בנעוריי חלמתי על הקומנדו הימי. פשיטות עם שחר על איים רחוקים, אצות מתפוצצות, התגנבות חרישית אל נושאות לוויתנים. אבל אסתמה חריפה חברה לקוצר ראיה, ויחד הפכו אותי השתיים לגוש חיוור של עור ובשר שאין לו כמעט ערך עבור צפרדעי הקטל של המעמקים, או איך שלא כינו את עצמם החיילים שם על גבי הסטיקרים על המכוניות שלהם. למזלי הייתי ביישן מאוד, חֵרְדָתִי, ואובחנתי גם כמי שסובל מאילמות פסיכוסומטית, תופעה נדירה שמכה בעיקר תינוקות שגדלו לבד בג'ונגל ואשר שבים אל הציביליזציה בגיל מאוחר. הממיינות – אורו עיניהן. לא בכל יום עובר בדלתן נכס שכזה. הן זיהו זאת כבר מראש ורבו עליי ממש, מי תהיה זו ששמה ייחתם בטופס שיישלח אותי לאן שיישלח. המנצחת היתה חיילת נמוכת קומה עם קול של קטיפה, פניה טובלות בזיעה צה"לית. היא דובבה אותי כשלושים דקות, בשביל הפרוטוקול, נעלמה ואז חזרה עם דף גדול, נוטף ראשי תיבות. "שו"צ", היא אמרה בעיניים בורקות. "שו"צ?", שאלתי. "כן!", היא קראה. אחדות מחברותיה התאספו כבר סביבה. "אתה הראשון שלי שהולך לשם!".
חטיבת שו"צ – שוֹתֵק צה"ל – שעליה לא שמעתי דבר עד אז, נחשבה, בשנות התשעים לפחות, ליהלום הנוצץ ביותר בכתר שירותי הדוברות של הצבא הישראלי. משימותיה העלומות, שאותן ביצעה תמיד בהצלחה מסחררת, נותרו ידועות לבודדים בלבד, אבל הילת התהילה שאפפה את לוחמיה לאורך השנים, הפכה אותם בעצם לחצי-אלים, דוממים כסלע, שקטים כאיזוב (הדימויים כולם לקוחים מהמנון החטיבה, שחובר ב-1965 על-ידי דן אלמגור ונשמר מחוק בטיפקס באחת מן הכספות בבור המטכ"לי שבקרייה). החטיבה החלה כ"יחידת חוסר הקשר לעיתונות", והוקמה על ידי כתריאל פס, שקודם לכן היה השותק הראשי של ההגנה. בהמשך, עד אחרי מלחמת יום הכיפורים, היתה כפופה לראש אגף המודיעין, ורק לאחר המלחמה הוכפפה, כחטיבה, ישירות לרמטכ"ל. העומד בראשה זכה לדרגת אלוף, והוא משתתף בישיבות פורום מטכ"ל, שם הוא לא מוציא אפילו הגה ורק לוגם בשקט קפה. את כל זה למדתי מעלון דקיק שמסרה לי הממיינת. "יהיה לך שירות חלומי", היא הוסיפה, "גם אני רציתי להגיע אבל אמרו לי שאני מדברת יותר מדי. אתה חושב שאני מדברת יותר מדי? אני לא חושבת. אני חושבת שאני מדברת די מעט. אתה לא חושב שאני מדברת די מעט? אם אתה חושב שאני מדברת יותר מדי אתה יכול להגיד. אני ממש לא חושבת שאני מדברת יותר מדי". "אני ממש לא חושב שאת מדברת יותר מדי", אמרתי לה. "באמת?", היא שאלה בקול קטיפה והסמיקה. "נשבע לך", אמרתי. ובאמת חשבתי כך.
השירות היה אכן מספק באופן בלתי רגיל. בתחילה עברנו קורס שתקנות שנמשך ארבעה חודשים, אני ועוד חמש מתגייסות ושני מתגייסים. היינו שקטים למדיי מטבענו, אבל הקורס העניק לנו סט של מיומנויות שספק אם היינו מצליחים לרכוש לעצמנו לבד. למדנו שישה מקצועות עיקריים. הראשון – שתיקה בכתב. שתיקה בכתב כללה משלוח יזום של מכתבים שאין בהם דבר, ומן הצד השני, מענה בדפים ריקים למכתבים שהגיעו אלינו. כנ"ל לגבי פקסים. תקשורת באימייל כבר החלה לחלחל אז, ולכן חשוב היה שנדע למלא את פינו מים גם שם. המקצוע השני – שתיקה בעל-פה. כאן מדובר היה על שתקנות פנים מול פנים ושתקנות טלפונית, שהיא עצמה כוללת, כמו במקרה של שתקנות בכתב, התקשרות יזומה תוך מתן שתיקה, ומענה בשתיקה לטלפונים שמגיעים עצמאית אל החטיבה. המקצוע השלישי – שתיקה ויזואלית. למדנו כיצד לצלם עם מכסה על העדשה, וחשוב מכך – כיצד לא לקחת איתנו מצלמה ולא לצלם דבר, הן בוידיאו והן בסטילס. המקצוע הרביעי – שתיקה בשפות זרות. כאן תירגלנו כיצד לשתוק בתשובה לשאלות בכמה מן השפות החשובות בעולם – אנגלית, צרפתית, ספרדית, גרמנית, סינית וערבית – ובהמשך גם בשפות פחות פופולריות, ואף כאלה שעברו מן העולם (מפקדה האגדי של החטיבה בשנות השמונים, צורי כהנר, ידע לשתוק בהוליקצ'וק – ניב אינדיאני שלמד פעם בהשתלמות באלאסקה). המקצוע החמישי – שתיקה רפואית, דהיינו, שתיקה בנושאים רפואיים, והשישי – שתיקה כהודאה, המקצוע הרגיש מכולם, שנלמד רק בשבועיים האחרונים של הקורס, בסיוע נציג של משטרת ישראל. למעשה, שמו של המקצוע האחרון מטעה. מה שלמדנו היה בדיוק ההיפך – כיצד לשתוק מבלי ששתיקתנו תיתפס כהודאה. לא אוכל להרחיב עוד בנושא המרתק הזה, מסיבות של ביטחון שדה, אבל רק אומר שההבדל בין שתיקה כהודאה לשתיקה לא-כהודאה הוא דק מאוד, ולפעמים מספיק למשל תוך כדי השתיקה רק למשוך באף כאילו יש בו קצת נזלת, בשביל לעבור מן הצד הזה לאחר.
עשינו מה שעשינו במהלך כמה מלחמות קטנות ומבצעים, כלומר, שתקנו. לעתים נדרש מאמץ ואף אומץ, כדי לבצע שתיקה מול כוחות חזקים מאוד, אנשים בעלי עוצמה ונסיבות שהשתנו מדי רגע. עם זאת, דבקנו במורשת הקרב של החטיבה, ובססמתה – "על מה שעליו לא ניתן לדבר, אודותיו יש לשתוק", שנלקחה מלודוויג ויטגנשטיין והוצאה מהקשרה באישורו של אחד מבני משפחתו הרחוקים, תעשיין אוסטרי שמינית-יהודי שתרם מדי שנתיים לאגודה למען החייל. השתחררתי זמן לא רב לפני כניסתו של שאול מופז ללשכת הרמטכ"ל, ולמען האמת קינאתי בחבריי שעוד נותרו בחטיבה. מופז היה ידוע בחיבתו אליה, כמו אחד מקודמיו הגדולים, רפול, וכולם שם ציפו לכמה שנים סוערות, עתירות פעילות. ואכן – הם שתקו במהלך הנסיגה מלבנון, במיוחד כשנשאלו מדוע לא נסוגנו משם קודם, ואחר-כך שתקו עוד הרבה יותר במהלך האינתיפאדה השניה. שתקתי איתם קצת במילואים, ואחר כך נסעתי למזרח.
במרפסת אחת בסרי לאנקה, התקרבה אליי מישהי נמוכת קומה ובידה צלחת קארי. בדיוק סיימתי את ארוחת הבוקר, ובהיתי אל הדקלים שהקיפו את הגסט האוז. "ראית פה שתי סקוטיות?", היא עצרה לידי ושאלה, "אולי הן לא סקוטיות בעצם? אתה מבדיל בין סקוטים לאירים? אוסטרלים זה די קל. לא ראיתי אותך פה אף פעם. הגעת היום? אני פה כבר שבועיים". היא התיישבה לידי והתחילה לאכול. הסקוטיות שלה נעלמו, כנראה, אולי הלכו לחוף. נשארנו לבד על המרפסת. היא לא הפסיקה לדבר. אחרי עשרים דקות הבינה גם מאיפה היא מכירה אותי. המשכנו לטייל יחד. כשחזרנו עברנו לתל-אביב. שכרנו דירה בנחמני. היא רצתה להתחיל ללמוד פסיכולוגיה אבל אני ידעתי שהשתקנות שלי לא נועדה לאקדמיה. פתחתי עסק קטן לייבוא של אוזניות מבטלות-רעש, והיא עזרה לי, בעיקר במכירות. היא היתה טובה בזה. התחלנו להתרומם, עברנו לדירה קצת יותר גדולה, ואחר כך עוד יותר. המותג שייבאתי כבש 80 אחוז מהשוק המקומי. כולם אהבו אותו – טייסי מסוקים, עובדי פס-ייצור, משגרי זיקוקים. הם בירכו על השקט המוחלט שעטף אותם, והודו לי בנאמנות וברכישות חוזרות. המשכתי גם לעשות מילואים – הייתי קשור מאד לחבריי השתקנים ביחידה, להווי, לסיפורים. אלא שיום אחד קיבלתי לפתע הודעה שאין בי עוד צורך. אני משוחרר.
“זה דור אחר עכשיו", אמרו לי כשהגעתי אל טקס השחרור. "הפסקנו לשתוק, עכשיו אנחנו כבר משַתְקֵקִים – זאת המילה עכשיו – בסושיאל מדיה, בפייסבוק, באינסטגרם, בטוויטר. לא ראית את הציוץ בלי כלום שהוצאנו בזמן 'צוק איתן"? שיתפו אותו 30 אלף איש בכל העולם. הכל עכשיו זה ויראליות. אנחנו צריכים אנשים שמעורים בזה. ילדים שגדלו אל תוך המהפכה של לא להגיד כלום ב-140 תווים, או כלום בוידיאו של 6 שניות. הכישורים של הדור שלך הם מעולים אבל היום זה כבר טרפיק מסוג אחר. בפקס אנחנו שותקים רק על שאלות שמגיעות מביטוח לאומי". לקחתי את התעודה שנתנו לי, שהיתה לבנה לגמרי, והלכתי משם.
בבית דיברנו על זה הרבה. כלומר היא דיברה, ואני שתקתי, ואז הבנתי שלמרות שהגעתי אליהם כבר שלושת-רבעי אילם, לפני הרבה שנים, מה שלימדו אותי לעשות שם הפך אותי לאילם שלם. ואף פעם לא הצלחתי, גם לא ניסיתי, לשנות את זה. חשבתי על כל האנשים ששוברים שתיקה, על קצין כזה או אחר שפתאום יוצא לו משהו מהפה שאחר-כך מכריחים אותו להתנצל עליו, ולא מצאתי בתוכי שום דבר שאני יכול להפסיק לשתוק אודותיו, אפילו אם הייתי ממש רוצה. כל מה שיצא מתחת ידיי היו דפים ריקים, שתיקות ארוכות, לא ראיתי דבר מלבד שורות על גבי שורות של טקסט מחוק, של צפצופים שמסתירים מתחת משהו. אבל היא אמרה לי שבטוח יש משהו שאני יכול להוציא. אולי פשוט אני צריך את השקט שלי בשביל שזה יבוא. אולי כדאי לי לנסוע לכמה ימים למדבר, במדבר זה תמיד קורה. וככה עמדתי לבד, על שולי המכתש הגדול, מול מאובני האלמוגים, שתיתי קצת קולה וצעקתי, עד שכל העיטים ברחו מהשמיים.