היא כנראה חשבה שאני עדיין מבולבל לגמרי בנוגע לייעוד שלי בחיים, כי נראה לה סביר להציע לי להצטרף אליה לקומונה חדשה שהם מקימים עכשיו בקוסטה ריקה. אבל הייעוד שלי בחיים התבהר לי לגמרי, לא מזמן. אני יודע בדיוק מה אני עושה, לאן אני חותר, ומה יהיו התוצאות של כל זה עד הפנסיה ומעבר לה, כולל הגוון המדויק של לוחית ההנצחה שתודבק על הבניין שאני גר בו כעת, מעט מתחת ללוחית ההנצחה לזכר הפסלת כלת פרס ישראל (1985) בתיה לישנסקי, שחיה באותו בניין ממש ושאת פסלה "נעורים" אפשר לפגוש בלובי של ספריית בית-אריאלה. ככה שהרפתקאות כאלה ממש לא מדברות אלי כבר. אבל היא לא ידעה, כנראה. לא רואים את זה עלי. ובטח שלא בתמונות שלי בפייסבוק. וככה היא הופיעה בצ'ט אחרי תשע שנים שבהן לא דיברנו ושאלה אותי אם זה נשמע לי משהו שמעניין אותי לחשוב עליו: קומונה של תוכינאיים על גדות נהר הטמפיסקואה שבמחוז קואנקאסטה שבקוסטה ריקה. "תוכינאיים?", שאלתי, שכן לא הכרתי את המושג. "אוכלי אך-ורק תוכים", היא אמרה, "זה התפצלות מהתזונה הפליאוליתית, עם הבשר והשומן, מכיר? אנחנו פשוט התמקדנו בתוכים כי יש בהם המון פרוטאין והם נפוצים יחסית בקוסטה ריקה. גם כמעט חוקי לצוד אותם אז אנחנו צדים אותם בחמלה וצולים אותם, או שעושים מהם דייסאות כאלה". "דייסאות?", שאלתי, שכן גם את המושג הזה לא הכרתי. "זה דייסה עם שאור", היא אמרה, "במקום ממה שעושים דייסות רגילות".
אני מאוד מעריך אנשים שמצליחים לשלב תזונה ייחודית ורפובליקות במרכז אמריקה ולכן בכל זאת ניסיתי להבין אם יש במקום הזה משהו בשבילי. לא קשה לרצות אותי, סך הכל. די מהר הבנתי שאין. התוכנית היתה מעורפלת. למעשה לא היתה לקומונה הזאת שום תוכנית. גם המלה קומונה לא ממש התאימה פה. מדובר היה בהתאגדות וירטואלית שעמדה על סף פתיחה של קבוצת פייסבוק. הם עוד לא בדיוק פגשו זה את זה. זה אמור לקרות במוצאי שבת הבא, בפרדס חנה, כך הסבירה לי. אחד מהם גר בפרדס חנה, אבל פעם גר בקוסטה ריקה והתיידד עם מי שהיה אחראי על כל החקלאות שם. "אתם מבולבלים מדי בשבילי", אמרתי לה, "אני הרבה יותר מדי סגור על עצמי היום בשביל דבר כזה. אם היית מדברת אתי לפני שבועיים נאמר אז היה מה לדבר, אבל עכשיו… עכשיו אני ממש בפוקוס על כיוונים ברורים, אז אני פחות מחפש משהו לא ברור, אבל תודה".
לא שמעתי ממנה שבועיים, שבועיים שבהם העמקתי את האחיזה האמיצה שלי במציאות, ואז היא הופיעה שוב. משהו השתנה בה. בתמונת הפרופיל שלה גם הבחנתי שנעלם החיוך והדיבור שלה היה הרבה יותר חד הפעם. הרגשתי שהתוכנית עברה לפסים ממשיים, ואני, כנראה, איחרתי את הרכבת. "חשבת על זה?", היא שאלה. "האמת שלא", עניתי, "אבל אם זה כבר ממש קורה, אז אני יכול אולי גם לשקול מחדש". "זה קורה", היא אמרה. "בדרזדן". "בדרזדן?", שאלתי. "העיר דרזדן, זה בגרמניה", היא אמרה. ומיד המשיכה לספר איך בסופו של דבר נפלה התוכנית להקים את הקומונה בקוסטה ריקה כי אותו אדם שהתגורר בפרדס חנה והכיר כביכול את קוסטה ריקה על בוריה התגלה כמתחזה בעל חשבון פייסבוק מזויף שאינו גר בפרדס חנה אלא (כנראה) במושב אחוזם שליד קריית גת. "אז מה עשיתם?", שאלתי. "מישהו הציע את גרמניה. ברור שאני שונאת את גרמניה, וכל ברלין וכל זה, הכי לא מתאים, אבל אז הוא סיפר שהוא שמע על איזו שכונה בדרזדן שהיו שם מפעלים לרקטות פעם ואפשר להקים שם קומונה, עם גינות וכל זה. זה ממש ליד המפעלים, אבל במקום מפעלים, יש גינות". "אז זה כבר סגור או שאפשר עוד להתחרט, אם זה ייראה לי מעניין?", שאלתי. "אנחנו טסות לשם בעוד שבועיים", היא אמרה, "זה נראה לך מעניין?". "אני באמת לא יודע", אמרתי. "ירדנו גם מהעניין של התוכינאיוּת", היא אמרה. "אז מה תאכלו?", שאלתי. "עוד לא החלטנו", היא אמרה. "יכול להיות שאוכל מקומי, נקניקיות, אולי נגדל בירה. כלומר שמרים לבירה, אם באמת הקטע עם הגינות יעבוד אז יהיה אפשר ממש להיות טבעונאי או משהו כזה. בדרזדן זה לא בעיה, ככה הוא אמר. יש באמת היום המון קבוצות שם שאוכלות, אז אפשר למצוא משהו. כל אחד מוצא את מה שמתאים לו. גם לא חייבים שכולם נאכל אותו דבר. מבחינת קיימוּת עדיף שכל אחד יאכל משהו אחר, אתה יודע. אחרת זה גומר את המשאבים".
התלבטתי כמה זמן. היה משהו מפתה מאוד בחיי חירות קומונאליים במדינה קומוניסטית לשעבר. אבל בסופו של דבר הרגשתי שהמסלול המאוד מוגדר שהחיים שלי עלו עליו סוף סוף, ידרוש ממני המון תשומת לב וריכוז וזה לא יאפשר לי ניסויים כאלה. אמרתי לה שתדבר אתי ברגע שזה יקרום עור וגידים. ואמנם כעבור שלושה שבועות היא דיברה אתי שוב, בטלפון. בקולה שמעתי מיד סוג של פרקטיות שלא שמעתי אצלה מעולם. לא היה לי ספק שהכל כבר בוצע ומומש ושאם ארצה אני מצטרף אליהם מחר ושמחכה לי כבר פינה על רצפת האסבסט הישנה מחוץ למפעל הרקטות שהפך לגינת גזרים פורחת. "את בדרזדן כבר?", שאלתי. "לא", היא ענתה, "זה נפל בסוף, מתברר שהם בעיקר ניאו-נאצים שם. ניאו-נאצים פירותניים. יודע מה זה? הם אוכלים רק פירות וכאלה, זה מדהים. שום דבר מבושל, לא ירקות, לא עלים. מטורף. מתה לנסות את זה פעם. בכל אופן זה לא ממש הסתדר אבל עכשיו באמת אנחנו בדרך למשהו גדול, שממש קורה. קורה קורה. ומה שמגניב זה שלא צריך לטוס לשום מקום, לא צריך ויזות, לא צריך כלום. זה בתל אביב, בבלפור". "מה יש בבלפור?", שאלתי. "זה קומה שלמה עם גג ברחוב בלפור", היא אמרה, "שאנחנו משתלטות עליה ומקימות עליה ממש קומונה עצמאית לגמרי". "מה הכוונה עצמאית?", שאלתי. "עצמאית זה מנותק, זה בלי ארנונה, אנחנו לא נשלם ארנונה, בכלל את כל המסים, זה יהיה גם מרד מסים, זה יהיה כאילו איך שנחלום שהמדינה תהיה – ככה המקום הזה יהיה. והכל יתבסס על קיימוּת. והכל ימוחזר".
"נשמע לי יחסית די רגיל, בהשוואה לתוכניות הקודמות", אמרתי, "תל אביב, סבבה, בלפור על הגג… נראה לי שהתפשרתם". "זה לא פשרה!", היא חתכה אותי, "אתה עוד לא הבנת בכלל מה קורה פה. למה זה בבלפור? זה לא סתם בבלפור. אנחנו השגנו את האישור של משפחת בלפור, שמעת עליהם?" "לורד בלפור?", שאלתי. "כן, לורד בלפור מהצהרת בלפור, אנחנו פנינו אל המשפחה שלו במייל והסברנו הכל, זה ממש מישהי שקשורה אליו ענתה. והם עד כדי כך התלהבו שהם כתבו לנו מייל שלם איך הם גם כן מאוכזבים ממה שיצא פה בסוף מכל ההצהרה וזה, ושהם יגיעו כשהם יוכלו ויצטרפו. כולם. או מי שיהיה פנוי בדיוק. ואז יחד אתם או מי שיבוא, אנחנו נכריז בעצם על עצמאות". "אוקיי", אמרתי לה. "כמו המיכלית הזאת באוקיינוס, אתה שמעת עליה?" "לא", אמרתי. "המיכלית, נו. יש איזה מיכלית שנתקעה בים הצפוני אז כמה אנשים החליטו שזאת המדינה שלהם והכריזו על עצמאות". "אוקיי", אמרתי. "בלגיה הכירה בהם!", היא צעקה. "תקשיבי", אמרתי לה. "זה מהמם, אבל אני לא יכול". "למה?", היא שאלה. ניכר שהיתה מאוכזבת מאוד. "סבא שלי נולד בירושלים", אמרתי. "מה הקשר?", היא אמרה. "תקשיבי רגע. אחרי זה הוא עבר לתל-אביב והיה כל החיים שלו פקיד במשרד הפנים בכלבו שלום". "ו…?", היא שאלה. "כל יום שבת הוא היה לוקח את הכן ציור שלו וצבעי שמן וספר כזה מהולנד שמסביר איך לצייר סירות, והיה הולך לירקון. ושם הוא היה מצייר כמה שעות את הסירות בירקון כמו שמראים איך לצייר אותן בספר מהולנד". "עדיין לא הבנתי", היא אמרה. "אני רוצה להיות ככה", אמרתי. "זאת ההחלטה שלי. ושתהיה לוחית כזאת עם השם שלי על הבניין שלי בסוף. נכון שגם אני עשיתי לייק ל'ישראלים שנמאס להם' וכל זה, אבל זה לא אומר שעמוק בלב אני לא מרגיש שאי-אפשר עוד לשנות פה משהו. או לפחות לצייר את מה שיש פה עם צבעי שמן בסגנון הולנדי. רמברנדט כזה. את מבינה?" "לא בדיוק", היא אמרה, "אבל אוקיי, זה אתה. וכל אחד בוחר את החיים שלו". "זה נכון", אמרתי.
בפעם הבאה שנפגשנו זה היה בחלום שבו ראיתי אותה מוקפת בהמון סוסים, רצה במדבר בשמלה לבנה. אני משום מה הייתי כבול בשלשלאות לגליל ענק כזה שמטמינים אתו תשתיות של כבלים באדמה. ניסיתי לצעוק אליה, לשאול איך הלך בסוף בבלפור. אבל היא לא שמעה אותי ורק המשיכה לרוץ, השמש מאירה את השיער שלה בזהב.
ציור: רפי פרץ