונו מוערך ב-820 מיליון דולר, התראיין לרשת אן-בי- סי וסיפר לראשונה על המאבקים מלווים אותו בחייו. על הקושי שלו במערכות יחסים. על הקושי שלו בהבנת מצבים חברתיים, שהוביל לקריירה מצליחה ומשגשגת מצד אחד; אבל מצד שני למצוקה, חרדה ובדידות קיומית כה גדולה שגרמה לו לשקול לשים קץ לחייו. ועל דרכי ההתמודדות שלו עם הקשיים הללו: אשה טובה, ילדים אהובים, ומדיטציה טרנסנדנטלית. בסדר הזה.
מה זה פה, אמריקה? חשבתי לי. עד כאן. הדעת לא תסבול. המכות יעופו. וצדקתי. במהירות אין קץ החלו לצוץ בתקשורת הישראלית מאמרי דעה של הורים לאוטיסטים שנעלבו באופן אישי ממעשה החמס של הבדרן הנלוז.
איך העז איש כה עשיר ומצליח, שעשה קריירה משגשגת מפירוק של סיטואציות חברתיות, עד לרמת האטום, לטעון שהוא אוטיסט – ועוד, שומו שמיים, בלי ללכת לאבחון מסודר? אוטיסט בלי סרטיפיקט?! הוא בטח אנטיפט שמחפש תירוצים. הוא בטח רוצה תשומת לב. והטיעון האהוב עלי, שעלה בדף הרשמי של עמותת אלו"ט, הוא שכנראה ג'רי סיינפלד המסכן פשוט התבלבל. שהוא פשוט לא יודע מה זה אוטיזם. תיכף נצא במסע הסברה.
במאמר הדעה שלו ב"ידיעות אחרונות", משיב הפסיכיאטר אילן רבינוביץ', אב לשני ילדים אוטיסטים, לג'רי סיינפלד: אתה וודאי מנסה לקבל קצבת נכות לצורכי מס, הוא טוען, שהרי זה אבסורד מצדך לטעון לשייכות לספקטרום הנחשק. מהות האוטיזם היא הרי אי הבנה מוחלטת של מצבים חברתיים וחוסר יכולת לקיים אותם. האוטיזם הוא טרגדיה שאסור לאחל לשונאיך – ולא משהו שמותר לדבר עליו בקלות דעת ומבלי לקבל אבחון.
המאמר של רבינוביץ', אגב, אינו ידידותי לאוטיסטים גם מבחינות נוספות. לי, למשל, הוא גרם להלם אנפילקטי בגלל סתירות לוגיות בגוף המאמר: הפסיכיאטר הידוע טען למשל, שמה פתאום קופץ הקומדיאנט ומאבחן את עצמו בעצמו בלי פגישה מסודרת עם אנשי מקצוע מוסמכים, אבל פותח את המאמר באמירה שהוא בעצמו יכול לאבחן את מר סיינפלד באופן נחרץ אחרי שראה אותו באקראי בשעה ששניהם חבשו את ספסליה של מסעדה ניו יורקית טרנדית. אבחון בראייה. לא נותר לי אלא לקחת טיפות באך, לתרגל זן (גם אני! גם אני!) ולשמוח שרבינוביץ' אינו מנתח לב.
לשם האיזון עלי לומר שהמשפט שאמר רבינוביץ' נכון בחלקו. לאוטיסטים, לכל אחת ואחד מהם, כולל כותבת הטור הזה, יש אי הבנה מוחלטת של מצבים חברתיים. אבל המשפט הזה נכון רק בחלקו משום שהדוקטור שכח את המשכו: "…באופן אוטומטי". לאוטיסטים יש חוסר יכולת להבין מצבים חברתיים באופן אוטומטי. לחלק מאתנו, אלה המוגדרים כ"תפקוד נמוך" גם אין יכולת להביע את עצמם בגלל בעיות נוירולוגיות שמונעות מהם להתבטא, לעתים גם בינם לבין עצמם. אבל זה לא אומר שהמוטיבציה או היכולת לייצר תקשורת אינם. רק שהם דורשים תמיכה וסיוע כדי לבוא לידי ביטוי, או כמו שניסח זאת בכישרון רב הפסיכולוג עופר גולן, שמתמחה בטיפול באוטיסטים עם תסמונת אספרגר: "השפה החברתית עבור אוטיסטים אינה שפת אם אלא שפה שנייה".
בראיון אתו סיינפלד מדבר על השתייכותו לספקטרום האוטיסטי בשל מערכת מחשבתית שונה ("Different mind set") ומספר על הכתיבה שלו כעל ניסיון מתמשך להבין את ההתנהגות האנושית המוזרה, מלאת הסתירות של בני האדם שסביבו. הוא למעשה דיבר, ואף הצליח להגיע ללבם של מיליוני צופים ברחבי העולם, בגלל דגם שהמוני אוטיסטים מכל קשת התפקודים מדברים עליו בכנסים, בלוגים וקבוצות פייסבוק: דגם החייזר. האדם שעומד מן הצד, לא יכול להשתלב באופן טבעי בחברה שסובבת אותו ולכן חווה את החופש להפיק תובנות מרחיקות לכת על החברה שמסביבו.
לונה, שהיא דוקטורנטית אוטיסטית הכותבת בשם בדוי ודווקא כן עברה אבחון מסודר –בקליניקה, לא במסעדה – פרסמה עוד לפני "פרשת ג'רי" פוסט מכונן ששואל מדוע הורים לאוטיסטים מטילים ספק באבחון שלה כאוטיסטית בגלל ההתעקשות שלה לחיות חיים טובים חרף, עם ובגלל המוגבלות שלה:"(מדוע) מה שמותר לכל בעלי המגבלות באשר הם אסור לאוטיסטים בתפקוד הגבוה? להשתפר. ללמוד מהטעויות שלנו. לשכלל את היכולות שלנו. כי אז פתאום נצטרך להוכיח מחדש את השונות". בפוסט שלה היא פורטת לפרטים את קשיי חייה ואת משחק סכום אפס שמשַחֵק כל אוטיסט שמנצח את המוגבלות התקשורתית שלו כנגד כל הסיכויים: "הצלחת? אז אתה לא אוטיסט אמיתי".
וכעת, כשאני עומדת מן הצד, ומשקיפה על חברי האהובים והמבולבלים, בני האדם, מהבועה המעופפת שלי, אני רואה שעם הקושי הזה נאלצו להתמודד כל מיעוט או קבוצה שנחשבו לשוליים בחברה אנושית.
נשים למשל, נחשבו במשך אלפי שנים ליצור תת-תבוני שאסור לו להיות אזרח שווה זכויות בגלל מוגבלותן (רחם, שחלות, מוח קטן). ועל נשים שחרף כל הסיכויים הצליחו בענפים מקצועיים ש"שייכים" לגברים, או שסתם רצו לפתוח את פיהן ולהביע את דעתן – נטען שהן יוצאות מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. הן הוצגו כנשים לא טבעיות, חריגות. נשיותן הוטלה בספק. לא תמיד ביקשו מהן אבחון, זה נכון, אבל את חלקן שרפו. כמותן גם את אוכלוסיית השחורים, הנכים ואפילו היהודים. כן, אלה.
על כל מיעוט שהזכרתי נכתבו תועפות של מאמרים, מסות ומחקרים מדעיים שהסבירו מדוע אין לראות באדם הזה אדם במלוא מובן המלה. כי הוא לא יכול. כי הוא לא משלנו. ואם הוא נראה כמו משלנו – הוא בוודאי שקרן פתולוגי. מתחזה. אופורטוניסט. שאחד כזה – אמיתי – אשה, שחור או יהודי, שומה עליו לחיות בנפרד מאתנו, לדעת את מקומו, לשתוק. שכל רצון של אדם כזה לחרוג ולדרוש להשתתף בשיח החברתי על אודות עצמו הוא חריגה בוטה מהסדר החברתי. תועבה מעליבה.
והרי גם אני כזו, נתעבת ואופורטוניסטית. אפילו על הטור הזה משלמים לי. נכון, אני לא מוכשרת, עשירה או מפורסמת כמו סיינפלד, ואפילו לא משכילה ונבונה כמו לונה, ועדיין, חרף האוטיזם שלי, אני יכולה ולהבחין בגזענות בוטה כשהיא חובטת לי בפרצוף. ואתם?
*
בשיתוף "כולאננה" יוזמה לקידום חברה הוגנת ורבגונית