הוא בקע מן הגולם באחד מאיי הים התיכון, אולי סרדיניה, הוא לא זכר. את חלקה האחרון של הטיסה שלו עשה מעל עזה, חדר מן הים בדיר אל בלח, המשיך מעל נוסיראת, הלאה עד אשקלון, אשדוד, בת ים, תל-אביב. במצבו הפרפרי – כי גם עש הוא פרפר, פרפר שאינו פרפר – נמצא לא יותר משבוע. הוא נכנס מחלון המטבח, כך נראה לי, בשעת בין ערביים, שעה שבה אני נותן לאור מן החוץ לדעוך לאיטו, ואם אין לי צורך בתאורת חשמל אני שוקע כביכול לתוך החושך. העש, תשוש כמו אחרי חצי מרתון, ספג עוד את קרני השמש האחרונות, זיגזג סביב הסלון פעם או פעמיים, ונדבק אל קיר.
איור: עפרה אייל
כבר דיברתי פעם עם עש. באיזו נסיעת אוטובוס, משדה בוקר למקום אחר, נסיעה ארוכה יותר מהזמן שלוקח לכוכבים לדעוך. היו לי הרבה נסיעות כאלו פעם. באחת מהן התיישב עש אחד על ראש הכיסא שלפניי וסיפר לי על עצמו. הוא נולד בכפר לא מוכר ורצה להגיע למקום עם הרבה ירוק ועצים. זה היה החלום שלו. אין לי מושג אם החלום התממש, כי מתישהו נפרדנו. אני לא איזה דוקטור דוליטל, אין לי קשר מיוחד עם חיות, הכי הרבה שהיה לי זה חתול וגם אותו אף פעם לא בדיוק הבנתי. אבל יש כמה חיות, סוגים של חיות, אם חיות זה השם הנכון, שאני מצליח איכשהו לתקשר איתן. עש, כפי שציינתי, שממיות גם, היו לי כמה שיחות עם שממיות, ועם יונים. עם יונים דיברתי די הרבה, יחסית לחיות האחרות. משום מה תמיד זה היה בחו"ל. עם יונים בארץ אין לי שפה משותפת.
על גב העש שהגיע אליי, כמו שקורה לפעמים אצל בני מינו, הזדהר לו באור הדמדומים איזה דיוקן. אוסף מקרי לגמרי של כתמים או תעתוע שיצרו עשרות אלפי שנות אבולוציה, זאת לא ידעתי. בחנתי את העניין מקרוב: היו אלו פני גבר צעירות, דומות במקצת לפניו של ישו בציורו של ליאונרדו דה וינצ'י, "סלבטור מונדי", מושיע העולם, שנרכש לא מזמן על-ידי סניף אבו-דאבי של הלובר תמורת 450 מיליון דולר. כשהרגיש העש את הבל פי, או אולי, באינסטינקט החד של מי שאין לו מוח קדמי, ידע פשוט שגוף גדול עומד קרוב מאוד אליו, גוף אדם, פתח ואמר לי: "מה השעה?". עניתי לו. הוא מלמל משהו, רשרש רגע בכנפיו, ואמר: "אתה הולך לאנשהו?". השבתי לו שלא, אני נשאר. "יופי", אמר. שאלתי אם הוא רוצה שאפורר לו משהו לאכול. ידעתי שגם כמה חלקיקים של עור יספיקו, כלומר, יכולתי פשוט לשפשף מעליו ידיים, אבל לא רציתי לעשות זאת ללא אזהרה. הוא אמר שהוא שבע, האוויר בדרך היה מלא דברים, והדברים פשוט נכנסו. ומיד התחיל לספר על הדרך שעבר.
כאמור, הוא לא זכר מאין בא. רק כשעופף כבר מעל גליו של הים התיכון, התחילה להבשיל בו תודעה. זיכרונו הראשון הוא של מים למטה, ועננים למעלה. אבל בוודאות בקע מאיזה גולם, ורוב הסיכויים שהדבר קרה על אדמה יציבה, ולא על כלי שיט. ניסינו יחד לחשב מה גילו. יש כמה דרכים לעשות זאת; אנחנו בחרנו למדוד את מחושיו. הוא לא ידע לענות כששאלתי אותו כמה פעמים שקעה מאחוריו השמש עד שנחת, אבל לאט לאט נזכר באחדים מן הנופים שראה במסעו, וכאשר תיאר באוזניי הר גבוה שאותו עבר מדרום, מרחף מעל רצועת החוף, זיהיתי מיד את אתנה. שיערתי, על כן, שהגיע אל סיציליה ממערב. סרדיניה הייתה איפה אפשרות, משם כנראה בא, אבל לא פסלנו את פלמה דה מיורקה וגם לא את ספרד גופא – בהחלט ייתכן שמולדתו היא ולנסיה דווקא. על כל פנים, כששאלתי אותו מה משך אותו מזרחה, אלינו, הוא ענה בפשטות: "העשן". "איזה עשן?", שאלתי. הוא אנפף בגיחוך. "איזה עשן?", השיב בשאלה, "אתה לא מריח את העשן?". "בכל מקום יש עשן", אמרתי. "יש עשן ויש עשן", אמר העש. "ומה אתה צריך עשן?", שאלתי, "חשבתי שמה שמעניין אותכם זה אור". "גם אור וגם עשן", הוא אמר, "כשאתה צעיר מעניין אותך עשן. אחר כך אור. ובסוף נקבות".
"אז מצאת עשן?", שאלתי. "ברור", הוא אמר, "עשן שחור של צמיגים, העשן הכי טוב שיש. כמעט נשארתי בגלל זה בעזה. אבל גם לי יש קווים אדומים. עוד כמה שעות מעל ג'וחר א-דיכ הייתי גומר כמו פיליפ סימור הופמן. אז עליתי צפונה. עכשיו אני נח". "ומה התוכנית?", שאלתי. "התוכנית?", הוא אמר, "לא יודע". "אתה רוצה עוד עשן?", שאלתי. "אני מתלבט", הוא אמר. "פספסת פה בדיוק את ל"ג בעומר", אמרתי, "אז פה אין לך הרבה אפשרויות, אלא אם אתה רוצה לחכות עוד חודש-חודשיים ככה, לשריפות הרציניות. שריפות טבעיות, שריפות יזומות, מה שאתה רוצה". "לא רוצה שריפות", הוא אמר, "זה עושה לי פרנויות". "אוקי", אמרתי ועצרתי לחשוב. "אם תמשיך לכיוון צפון מזרח יש שם עכשיו מה שאתה מחפש", הצעתי בסוף. "איפה?", הוא שאל. "בסוריה, בחומס", אמרתי. "מה קורה בחומס?", הוא שאל. "אני כבר לא ממש עוקב", אמרתי, "אבל עשן יש שם בטוח". "סבבה", הוא אמר והשתתק. שנינו הסתכלנו כמה זמן על הקיר. "אתה יודע", הוא אמר, "יכול להיות שכבר קצת התבגרתי. החיים קצרים, כולה שבועיים אולי? צריך להתקדם. נראה לי שכבר פחות מתאים לי עשן". "מיצית את העשן", אמרתי. "כן", הוא אמר. "אז מה עכשיו?", שאלתי. "די חשוך פה", הוא אמר, "יש לך איזה מנורה להדליק אולי?".
העש הסתחרר כמו דרוויש סביב מנורת הקריאה שלי. האור הצהבהב הוציא אותו מדעתו. אחרי חמש או שש דקות הוא כבר איבד את מעט הזהירות שעוד נותרה בו והתחיל להתרסק אל תוך פני הנורה, פעם אחר פעם. זה הדאיג אותי. כיביתי אותה והוא צנח על שידת העץ. באור שהגיע מאיזה פנס רחוב, הבחנתי בסימני חריכה. "הכול בסדר?", שאלתי. הוא פרפר קצת. "הגזמתי עם זה", הוא אמר, "יש לי קצת בעיה עם גבולות". "אתה רוצה משהו? מים אולי?", ניסיתי. "לא, לא", הוא אמר, "אני אשכב פה ככה כמה זמן ותיכף אני כמו חדש". הנחתי לו וחזרתי לענייניי, משתדל להימנע משימוש באור. כששבתי לבדוק מה שלומו הוא שכב עדיין על השידה. "אתה רוצה סיבים של משהו לאכול?", שאלתי, "אני יכול אולי לנער מעליך איזה גרב?". "לא תודה", הוא אמר, "אני חושב שהחוויה הזאת עם המנורה מאוד ביגרה אותי. החיים ממש ממש קצרים, אבל ממש, אתה יודע?". "כן", אמרתי. "אז אני עכשיו בעניין של נקבות", הוא אמר.
הוא התקשה לעוף. השארתי אותו על השידה והבטחתי לו שאעשה כל מה שאני יכול כדי למצוא לו מישהי. הוא ביקש שאמהר, לא בטוח כמה זמן עוד יש לו. גם בלי להישרף לא נשאר לו הרבה זמן, ואולי לא חישבנו את הגיל שלו נכון. יכול להיות שהוא בעצם הרבה יותר מבוגר ממה שחשבנו, וההתנסויות-קצה שלו בטח לא הוסיפו לו ימים. "איך הזמן טס, יא אללה", הוא אמר. ירדתי למטה וחיפשתי ברחוב, על גזעי העצים ועל גדרות האבן. בסוף זיהיתי מישהי שנראתה לי כמו נקבה של עש. משיחה קצרה עלה שהיא תשמח לפגוש עש מסרדיניה עם "סלבטור מונדי" על הגב. לא נכנסתי יותר מדיי לבעיות שלו. סיפרתי לה רק שהוא הרפתקן כזה, טייל. זה נשמע לה מסקרן, אבל כשנכנסנו אליי לחדר השינה העש כבר לא היה שם. חיפשנו קצת מסביב, וכשהיה כבר ברור שהוא החליט כנראה לנטוש, או שהמצאתי את כל העניין כדי להביא אותה אליי הביתה – אני בטוח שהחשד אצלה עלה – נפרדה ממני גם היא. בשקט שהשאירה שמעתי אזעקה רחוקה.
[mc4wp_form id="1006521"]