אני עדיין עם אשתי מסיבה אחת: היא הצליחה לברוח מבית סוהר במלזיה. אם הייתה נשארת שם עוד, אם הייתה שורדת בכלל, מי יודע מה היה קורה. יש לנו אמנם ילדה, אבל גם היא לא ערובה לכלום. יום אחד שחררו שם את כולן מהתאים, לאיזו תפילה, והן פשוט רצו בכל הכוח החוצה, 400 אסירות. הסוהרים לא ירו, לא ברור למה. הספרינט של קאז'אנג, ככה קראו לזה בעיתונים. את רובן תפסו אחר-כך, את אשתי לא. היא פה לידי עכשיו. היא רצה מהר.
למלזיה נסעה בשליחות של העבודה: חברת ענק בינלאומית, שמנוהלת מניו-ג'רזי. ביקור של שבוע. ידענו מראש שבתור ישראלית זה יהיה קשה. מלזיה לא מכירה בישראל ולא מקיימת אתה קשרים דיפלומטיים. אסור שיידעו שהיא ישראלית. אבל אשתי חשבה שזאת הזדמנות להוכיח למי שצריך כמה היא טובה. השם שלה עובר כשם זר, שם פרטי שמצלצל כמו משהו ברזילאי ושם משפחה שאפשר לטעות בו שהוא צרפתי, לה-וי, כלומר החיים.
איור: עפרה אייל
ההוראות שנתנו לה היו לשמור על פרופיל נמוך, כי אין לדעת מי יעקוב אחריה שם. הכניסו אותה מאיזו דלת אחורית, מעבורת עם פקידים שתיאמו איתם מראש, מישהו למעלה שילם הרבה כסף. בלי דרכון, הדרכון נשאר בבית. הייתה לה איזו תעודת-דמה, וכשהייתה כבר בקואלה לומפור ראתה רק את החדר שלה במלון ואת המשרד, ובתוך המשרד רק מחשב אחד שהוכשר במיוחד בשבילה. זה הכול. מסלול קבוע, בלי לדבר עם אף אחד. אפילו לא איתנו. במיוחד לא איתנו. בלי טלפונים, בלי פייסבוק, בלי וואטסאפ. היא השאירה לי אימייל חירום אחד: מישהו בסניף הראשי בג'רזי, שייצור אתה קשר אם יהיה צורך. רק שלא תקבל הודעות מישראל.
השבוע שלה שם נפל על פורים. פורים רביעי של הילדה. סגרנו על תחפושת של ליצן, כולם היו מרוצים. פורים בגן של הילדה עמד עדיין על יום אחד, גן סולידי שטרם נכנע לזרם הדקונסטרוקטיבי ששואף להפוך את פורים למרתון חומרי איפור רעילים של שבועיים וחצי; יום אחד, תחפושת אחת. התחפושת נרכשה מבעוד מועד והילדה התיידדה אתה. שטנו על מי מנוחות. את העובדה שאמא נסעה קיבלה בשלווה יחסית, הכנו אותה טוב. אלא ששלושה ימים לפני החג, אשתי כבר עמוק בתוך הבאגים שטיפלה בהן אי-שם, שינתה הילדה את דעתה ובדרך למיטה הודיעה לי שהיא לא רוצה ליצן, היא רוצה נמר משוטח.
גייסתי את כל הקלילות שעמדה לרשותי בשבע וחצי בערב, אחרי יום ארוך של שיווק רשתי של מקפיאים לבתי עסק. "מה זה נמר משוטח?", שאלתי. "זה נמר שעבר באור אדום", היא אמרה. "נמר שנדרס?", שאלתי. "לא", היא אמרה, "נמר משוטח". "משוטח כמו…?", ניסיתי. "שטיח", היא אמרה. "את רוצה להתחפש לשטיח של נמר?", שאלתי. "לא!", היא אמרה, "אני רוצה נמר משוטח".
היו לי יומיים לטפל בעניין הזה. ניסיתי לפתור אותו בעצמי, בלי לערב את קואלה לומפור. האמנתי שאני יכול. אני אדם רב תושייה עם אופי יזמי, פותר בעיות, אני יודע גם למכור, אבל עדיף היה לי אולי שלא הייתי כזה. שלא יהיה לי מה להוכיח, שלא אוכל לאכזב. מצאתי תחפושת של נמר באיזו חנות, היא נראתה לי בגודל הנכון, ואחרי שהוצאתי את הילדה מהגן הצגתי לה אותה. יכול להיות שטעיתי בכך שלא נתתי לה מעדן חלב עם תוסף עדשים לפני כן, לרכך מעט את הזעם.
הילדה בכל אופן כעסה מאד. היא הטיחה את הבגד ברצפה וקימטה את אזני הבד. "זה – לא – נמר – משוטח!", הבהירה במקצב שאי אפשר לטעות בו. ניסיתי לחבק אותה אבל היא הסתובבה ועמדה בפניה אל הקיר. "תקשיבי חמודה", אמרתי לה, "נמר משוטח לובש אותו דבר כמו נמר רגיל". "לא נכון", היא אמרה, "הוא לא". "אנחנו יכולים לשטח את הבגדים שלו", אמרתי. היא הסתובבה ונעצה בי מבט רושף. "לא!", קבעה, "אני רוצה נמר משוטח".
"בואי ננסה להבין מה בדיוק קרה לנמר שהוא הפך למשוטח", אמרתי. "הוא עבר באור אדום", היא אמרה. "כן", אמרתי, "את זה אנחנו יודעים. אבל מה בדיוק קרה לו?". היא התבוננה בי בלי לומר מילה. "הוא מת?", שאלתי. היא הנהנה. "אז את רוצה להתחפש לנמר מת?", שאלתי. "לא", היא אמרה ונכנסה שוב לקצב: "אני – רוצה – נמר – משוטח!". "אוקי", אמרתי, "אנחנו יכולים לדרוס אותו אולי?". היא בחנה את פניי. "שנדרוס אותו?", שאלתי. היא הנהנה.
קמתי אל ארגז הצעצועים. בפנים נחו בערבוביה דובים, בובות, כדור או שניים, ערכת רופא וכמה כלי תחבורה. שלפתי משם משאית וחזרתי אליה. התלבטתי רגע אם להלביש את הילדה בתחפושת ואז לדרוס אותה כנמר, אבל החלטתי שהמשחק הזה עשוי להשאיר אותנו עם טעם לוואי. לכן הרמתי את התחפושת והחזקתי בה באצבעותיי, כבובה על חוט. "שלום נמר!", אמרתי. הילדה הביטה בנו בחיקוי של אדישות. "אור אדום, נמר", הוספתי, "תיזהר!".
בידי השנייה תפסתי במשאית, שאותה הלכתי וקירבתי אל הנמר המיטלטל. "בום!", שאגתי, "אוי ואבוי!". התחפושת נשמטה מידי וצנחה אל הארץ. "מה קרה לנמר?", שאלתי את הילדה, "ראית אולי מה קרה לנמר?". היא הנהנה בפנים רציניות. "הוא משוטח!", אמרתי. "לא", היא אמרה וליטפה את התחפושת, "הוא רק עייף. לילה טוב נמרי".
בבוקר הבא בדקתי אם משהו בעמדתה השתנה, אבל היא התעקשה שתחפושת הנמר, גם לאחר שהשארתי אותה לילה שלם מתחת למזרן שעליו ישנתי, אינה תחפושת של נמר משוטח. אם הייתה מצליחה הייתה גם קורעת אותה מול עיניי לגזרים. הרגשתי שאם אציג בפניה עוד פעם את התחפושת הזו, הילדה תזיק לעצמה, לכן הראיתי לה איך אני דוחס את התחפושת ברוב טקס לתוך שקית זבל, קושר אותה היטב, ומשליך אותה, בעזרתה, לאחד הפחים ברחוב. הזמן הלך ואזל.
התלבטתי אם לכתוב לאיש הקשר של אשתי בניו-ג'רזי. אמנם לא מדובר היה במצב חירום אלא רק בסיטואציה כמו-קישונית, טריוויאלית למדיי, כזו שחוזרת כל שנה בוואריאציות שונות בכל בית כמעט בישראל; אין לאמא שום יתרון על פני האבא בהתמודדות איתה. ועדיין, הרגשתי בודד מול הזעף של בתי, מול משאלתה המורבידית משהו להתחפש לנמר משוטח, דבר שעד אותו הרגע לא ירדתי למעשה לסוף משמעותו: גופת נמר? נמר שפשטו את עורו? העור עצמו?
איש הקשר בניו-ג'רזי, מישהו בשם פול, אם להאמין לכתובת האימייל שלו ולחתימתו, השיב לי רק בארבע וחצי אחר הצהריים, כלומר בתשע וחצי בבוקר אצלו. הנחתי שתיאור מצב העניינים יהיה קשה לו מעט לפענוח, אולי סבר שמדובר בקוד כלשהו למצב רפואי שלא רציתי לחשוף מול מתווך לא מוכר, מחלת הנמר אולי, סימפטומים שלה שהחמירו אצל בתנו, חשש לחייה אפילו, ובכל זאת הודה לי על העדכון וכתב שידאג ליידע את אשתי במהירות האפשרית. ידעתי שהשעון אצלה מקדים את שלי בשש שעות. כלומר, אפילו אם יכתוב לה באותו רגע ממש, השעה בקואלה לומפור תהיה עשר וחצי בלילה. כשהלכה הילדה לישון עוד לא היה לי בשבילה נמר משוטח.
רק בתשע וחצי וערב, כלומר בשתיים וחצי בצהריים אצל פול ושלוש וחצי בלילה אצל אשתי, שעות ספורות בלבד לפני חג הפורים, קיבלתי ממנו תשובה: "אשתך אומרת שאין לה רעיון ואולי תאלתר משהו עם מגבת. איחולים, פול".
בהיתי במסך זמן ממושך. מה פירוש לאלתר משהו עם מגבת? אולי זה איזה רמז? איך יכולה מגבת לעזור פה? לרגע הזיתי שיש לנו בבית מגבת מעוטרת בחברבורות נמר, מגבת שמעולם לא הבחנתי בה, מעולם לא השתמשנו בה גם, למיטב ידיעתי, כמו בדברים רבים אחרים, אבל היא שם, בארון המגבות, ממתינה ליומה הגדול – מחר. אבל בארון לא הייתה מגבת כזו. מה שכן הייתה, זו מגבת צהובה-כתמתמת. פרשתי אותה על הרצפה. לא משהו שלא יכול להזכיר עור נמר, אם רק אמצא דרך להוסיף לה חברבורות.
במגירת אביזרי הפטישים לא מצאתי כלום, וגם לא במגירת אביזרי הברגים. אם היה לנו איפשהו צבע שחור, חשבתי, בכמות הולמת, כבר הייתי הופך את המגבת הזו לעור נמר. לילדה היו רק כמה טושים דקיקים – המגבת בלעה את מה שהיה בתוכם בלי להותיר סימן. עמדתי זמן רב באיזו נקודה באמצע הבית. ונזכרתי שרק לפני כחודשיים רכשתי לי משחה לצחצוח נעליים, כפי שעשיתי כל כמה שנים. נוזל שחור בשפופרת. מצאתי אותה, פירקתי את הספוגית שהגנה על קצה המכל, וטפטפתי מהנוזל ישירות על המגבת. חברבורה שחורה ומרשימה. ועוד אחת, ועוד אחת.
עם הזריחה תליתי את תחפושת הנמר המשוטח על גב הכיסא, לצד מיטת בתי. חיכיתי שתתעורר. קרני השמש ליטפו את מצחה, את שיערה. רציתי לראות אותה שמחה. ואז צלצל הטלפון. זה היה פול. הוא הודיע לי שאשתי נעצרה.
"מה קרה?", שאלתי. לא ציפיתי לשמוע אי פעם את קולו של האיש הזה, שהיה רך, תמה כמעט. "היא חיפשה דברים אתמול בלילה", הוא אמר, "היה אסור לה לחפש". "חיפשה מה?", אמרתי. "על המחשב שלה בחדר בבית מלון. אתה צריך להבין שהיא במלזיה עכשיו", הוא אמר, "אי אפשר סתם לחפש. הם רואים הכול. זה חבל מאוד. היא חיפשה באתרים עם סיומת ישראלית. הם שלחו לנו את הרשימה, שנבין שיש להם ראיות. שהם לא סתם עצרו אותה. ברוריה קאסטומז, שושי זוהר, זמיר טריקס, קינדרלנד? אומר לך משהו?". שתקתי. "אני מצטער", הוא אמר, "אנחנו נעשה הכול כדי לשחרר אותה, אבל זה יכול לקחת זמן".
שנתיים אחר כך, כשחזרה הביתה, סיפרה לי שהדבר שהיה הכי קשה לה שם, יותר מהאלימות, מהמרחק מאתנו, יותר מהגעגועים, היו הרמקולים. בכל פינה היה שם רמקול, על כל קיר. וכל שתיים או שלוש דקות בקעה מהם איזו הודעה במלאית. הרעש היה כל כך חזק עד שהיו אסירות שתלשו לעצמן את האזניים. ופעם בכמה שבועות, כשחדר לשם טורף דרך סורגי הגג, צווחו הרמקולים רק מילה אחת: "הארימאו!". נמר. וכולן היו תופסות מחסה.
[mc4wp_form id="1006521"]