יושבת באוטו. מנסה להירגע. באור הקלוש שבוקע מהרדיו בעלי מסתכל עלי ואז לכיוון המושב האחורי, שם יושבים הילד, חיוור וקפוא, ואחותו שכלואה בשיאו של התקף חרדה משתולל. השעה שבע בערב.
תשע וחצי בבוקר. החשמל נכבה. תמרה ואני בבית, כי היא לומדת בחינוך ביתי. המורה שלה, שגרה בעיר אחרת, מתקשרת להודיע שלא תצליח להגיע כי האוטו שלה תקוע מאחורי השער החשמלי (לשעבר) בחניון. אז שיחקנו, ציירנו, הדלקנו נרות. לקחנו את דניאל מבית הספר והמשכנו להדליק נרות, לשחק וחוזר חלילה ורמות החרדה שלה מטפסות ומאמירות וטון הדיבור שלי מתחיל להזכיר לי מעודדת על אסיד, או את רוברטו בניני ב"החיים יפים" כשהוא מנסה לשכנע את הבן שלו שהנאצים החמודים משחקים אתו במחבואים. "החשמלאים עובדים עכשיו ממש ממש קשה וזה כבר יעבור".
"את בטוחה?"
"בטח שאני בטוחה. זה לא הגיוני שהפסקת חשמל תימשך כל כך הרבה שעות". ויורד הערב. אני עושה לילדים אמבטיה רומנטית, לאור נרות. אחר כך אנחנו לובשים מעיל ונעמדים ברחוב לקלוט את מעט האור שנותר בשמים. רואים את השכנים שממול אורזים את הילדים ונוסעים למקומות מחושמלים יותר. אנחנו לא יכולים, כי כל מי שאנחנו מכירים הוא מהאזור וגם להם אין חשמל. לנסוע רחוק זה מפחיד, כי הרמזורים מתים. "בואו נשחק דאבל!" אני מזמרת בקול עליז. וזהו.
זה כל מה שאני זוכרת לפני התקף החרדה של תמרה שכולל צרחות, בכי, חיוורון עז ואחר כך גם קושי ניכר לנשום. ובדיוק בעלי מגיע. אז לוקחים ארנק. ולאוטו.
"בטוח שיש לנו מספיק דלק?" אני שואלת בקול רועד של מעודדת שיורדת מהאסיד למקום לא טוב. "כן". אנחנו זוחלים בחושך עם הפורד פוקוס לקניון הקרוב, שנוא נפשי, שגונבה אלינו השמועה שיש בו חשמל. מבטיחה לך ששם יש. ולאט לאט תמרה נרגעת. ושתיקה נדירה משתררת. רק הרדיו מנגן. הרחובות שחורים ואין בהם אף אחד חוץ מהמכוניות האחרות, שהן קופסאות של אור.
"זה כמו סרט אסונות", אומר בעלי בחינניות. "רק בלי החיים-מתים!"
אני מנצלת את הרוגע להיכנס לפייסבוק במה שנשאר מהסוללה של האייפון. טעות טקטית. חברים מונשמים מתריעים שהגנרטור שלהם עובד עד חמש שעות גג ותוהים מתי כל זה ייגמר. כלומר ההפסקה של החשמל, לא החמצן. הם דווקא קשורים לחיים באופן מפתיע, החברים המונשמים. חברת החשמל מצדה מציעה להם להתפנות לבית החולים ואותי זה מדאיג. אז לא מתכוונים להחזיר את החשמל? מנגנון ההישרדות שלי מנסה לעשות מזה צחוק, אבל המראה של הילדה שלי בסבל מטורף ושל הילד פעור עיניים וחרד בגללה, גורם לי לחשוב יותר פרגמטי. נגיד, שנגיע לקניון ונקנה שקי שינה ומזרון מתנפח ב"למטייל" ונישן בקומת ההסעדה.
אור נרות רומנטי ולא משכנע. צילום: דנה דימנט
עכשיו זה אולי נשמע כמו ניסיון להישמע שנונה, אבל זו היתה המציאות באותו הרגע. לא רחוק מהקניון יש אפילו חשמל ברמזורים והשפיות שלי מתחילה לחזור בהדרגה – מה שמעלה את השאלה, האם לשפיות שלי נחוצות סוללות לשעת חירום?
כשהשפיות מתחילה לחזור, אני קולטת שכולנו בפיג'מות, מלבד בעלי שלובש בגדי עבודה מטונפים. מילא הילדים, שהפיג'מות שלהם הן בעצם טרנינג. אבל אני! עם כתונת לילה בירוק זוועות! עם ציור של מיני מאוס! ובלי חזייה.
לפני שנכנסנו למעלית אני אומרת לעצמי שבאמת שטויות, שמתחת למעיל לא רואים כלום וזה בעצם נראה כמו שמלה, אבל אז ראי! והפנים שלי בלי איפור ועם שיער פרוע ! והפרצוף שלי מיני מאוס מבצבץ! אנחנו יוצאים מהמעלית ויש מלא אנשים והילד אומר: "אני רוצה למשחקייה" ותמרה עומדת ומסתכלת עלי.
"תגידי, את בסדר?" אני שואלת. היא עוד חיוורת כל כך. "כן, עכשיו כשיש אור אני יותר בסדר", היא אומרת, מחבקת אותי חיבוק חזק ולא משחררת. "נישאר פה כל הלילה? אפשר ללכת למשחקייה?" ממשיך דניאל לשאול.
"קח אותו בבקשה למשחקייה", אני מבקשת מבעלי, "אנחנו נבוא לשם עוד מעט".
"נו?" שאלה אותי תמרה. "נישאר פה כל הלילה?"
"כן. אם צריך נישאר כאן כל הלילה", אני עונה לה.
"ונאכל כאן ארוחת ערב?"
"כן".
"ונישן כאן?!"
"אני מקווה שלא. אולי, אם נהיה חייבים".
"איזה כיף", מהדקת הילדה את חיבוקה. "מה עושים עכשיו?"
אני מנתקת את עצמי מחיבוקה ומחזיקה את פניה המתוקות והגיבורות בשתי ידי.
"עכשיו הולכים לקנות לאמא שמלה".