את האימייל הראשון מטומי צ'י-צ'י קיבלתי בסתיו. בתחילה, כמו כל אדם בר דעת, חשדתי שמדובר בעוקץ. לא ניגרי אולי, אבל עדיין עוקץ. צ'י-צ'י הציג את עצמו כקנדי, תושב איילנד לייק, מניטובה, ובן "האומות הראשונות", כלומר צאצא לילידי היבשת המקוריים. אינדיאני, כפי שהיו מכנים אותו פקידי רשות ההגירה אם היה נוחת כאן באיזו טיסה של אל-על. הוא פתח באיחולים לשנה פורייה ומיד עבר לבקשת עזרה. במסגרת טקס פולחן כלשהו, כך כתב לי, הוטל עליו מטעם נכבדי שבט האב שלו, האוג'יבווה, כלומר "אלו הצולים את בשרם עד שהוא מתקשה", להתחפש. צ'י-צ'י בחר להתחפש לי. לשם כך ביקש באדיבות שאשלח לו כמה תמונות עדכניות, בצירוף הנחיות – כיצד להשיג פריט זה או אחר. חיפשתי רמזים לכך שמדובר אמנם בעוקץ, אך אף אחת מבין חברותיי מומחיות ההאקינג והפישינג, לא הכירה תרגיל שכזה. מה התעלול פה? שאלתי את עצמי. נאמר שלא מדובר פה באינדיאני-קנדי אלא באיזה גיק הודי, חבר ברשת הונאה בינלאומית. מה ירוויח אם תעמודנה לרשותו שלוש תמונות שלי ושמה של החנות בה רכשתי את כפכפיי? כנראה שכלום. מצד שני, כל גניבת זהות מתחילה באימייל תמים אחד. התלבטתי לכאן ולכאן, ובסופו של דבר עניתי לו ברוח טובה: אשמח לעזור.
צ'י-צ'י היה רציני. אפשר לומר שהיה האדם הרציני ביותר שפגשתי מימיי, פיזית או וירטואלית. 24 שעות לאחר שהשבתי לו הוא חזר אליי עם רשימת בקשות אינסופית, חורגת בהרבה ממה שהציג לי באותו אימייל ראשון. הוא דחה את הצעתי לשלוח תמונות קיימות; את תמונותיי העדכניות הוא ביקש שאצלם בתנאי תאורה ספציפיים מאוד – כשהשמש מאירה אותי בזווית כזו או אחרת, פעם בבוקר ופעם לקראת שקיעה, פעם כשפניי צפונה ופעם דרומה – ואת המלתחה שלי הוא ביקש לנתח כאילו היה חוקר במעבדה לזיהוי פלילי, המחפש ראיות לרצח. פרשתי את בגדיי על המיטה, תיעדתי לו אותם אחד אחד והוספתי מחירים משוערים והמלצות, כלומר ממי יוכל לרכוש בגדים זהים ואיך. העסיקו אותו המשקפיים שלי – הוא רצה להשיג את אותו הדגם בדיוק, כולל מספר העדשה, ונזקק לשם כך למרשם מאופטומטריסט. סייעתי ככל שיכולתי. גם בתספורת שלי התעניין. הוא ביקש שאקשר אותו אל הספר שלי, שידבר עם הספר שלו, בעליה של מספרה בשם סמארט-סטייל סלון באיילנד לייק, מניטובה. כך עשיתי. כשביקש לשמוע איך בדיוק נשמע קולי היססתי מעט, אבל גם כאן הצליח לשכנע אותי: באופן מסורתי, הסביר לי באימייל ארוך במיוחד, התחפשות אצל שבט האוג'יבווה משמעה גם חיקוי נהמותיה של החיה. קל וחומר כאשר מדובר בבן אדם.
כעבור כמה ימים שוחחנו. הוא שאל על חיי, ואני עניתי. כששאלתי על חייו שלו – התחמק. הוא אמר שבני האוג'יבווה לא נוהגים לספר על עצמם בטלפון, כיוון שהדבר, לאמונתם, מפקיע משהו מחיותם. כששאלתי אם ירצה להקליט את השיחה – כדי להשתמש בה אחר כך ללא הגבלה ולשחזר ממנה את קולי – נדהם. לעולם לא היה עושה לי דבר כזה! אמר. הוא רואה בי בן ברית, נשמה אחות. הקלטה של שיחת טלפון היא כמו קריעת מיתר ממיתרי קולו של אדם. כאשר נרגע, ביקש שאשיר בשבילו משהו, עדיף שיר ילדות, על מנת שיחווה ביתר עמקות את גווני הקול שלי. בגלל שעסקנו בתחפושות, שרתי לו כמה שירי פורים: ליצן קטן שלי, זקן ארוך לי עד ברכיים. הוא הופתע מהלחנים העקמומיים. סיפרתי לו מה משמעות המילים, ואז, לראשונה, שאל אותי אם גם אני התחפשתי פעם למישהו. "לא למישהו", אמרתי, "למשהו". "למה התחפשת?" שאל. "אה", עניתי, "להרבה דברים. כל שנה למשהו אחר. פעם התחפשתי אפילו לאינדיאני!". "נייטיב אמריקן?", הוא שאל. "כן", אמרתי. "איזה שבט?", הוא שאל. "משהו כללי", אמרתי. "כללי?", הוא התבלבל. "עם נוצות מפלסטיק ובד יוטה", אמרתי, "הייתי אלרגי ליוטה אבל לא ידעתי את זה. חטפתי התקף אסטמה מהגיהינום ואשפזו אותי שבוע עם אינהלציה". "יוטה?", הוא נשמע אבוד לגמרי, "הייתי פעם ביוטה, יש שם נאבאחו – התחפשת לנאבאחו? איך הכרת אותו?". "לא הכרתי אף אחד", אמרתי, "אמא שלי פשוט הכינה לי את זה". "לא הכרת אף נאבאחו ובכל זאת התחפשת לנאבאחו?", הוא שאל, מזועזע. "הייתי בן 8", אמרתי. "ומה עשית לו אחרי זה?", הוא שאל. "למי?", שאלתי אני. "לנאבאחו הזה מיוטה", הוא אמר. "צ'י-צ'י", אמרתי לו, "לא היה שום נאבאחו מיוטה. זה היה פורים. היה לי כזה גומי לראש עם נוצות מפלסטיק וחתיכת שק מיוטה עם חורים לידיים וכיס למשאף". "טוב", הוא אמר. "טוב", אמרתי. "נדבר מחר", הוא אמר.
ציור: רוברט פרימן
כשכתב לי שוב למחרת, סיפר שהתחפושת כמעט מוכנה, אבל הוא זקוק לדבר אחד אחרון. "אני צריך קצת דם", הוא ביקש בסופו של תיאור דקדקני על איפור בטקסי האוג'יבווה. את הדם הוא ימרח על פניו, ומעט ממנו על עורפו. "כשמתחפשים למישהו", הוא הסביר באימייל, "צריך להריח אותו. זה לא כמו אצלכם. ורק ככה אפשר. צריך ממש קצת. כמה מיליליטרים. פחות ממה שמוציאים לך בבדיקת דם. תודה רבה!". בהיתי במסך. לא ידעתי מה לעשות עם הבקשה המוזרה. כבר בטחתי בצ'י-צ'י בכל מאת האחוזים. שום צד של התנהגותו עד אותו רגע לא העלה בי אפילו שמץ של חשד וכל מה שביקש ממני בא, לתחושתי, מתוך רצון כנה ליצור את החיקוי המדויק ביותר שלי עבור הטקס ההוא שלהם. כיבדתי את זה. זה אפילו החמיא לי. אבל דם? "איך אתה רוצה שאשלח לך אותו?", שאלתי לבסוף. הסתבר שצ'י-צ'י היה מיומן מאוד בהלכות הקפאת דמים ושינועם בעולם. הוא שלח לי רשימת הנחיות ששיקפה, כרגיל, את רצינותו ומחויבותו לתחפושת. קבעתי תור במרפאה פרטית וכעבור שלושה ימים כבר הוטסה מנת דם, במתקן מיוחד, למניטובה, על חשבון העמותה הקנדית לשימור מסורתם של בני שבט האוג'יבווה. מצ'י-צ'י לא שמעתי דבר.
חיכיתי שבוע וכתבתי לו. הוא לא ענה. כתבתי לו שוב. הוא שוב, אם זו הדרך הנכונה לתאר זאת, לא ענה. גם בפעם השלישית חזר ולא ענה. עכביש התחיל לטפס במעלה עמוד השדרה שלי. האם נפלתי בפח? האם העוקץ עקץ? לא הצלחתי לרדת לסוף הדברים. מה יעשה אותו אדם שהתחזה לטומי צ'י-צ'י בכל מה ששלחתי לו? יותר מזה – מה הנזק שנגרם לי פה? בלי נזק, גם להיות קורבן איני רשאי. הדם החסר בגופי כבר נמלא, ושום דבר אחר לא אבד לי, גם לא פרוטה. הבנתי לפתע שיש לי קצה חוט: אותה עמותה קנדית של בני האוג'יבווה. ניסיתי ליצור עמה קשר, אך העליתי חרס. גם היא כנראה הייתה חלק מן המזימה. בייאושי, ורגע לפני שהנחתי לכל העניין, חיפשתי ומצאתי את מספר הטלפון של תחנת משטרה באותו מחוז במניטובה, שם, לפחות כפי שהוצגו לי את הדברים, אמור טומי צ'י-צ'י להתגורר. להפתעתי הרבה, הם ידעו שם היטב במי מדובר. וגם במה. הטקס שאליו התכונן טומי צ'י-צ'י נקרא ג'ינגוטאמוג. הוא התקיים כבר, ככל הנראה, במקום נסתר באחת השמורות. טומי צ'י-צ'י היה ידוע כ-"חצי-שמיים", או "כפול-רוח", כלומר אישה שתפסה תפקיד של גבר. שאמאן. "אם התחפש אלייך בטקס הג'ינגוטאמוג", אמר השוטר שעמו דיברתי, "זה אומר שנכבדי השבט עומדים לצאת לציד". "מה הם הולכים לצוד?", שאלתי. "אותך", ענה השוטר.
תמיד הייתי זהיר, פרנואיד, אבל כעת אני שומר על עצמי במיוחד. ברחוב אני מסתכל תמיד סביב, במסעדות אני יושב כשפניי אל הפתח, וכשדופקים אצלי בדלת אני בוחן את השליח מבעד לחריר, לעתים גם משאיר אותו בחוץ, ככה, עם קרטון הפיצה או ארגז הירקות. מספיק שמשהו בתנועה של האיש מולי לא נראה לי, מספיק שאני מזהה איזה זיק זר בעין, והופ – הרגליים סבות ואני כבר חצי גוף במקום אחר. התחלתי לרוץ. אני רץ מהר. קניתי סכין שתישן איתי מתחת לכר. וכשהירח מלא אני שוכר לי קיאק, חותר בו בלילה לאורך קני הסוף – הירקון כבר לא מסריח כמו פעם – העננים נעים להם בשמיים וטומי צ'י-צ'י חותר בעקבותיי.