תכננתי לממן את הטיול אחרי צבא עם כמה חודשים של פיינטבול-יהודים. בסוף ברחתי משם אחרי פחות משבועיים עם קסדת אס-אס מקורית, מוכתמת בדם. מכרתי אותה ב-13,000 דולר והקפתי את כדור הארץ בכיוון תנועת השמש. את הפיינטבול-יהודים שיחקו באיזה כפר נטוש במזרח סלובקיה, לא רחוק מהגבול האוקראיני. השקיעו שם בגדרות, כדי שאי-אפשר יהיה לברוח. שפכו הרבה כסף. הכול היה לא חוקי אבל שיחדו כנראה מספיק אנשים בשביל שלא יסתכלו, והפיינטבול-יהודים שלהם נועד לאנטישמים עשירים שהגיעו לשם מכל העולם. ממש מחורים שאי אפשר לדמיין. הבעלים התפארו שכל היהודים אצלם הם יהודים אמתיים, עם תעודות, כמוני, בניגוד לכמה פיינטבול-יהודים אחרים, שאי-אפשר באמת לדעת אצלם אם היהודים הם יהודים או משהו אחר. היינו צריכים לברוח יומיים בשבוע מלקוחות עם רובי צבע, חלק זקנים מאד, שניסו לתפוס אותנו. מי שנגע בגדר התחשמל אבל שילמו טוב.
איור: עפרה אייל
במשחק הרביעי שלי, אחרי שכבר הבנתי פחות או יותר איך הכול עובד, די פשוט בסך הכול, ראיתי מרחוק איזה מישהו רץ אחריי עם הרובה צבע מכוון אל השמיים. לא הבנתי מה זה אמור להיות. למה שיכוון אל השמיים ולא אליי? לא היה לי ספק שהוא רואה אותי, כי רצתי בשדה חיטה ולבשתי אפוד ירוק. המשכתי לרוץ, והוא המשיך לרדוף אחריי. לפי ההוראות שנתנו לנו, אם מישהו רדף אחרינו יותר מחצי שעה היינו צריכים לאפשר לו להתקרב אלינו ולפגוע בנו עם הכדור צבע. או לפחות להפסיק לזוז. לציידים שם לא היה הרי מושג מה הם עושים, ולצפות מהם שירדפו אחרי יהודי יותר מחצי שעה וגם ימשיכו להרגיש שהם נהנים, היה יותר מדי. אבל זה שרץ אחריי אפילו לא כיוון אליי את הרובה. זה היה כאילו הוא רוצה להגיד לי משהו. להחזיר לי משהו שנפל לי מהכיס. אחרי חצי שעה התחלתי להאט והוא הלך והתקרב. התיישבתי למרגלות איזה עץ ופשוט חיכיתי שיגיע אליי כדי שהסיבוב ייגמר ונוכל ללכת לאכול. משש עד שבע וחצי הגישו לניצודים ארוחת ערב, זה היה חלק מהחוזה. היה עדיף להגיע מוקדם לפני שהנקניקיות נגמרות.
הוא התקרב אליי, וכשעמד אולי שני מטרים ממני השליך את הרובה צבע על האדמה ושלף אקדח. את האקדח הוא דווקא כן כיוון אליי. הרגשתי לא מאוד בנוח. הוא עשה צעדים קטנים כאלה, כמעט לא מורגשים, האקדח כל הזמן אל הראש שלי, והתחיל לדבר. היה אסור להכניס כלי נשק אמיתיים אל המתחם, אבל הפיקוח היה כנראה רופף. "אל תזוז, יהודי!", הוא צעק באנגלית כבדה. "באתי לנקום בשביל היער של צ'ילה", הוא אמר וירד למין ישיבת צלף רעועה, קרוב מאוד אליי. "איזה יער?", שאלתי. ידעתי שכדאי לי לגרום לו לדבר. לשקוע איתו בשיחה. "הישראלים הבני זונות שרפו לנו את כל היער", הוא אמר, "אתה לא יודע? מאה אלף דונם בטורס דל פאינה". "הישראלים?", שאלתי. "הישראלים הבני זונות. שרפו לנו את היער. עשו ברביקיו", הוא אמר, "אני פה בשביל לגמור איתכם את החשבון". הוא כיוון את האקדח אל הקרקע וירה. "זהירות עם זה", אמרתי. הוא השיב את הקנה אל מול פניי. "זה אמיתי, יהודי! תגיד לי כל מה שאתה מצטער עליו ואז אני הורג אותך".
"בוא רגע", אמרתי, "תחשוב בהגיון. אני מבין שהישראלים שרפו לכם את היער. זה באמת חרא של דבר. ישראלים זה עם דפוק. תאמין לי, אני יודע את זה יותר טוב ממך. אבל העניין זה שאני לא ישראלי. אני יהודי. ויש הבדל. זה לא אותו דבר. להסביר לך מה ההבדל?". "מאיפה אתה?", הוא שאל. בדרך כלל כשנאלצתי לשקר ביחס למדינת המוצא שלי, מה שקרה מדי פעם במסעותיי שרק התחילו אז, בחרתי במונטנגרו. ארץ נידחת מספיק, מבטא לא מזוהה מדי, ועם זאת מקום עם ניחוח של מציאותיות, של הכרח; לא ארץ שממציאים שנולדת בה. "מונטנגרו", אמרתי. "אתה לא ממונטנגרו", הוא אמר, "יש לי שני עובדים ממונטנגרו. זה לא מבטא מונטנגרי המבטא שלך, יהודי שקרן". האצבע על ההדק רטטה. "נולדתי במונטנגרו", אמרתי במהירות, "אבל גדלתי במוזמביק. בגלל זה המבטא הקצת לא מונטנגרי". הוא צמצם את עיניו. "בכל אופן", אמרתי, "אני יהודי. זה נכון. אבל אין לי שום קשר לישראל. שום קשר. אתה שונא ישראלים. אתה אנטי-ישראלי. אתה לא אנטישמי. אתה אנטי-ישראלי".
מצחו התקמט. "ישראלים הם לא יהודים?", שאל לבסוף. "לא כולם", עניתי בשמחה, "יש יהודים, יש מוסלמים, יש נוצרים, יש אפילו בהאים. שמעת על הבהאים?" "סתום את הפה", הוא אמר. נראה היה שישיבת הצלף המשונה מכאיבה לו. הוא נע על מקומו והתקרב אליי מעט. "תן לי רגע לחשוב", אמר. "מדים יפים מאוד", אמרתי. "אס-אס מקורי", הוא השיב בגאווה. הריכוז המסוים שלו התפוגג להרף עין, התחלף באיזו זחיחות של אספן ממורביליה נאצית. לזה חיכיתי. בשמאלי היכיתי באקדח והפלתי אותו, ובימיני הנחתתי אגרוף במרכז פרצופו. הוא קרס; איש לא צעיר. מה ראיתי בעיניו, כשכיוונתי אליו אני את אקדחו? את פסגות האנדים, עליהן עוד אטפס; את שדות הקרח של פטגוניה; עשן מיתמר מעל חורש; יער עבות לעת לילה. ראיתי את אס-אס שטנדרטנפיהרר ולטר ראוף, ממציא ההמתה במשאית הגז, שמצא לו בית בטוח בצ'ילה ומת בה, בחסות נשיאים ושרי חוץ, בשיבה טובה. קסדתו של הצ'יליאני סבבה על ראשו בלחץ הקרקע והפנתה אליי את צדודיתה. האותיות אס-אס, צמד ברקים שחורים, בהקו על פני המתכת.
[mc4wp_form id="1006521"]