זה הסיפור האמיתי על למה הלכתי לפוליטיקה, דווקא אני, ולמה אני חושב שאני, יותר מכל אחד, מתאים סוף סוף לשנות פה משהו ולפתור את הבעיה שעומדת בלב לבו של מה שתוקע הכל במקום הזה שבו אנחנו חיים. הגיע טכנאי – איש מכוער, טיפש ועילג, אני אוהב טכנאים אז אני מציין זאת במיוחד כדי להבהיר שאין לי עניין להכליל בקשר לטכנאים, להשניא טכנאים, טכנאים הם אנשי המקצוע המועדפים עלי – והתחיל להסביר לי כל מיני דברים שקשורים בשלט של הממיר ובממיר עצמו ובעוד קופסה חדשה שעושה משהו.
הפסקתי אותו באמצע כי זה באמת היה יותר מדי בשבילי, השעה היתה איפשהו לפני ארוחת צהריים והכל הבהב. ביקשתי ממנו אם הוא יכול לחכות רגע, ושאני פשוט אקליט מה שהוא אומר כדי שיהיה לי לאחר כך. הוא התקשר להתייעץ משפטית עם מישהי ואמר לי שבסדר. הפעלתי את ההקלטה באייפון. הוא דיבר ודיבר, אולי 25 דקות, היה נראה לו שבגלל שאני מקליט אז זה ממש לא משנה לי ושהוא יכול לדבר כמה שהוא רוצה כי ממילא לא הסתכלתי לכיוונו אלא עצמתי עיניים רוב הזמן ודמיינתי שלג יורד על סביונים. הוא הסביר איך המציאו את הטלוויזיה וממה עשוי החומר שממנו עושים את הציפוי השחור הזה של הכבלים – אני לא הקשבתי – מה התנאים של ההסכם אתם ובאיזה מצב בדיוק של הפרת התקשרות מצדי או שימוש לא נכון בציוד המאוד יקר שלהם (125 שקלים) תגיע אלי יחידה של מחסלים ותתקע לי כדור בראש, כאמור, לא הקשבתי לכלום מתוך זה ובסוף הוא גמר את מה שהיה לו להגיד והלך. אכלתי משהו ורק כדי לבדוק אם הדבר הזה בכלל עובד התיישבתי להקשיב כמה שניות להקלטה הזאת.
הכל היה בסדר, הטכנאי דיבר בדיוק על אותם דברים שדיבר קודם, אלא שפתאום הבחנתי, בתוך ההקלטה עצמה, באיזה רעש רקע מוזר. לא משהו ששמעתי קודם, בטח לא כשהאיש דיבר. כאילו מישהו מנסר משהו מחוץ לחלון. או יותר נכון, כאילו שני אנשים מחזיקים מסור דו צדדי, מנסרים משהו יחד ובו בזמן מתווכחים מעין ויכוח אלים מאוד אבל חרישי, מושתק.
כיביתי את האייפון, הדלקתי אותו שוב, אבל דבר לא השתנה. יצאתי לבדוק מחוץ לחלונות, אולי פספסתי משהו. לא היה שם איש. חזרתי והפעלתי את ההקלטה – שוב אותו ניסור. כיביתי. עמדתי וחשבתי. ואז – באחד הרגעים האלה שלא אשכח אף פעם – שמעתי בעצמי, במו אוזני, את הרעש הזה, לא מתוך האייפון ולא מתוך כלום אלא מתוך העולם, או מתוכי. קשה לומר שאהבתי את זה. הפעלתי והפסקתי שוב ושוב את ההקלטה – אבל כבר לא היה הבדל, כי הרעש שדחף את ראשו הקטן שם מאחורי קולו של הטכנאי היה בדיוק מה ששמעתי גם ככה: ניסור חרישי שמעולם לא הבחנתי בו קודם. ואולי הוא היה שם תמיד?
בהמלצת רופאה התגלגלתי למכון שמיעה בשם "עורות התוף" כדי קודם כל לראות מה קורה אצלי באוזן. לפסול אפשרויות. עברתי בדיקת שמיעה מקיפה, אמרו לי מלים שונות שהייתי צריך לחזור עליהן, ואחר כך מלים דומות שהייתי צריך לחזור עליהן, ואחר כך מלים דומות בקול הולך ושקט שהייתי צריך לחזור עליהן, אבטיח, כיח, חרוזים, מלים חד-הברתיות שלא הכרתי, צלילים שהייתי צריך להרים אצבע אם שמעתי, דחפו לי עט עם פנס לאוזן, חיטאו לי את האוזן, שאלו את האוזן שלי שאלות ואותי עזבו, שכבתי על הצד וביררו דברים עם האוזן שלי. בסוף קיבלתי ערימה של ניירות עם גרפים. הגרפים נראו מפחיד – כאילו משהו השתבש לגמרי בכלכלה של האוזן שלי אם היא היתה נניח מדד מניות – אבל הרופאה ששלחה אותי לשם לא התרגשה ואמרה לי שהאוזן שלי בסדר ואולי זה טינטון.
טינטון זה הצפצוף המסתורי הזה שאנשים שומעים ומשגע אותם; אין לזה תרופה. זה לא הרגיש לי כמו טינטון, אמרתי את המלה "טינטון" הרבה פעמים לעצמי בתוך האוטו וזה פשוט לא הרגיש לי כמו זה אלא יותר כמו שני אנשים שמנסרים ביניהם משהו ורבים, כמו שתיארתי קודם. הם עדיין היו שם, לא רחוק ממני, וניסרו. קצת מחוץ לאוטו. אולי הצטרפו אליהם עוד כמה אנשים, אם יש דבר כזה מסור ארבע-צדדי, או שש-צדדי, זה מה שהם החזיקו. הם ניסרו אתו משהו לכל הכיוונים וכל הזמן כעסו.
פריצת הדרך התרחשה בהונג קונג. נסעתי לשם בעניין שלא קשור כלל לטור הזה ולכן לא אומר עליו מלה למעט שהעניין שבגללו נסעתי לשם הביא אותי ערב אחד למסעדה שבה הגישו מקורים של תוכים מסודרים על צלחת בצורת שעון אנלוגי, כלומר מקור אחד סימל את מחוג הדקות, מקור אחר (של תוכי קטן יותר) סימל את מחוג השעות, ואיפה שמופיעות הספרות טפטפו שם איזה רוטב זוהר בצורת 1, 2, 3 וככה עד 12. לגופו של עניין, מה שקרה בהונג קונג זה שהניסור פסק. הכל חזר לקדמותו, או לפחות לאיך שזכרתי שהוא היה קודם.
שמעתי את כל הקולות הרגילים, סינים מדברים ביניהם במקרה הזה, ושום רחש רקע מטריד לא ליווה אותם. התחלתי לחשוב שמדובר במשהו מקומי. איזה סוג בדיוק של משהו מקומי, את זה לא יכולתי עדיין לומר. חזרתי לארץ. הניסור שב מיד כשנחתתי בבן גוריון. החלטתי לתור את הארץ. שכרתי רכב בסוכנות לשכירת רכב, כי מזמן כבר הפסקתי להחזיק בעצמי את מכונת הפח הזאת, ונסעתי למטולה. הניסור היה שם. גם לאורך כל הארץ דרומה שמעתי אותו, קצת ביתר שאת במקומות שגבלו בגדר ההפרדה, כך היה נדמה לי, ועד הפינה הדרומית ביותר שיכולתי להגיע אליה, משקיף לעקבה, גם שם הוא ניסר.
כדי לפסול את האפשרות שמדובר במשהו שקשור איכשהו לגבולות במובן הצר של המלה, קפצתי לביקור בכמה מערי המדינות השכנות. יש לי דרכון מונגולי (הורי טאטרים למחצה, נולדו בחלקם לניצולי שואה שנמלטו מבירקנאו לאולאן-בטור), אז גם לדמשק באופן עקרוני אני יכול להגיע למרות שנמנעתי מכך הפעם ואת המדגם שלי הגבלתי לערים אחרות במרחב. הניסור ניסר. טסתי לארצות אחרות לגמרי, כדי לוודא שלא מדובר רק באיזו אנומליה חוץ-הונג-קונגית, כלומר שלא רק בהונג-קונג לא שומעים את מה שאני שומע כאן; שלא מדובר באיזה רעש שאופייני לארצות שלא היו בעברן מושבות בריטיות ואז הושבו לסין תחת הסכם מסובך שאיש לא מבין. ולא שמעתי כלום. נסעתי לאמריקה, אין ניסור. חזרתי לארץ – ניסור. נסעתי למערב אפריקה – אין ניסור (אבל יש אבולה). חזרתי לארץ – ניסור. נסעתי לאוסטרליה – אין ניסור. חזרתי לארץ – ניסור. ככה, בכל מקום בעולם מלבד המזרח התיכון- אין ניסור, ובמזרח התיכון – ניסור.
כיוון שהפצצתי כל העת את גוגל בשאילתות על הנושא המטריד הזה, צצה אצלי ערב אחד פרסומת לאיש שחי בבית שמש ושמו פרופ' עמירם מבורך. בתוך הריבוע הקט שעל המסך דיווחו לי שהוא מרפא מכל דינדון וטינטון. נסעתי אליו. הוא חיכה לי בתוך סלון עמוס בצילומי רבנים ופסלים של ספרי תורה שקפאו בשלבים שונים של דפדוף. הראיתי לו את המסמכים הרפואיים, הוא השליך אותם הצדה בחוסר עניין ואז ביקש ממני שאתן לו את ידי הימנית. הוא אחז בה בידו השמאלית ואת ידו הימנית הניח על ראשי. כך בהה בי זמן מה. בסופו של דבר פתח את פיו והחל לספר לי בלחש על ארנו פנזיאס ורוברט וילסון, מן המעבדות של חברת הענק האמריקאית "בל", אשר בשנת 1965, בעודם עורכים ניסויים עם האנטנה החדישה ביותר שלהם, החלו לקלוט דרכה מין רעש רקע חלוש, בלתי-פוסק. בתחילה חשבו שמדובר בהמהומי יונים, ברעמים רחוקים, בזמזומי אנטנות אחרות, בשאון המשאיות על כביש 66, אבל אחרי שפסלו את כל האפשרויות, הגיעו למסקנה הבלתי נמנעת, שבמדובר ברעש שמפיק היקום עצמו, רעש שהוא למעשה שארית ההדהוד הראשוני של המפץ הגדול, ראשית הכל.
המדע תמך בהם, הרחש הזה נחשב מאז כמייצגו של "קרינת הרקע הקוסמי", והשניים גם זכו בפרס נובל. "מה שאתה שומע", אמר לי מבורך, "זה בדיוק אותו דבר, אבל פוליטי. אתה איש יחיד ומיוחד, אחד מ-100 מיליון או אולי מיליארד אנשים, שיכולים לקלוט באוזן שלהם את הדבר הכי עדין: את קרינת הרקע הקוסמי של המזרח התיכון. את הטינסוך".
"הטינסוך?", שאלתי. "הטינטון של הסכסוך", הוא אמר, "הצליל של מה שהתחיל במאורעות תרפ"ט, או ב-1948, או כשהיהודי הראשון שהגיע לפה אחרי 1850 קנה מערבי אבטיח מקולקל, או כשהכירו באש"ף בוועידת רבאט, או כשגולדה אמרה: 'כשאני הגעתי לארץ לא היה עם כזה'. אף אחד לא יודע מתי זה התחיל, באיזו החלטה, או גניבה, או קריצה, כיבוש, או טבח. אבל זה מה שאתה שומע". "ואיך אפשר להפסיק את זה?" שאלתי. "אה!" הוא אמר, "יש לך שלוש אפשרויות. אחת – לחתוך את האוזניים שלך ולהשאיר אותן אצלי. יש לי מגירה במיוחד בשביל זה. שתיים – להגר למקום נחמד, כמו פלורידה. שלוש – לפעול כדי להביא לסיום הסכסוך, ואתו – לסיום הטינסוך אצלך באוזן".
אתם יכולים לראות עכשיו מדוע אין אדם מתאים ממני. אמנם לא נועדתי לפוליטיקה, גדלתי כמו כל אחד מכם עם תשוקה להיות גיטריסט, ואחר כך מהנדס או משהו אחר שמרוויחים אתו, אבל בשלב מסוים לא יכולתי שלא להתמודד עם הגורל שנועד לי. אני קשור קשר שאין להתירו עם לב הכאב והצער של המזרח התיכון, אני חש את הסכסוך פועם בנימי הנימים של חושי, של אוזני, של עור התוף שלי. הרחש הזה מוציא אותי מכלי, מונע ממני כל חירות ואושר. עד שלא יסתיים הסכסוך, עד שלא אביא אותו במו ידי לסיומו – כי חבורת האימבצילים חדלי-האישים שמנהלת אותו כעת מכל הצדדים ברור שאינה מסוגלת לעשות זאת – עד אז, אסבול. וסבלי הזה ידריך אותי כל דקה וכל שעה לעמוד תמיד לרשותכם, בוחרי. הביטו אל השמים, הביטו אל יום המחר. בחרו אדם עם טינסוך. הצביעו "טן".