ידיעה אחת על גנרל במיל' שמת החזירה אותי אל תקופה הרבה יותר גרועה בחיים שלי מאשר עכשיו. גם עכשיו יש על מה להתלונן, גם עכשיו אני לא ישן, גם עכשיו אני לא עובד, או עובד במשהו שקשה לי מאוד להסביר מהו, עובד במסתרים, בשחור, אבל אז היה יותר גרוע. קניתי לי בדיוק גלאי מתכות כדי לשאוב אולי משהו ממה שמשאירים בחוף התיירים, גם ממרחק של מאה מטר אני שומע את המטבעות נופלים להם מהכיסים, לצרפתים בכלל לא אכפת, הגרמנים עוד איכשהו מבדילים בין חמש שקל לחצי שקל לעשר אבל הצרפתים? מבחינתם הכול זה ברזלים והם מאכילים בהם את החוף יום ולילה. הייתי מגיע לשם בשעות השחר של תחילת הקיץ וחורש את החול, עסק לא רע בשביל מישהו שאין לו פחות או יותר כלום, עד שיום אחד מצאתי שעון. זה לא היה השעון הראשון שמצאתי, פעם בשלושה שבועות בערך הייתי מוצא שעון, מציאה טובה מאוד שהייתה מחזיקה אותי מחוץ למים כמה זמן, אבל השעון הספציפי הזה לא היה בדיוק שעון רגיל. בהתחלה הוא נראה אמנם די רגיל, יקר ורגיל, בעין לא מקצועית הייתי אומר שזה שעון זהב, קיוויתי לפחות שזה זהב, קצת זהב, היה להם זהב לתיירים והם לא התביישו להגיע אתו לים, אבל על השעון הזה היה חרוט באותיות זעירות: למוטק'ה. בהכירי את התיירים של תחילת הקיץ – עונת הגאווה – קשה היה לי להאמין שלאחד מהם קראו מוטק'ה, מכאן שדווקא לא מדובר היה בשעון של תייר. זה לא שינה לי כלום, שמחתי בדיוק כמו אם זה כן היה שעון של תייר, ולקחתי אותו לשען הקבוע שלי באלנבי.
השען אחז ברצועת העור שלו, טלטל אותו מול עיניו, בחן את הזכוכית במבט ארוך, סובב אותו ואז נגע בו מאחור. פניו התכרכמו, כאילו טעם דבר מה רקוב. "מה זה?", שאל אותי. "שעון", אמרתי. "הוא חם", אמר השען ושחרר את אחיזתו ברצועת העור. השעון צנח אל השולחן בחבטה. "מצאתי אותו בים", אמרתי, "חם היום". "זה לא חום של הים", הוא אמר, "גם לא חם היום. היום חם? הוא חם מעצמו. תיגע בזה". נגעתי בו. ואכן, השעון להט בלהט לא מוכר. "למה זה צהוב?", שאל השען. "זה לא צהוב", אמרתי, "זה זהב". "זה צהוב-צהוב", הוא אמר, "צהוב-צהוב-ירוק. אני יודע מה זה הצהוב-צהוב-ירוק הזה. אתה יודע מה זה?". "זהב?", ניסיתי. "לא", הוא אמר, ואז סימן לי שאתכופף לעברו. "זה פלוטוניום", הוא לחש, "תעיף את זה מפה עכשיו ואני לא ראיתי את זה". "פלוטוניום?", נדהמתי. "על פצצת אטום שמעת?", הוא המשיך ללחוש, "אריק איינשטיין? רדיואקטיביות אומר לך משהו?" "אתה מתכוון אלברט איינשטיין?", אמרתי. "אלברט איינשטיין", הוא המשיך ללחוש, "אורניום, הירושימה, תעיף את זה מכאן עכשיו ואל תכניס לי את החולירע הזאת לחנות שלי". הוא קם מכיסא המנהלים העתיק שלו ונעלם באפלת איזה קיטון, מקלל אותי כל העת בזעף. לקחתי את השעון בשתי אצבעות ויצאתי אתו לרחוב.
יש לי סך הכול לב טוב ולמרות הדברים האפורים שאני מתעסק בהם אני חושב תמיד גם על הכלל. יכולתי לנסות למכור את השעון הזה לשענים אחרים, פחות חכמים אולי מהשען שלי, להתל בהם למעשה, להוליך שולל, אבל זה נגד את כל מה שאני מאמין בו. יכולתי להחזיר אותו לאיפה שמצאתי אותו, אל חוף הים, או להשליך אותו לאיזה פח, אבל גם אלו נראו לי התנהגויות של מי שאיבד כל זיקה אל חברת בני אנוש. מה אם ימצא את השעון איזה ילד, ויעניק את מנחת המוות הזו לאמו? או אם יתקל בו עובד אשפה נטול אזרחות וישלח אותו כמתנת חג מולד לבני משפחתו, פליטים באיזו יבשת אחרת? מי יערוב לי שהמשלוח פולט קרינת האלפא לא ישבש את המטען הגנטי של אחת הדווריות שיטפלו בו לאורך המסלול, ובכך יגרום למוטציות בילדיה שלעתיד? מחשבה מחרידה. לא הייתי מסוגל לשאת אותה. כמה ימים נח אצלי שעונו של מוטק'ה על מדף גבוה, רחוק ככל האפשר ממני ומכל מזון או משקה. שנתי נדדה. עמוק בתוך אחד הלילות קמתי מן המיטה, נטלתי את השעון ואת הדבר הקרוב ביותר למכוש שהצלחתי למצוא, כף מרק למעשה, וירדתי אל הגינה המשותפת. שם, תחת שני כוכבים, חפרתי בור וטמנתי בו את שעון הפלוטוניום, כפי שלמדתי שעושים עם אשפה רדיואקטיבית. שבתי לביתי, דירה בגודל 30 מ"ר עם לכלוך ורעש בלתי פוסק של דברים, ונרדמתי.
השקדייה קרסה. עלוות הפקאן השחירה. אבוקדואים התפוצצו כסופר-נובות, מכתימים את מה שנשאר מעץ הקלמנטינה. השסק גווע, והבוגנוויליות פעפעו נוזלים מוזרים, מוותרות על טיפוסן אל על. את דינה, ראש ועדת הגינון, פגשתי יום אחד מתייפחת על הדשא. שוב לא יכולתי לישון. מצפוני ייסר אותי. לקח לי שבוע לאזור אומץ ולהקיש על דלתה. היא פתחה לי משתוממת: מעולם לא אמרתי לה אפילו שלום. "אני יודע מה קרה לגינה", התוודיתי, "קברתי בה שעון. אני מצטער". "קברת שעון?", תמהה דינה. "אני פוחד להוציא אותו לבד", אמרתי, "אבל אפשר אולי עוד להציל משהו, אם תעזרי לי". "זה איזה ניו אייג'?", היא שאלה, "אתה רציני עם זה?". "זה שעון מסוכן", אמרתי, "תאמיני לי". "אתה שומרוני?", היא שאלה, "זה נשמע לי כמו משהו שומרוני, אני הכרתי פעם שומרונים, גרתי בחולון". "זה לא שומרוני", אמרתי, "זה מדע". "אז מה אתה רוצה שנעשה?", היא שאלה. במבט מושפל סיפרתי לה, וחצי שעה אחר-כך, בדמדומי היום, חילצנו את השעון מקברו, הפעם עם ציוד גננות של ממש. כשנח על כף של את, נוצץ במה שנשאר מאור השמש, הפכה בו דינה בכפפת העבודה שלה. "איפה מצאת אותו?", שאלה. "בים", אמרתי. "הוא נראה לי מוכר", היא אמרה, "למה הוא נראה לי מוכר?". "לא יודע", אמרתי. "ראיתי אותו פעם", היא אמרה. "כתוב עליו למוטק'ה", אמרתי. "למוטק'ה", חזרה אחריי, "למוטק'ה". "כן", אמרתי, "הנה, פה. למוטק'ה". היא נעצה עין בכתב הזעיר. "למוטק'ה!", קראה פתאום, "זה של מוטק'ה! הוא הראה לי בעצמו את השעון הזה!". "מי זה מוטק'ה?", שאלתי. "מוטק'ה זמיר!", היא אמרה. "מי זה מוטק'ה זמיר?", שאלתי. "מוטק'ה זמיר", היא חזרה, "אתה לא יודע מי זה מוטק'ה זמיר? הוא ישב בממשלה". "מתי?", שאלתי. "עם בגין", היא אמרה.
מרדכי (מוטק'ה) זמיר, כך למדתי ממנה בדרכנו אליו – הוא גר באחד הבניינים הסמוכים – היה איש אצ"ל, קצין שריון בכיר, ושר לשעבר מטעם הליכוד. בעלה המנוח של דינה היה חבר קרוב שלו. כשהתיישבנו אצלו במרפסת, כמעט בחושך, בלי שום דבר לשתות ובלי כיבוד, חבשה שוב דינה כפפות עבודה, פשפשה בתיקה והוציאה משם את השעון. פיו של מוטק'ה נפער. "השעון!", הוא פלט, "השעון שלי! איפה מצאתם אותו?". "השכן הנחמד מצא אותו בים", אמרה דינה, "הוא מדען". "אה!", אמר מוטק'ה, "אז תודה רבה לך, פרופסור!". הוא תפס את השעון בימינו העירומה, וענד אותו על שמאלו. חיוך התפשט על פניו. "כבר התייאשתי", הוא אמר, "והנה הוא חזר. בסוף הכול חוזר, תדע לך". "אתה יודע שהוא רדיואקטיבי?", שאלתי. "זה לא אכפת לי", אמר מוטק'ה, "ואתה יודע למה זה לא אכפת לי? זה סיפור שלא סיפרתי אף פעם". "לי סיפרת", אמרה דינה. "יכול להיות שלך סיפרתי", הוא אמר. "סיפרת לי אותו 20 פעם", היא אמרה, "ופעם אחת גם סיפרת אותו בישיבה של הועד שכונה, אתה לא זוכר? בדיונים שהיו עם החניון? שכולם התרחקו ממך ונעלו את הישיבה ולא הזמינו אותך יותר?". "יכול להיות", אמר מוטק'ה. "גם הייתה על השעון כתבה במבט שני", היא אמרה. "את זה אני ממש לא זוכר", הוא אמר. "בכל אופן", אמרתי אני והתרוממתי, "אני מאוד ממהר. שמחתי להכיר ותהנה מהשעון פלוטוניום. זה אגב החומר הכי מסוכן בטבע". פניו של מוטק'ה נפלו. "רגע, רגע", תפסה דינה בידי והושיבה אותי בחזרה, "קצת דרך ארץ. בוא נשב ונשמע את הסיפור ואחר כך נלך. שום דבר לא יתפוצץ".
"אתה זוכר שפוצצנו את הכור העיראקי?", עיניו אורו והוא פתח, "נולדת?". "נולדתי", אמרתי. "פוצצנו אותו בשבועות, ב-1981. יום חג. תשמ"א. אני הייתי סגן שר הביטחון". "של בגין", הוסיפה דינה. "עזר וייצמן התפטר", המשיך מוטק'ה, "והיה לנו בכור העיראקי מרגל. אסור לספר זאת, אבל הנה אני פה מספר לך כי חלה על זה התיישנות. וגם אם לא חלה, לא אכפת לי, כי הכול פה במדינה זה בלוף אחד גדול. זה מה שאני למדתי. הכול זה בלוף, תדע לך. על כל פנים, בכור העיראקי היה לנו מרגל בשם פאדיל מאלאכי, שהעביר לנו מודיעין וגם עזר מאוד לפני ההפצצה". "ואנונו כזה", אמרתי. "מה?", הוא שאל. "מרדכי ואנונו עיראקי", אמרתי. "פאדיל ריגל בשבילנו", הוא אמר בכעס, "לא נגדנו". "כן, הבנתי", אמרתי. "על כל פנים", הוא המשיך, "אחרי שהפצצנו את הכור הפסקנו לשמוע מפאדיל מאלאכי. נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. מה מסתבר? שהוא גנב את הגבול לאנגליה. הייתה לו באנגליה משפחה של גולים עיראקים צורפים בשם מאלאכי. בוקר בהיר אחד, אני זוכר את זה כמו היום, ארבע חמש שנים אחרי המבצע, מופיע אצלי פה ממש בדלת פאדיל, ומספר לי שהוא פאדיל מאלאכי, המרגל שהיה לנו בכור ושהעביר לי באופן אישי מודיעין מהכור! צץ אצלי בבית עם מתנה מלונדון: שעון. לא סתם שעון, שעון מיוחד עם שכבה דקיקה של פלוטוניום. למה פלוטוניום? לזכר המבצע שעשינו שנינו יחד בכור העיראקי. כי אם לא היינו מפציצים היו כבר העיראקים משתמשים בפלוטוניום ובונים פצצת אטום ומטילים עלינו במלחמת המפרץ. ושום דבר לא היה נשאר פה. מדבר הם היו עושים לנו. ובעד זה הוא עזר. נתן לי את השעון פלוטוניום, ויחד הלכנו לצורף שיחרוט עליו 'למוטק'ה'. והנה השעון שאתה מצאת. אתה חושב שאני לא יודע שהוא מסוכן? השעון הזה זה צ'רנוביל מתקתק על היד שלי. צ'רנוביל. אבל אף אחד לא יגיד לי להוריד אותו ואין חוק שיגיד לי להוריד אותו. אני הייתי תת-אלוף בצה"ל. פיקדתי על חטיבה 14 באום כתף. אתה שמעת על אום כתף? זה לא מפחיד אותי שעון. לא אתה, פרופסור, ולא האוניברסיטה, ולא דינה, ולא הוועד שכונה, ולא אף אחד יגיד לי להוריד אותו. למה? כי את השעון הזה נתן לי החבר הכי גדול שהיה לי, המענטש הכי מענטש, פאדיל מאלאכי המרגל הגיבור והאמיץ. היחיד שאפשר לסמוך עליו. לא בגין, ולא שרון, ולא ביבי, ולא אף אחד. בעד זה אני לא מוריד את השעון. אף פעם. רק כשאני נכנס לים לשחות. שם אותו עמוק מתחת לחול במקום שאף אחד לא רואה". הוא השתתק והביט בנו בעיניים עכורות.
נזכרתי בו עכשיו כי הוא מת וכתבו עליו. מעניין אותי מה עשו עם השעון אבל אני סומך עליהם שלא יבינו בכלל מה זה, והוא ילך איכשהו עוד פעם לאיבוד ומישהו עם גלאי מתכות ימצא אותו והוא יתגלגל לאיזו חנות יודאיקה ברחוב הירקון וירעיל שם את כל התיירים. נזכרתי גם בדינה ובעצים שלה, כבר הרבה זמן אני לא גר שם, הדירה שלי גדלה אולי פי 2, ועברה צפונה, ומזרחה, מקווה שהאבוקדו חזר לעצמו והפקאן גם. נזכרתי איך עמדנו שנינו מחוץ לבניין של מוטק'ה זמיר, אחרי שגמר את הסיפור שלו ולא אמר יותר כלום ולא ביקש מאתנו שום דבר, ואנחנו יצאנו משם בשקט והסתכלנו עליו מהמדרכה, דרך התריסים של המרפסת, עומד שם לבד, בחושך, הגוף שלו זורח כבר מתוך עצמו כמו סטיקלייט, גחלילית זקנה בתל-אביב.